שלושים זה משהו: המסע בעקבות טעם החיים
בגיל שלושים גילתה לי קאלו שבדיוק כמו ביבי אם את מתעלמת מהמציאות את מוצאת את עצמך שמנה יותר, עם שיער לבן יותר, ותקועה באותו ג'וב, שכנראה שלא באמת נועדת לעשות. היום הזה הפך לגורלי בחייה. טור אינטימי חדש
הכל התחיל לפני תשעה חודשים. למעשה, זה התחיל עוד לפני זה, אבל לפני תשעה חודשים זה הפך להיות רשמי – הפכתי למובטלת. אמנם מבחירה, אבל עדיין. בתור שכזו, אני מבלה את ימיי בישיבה בבית קפה כזה או אחר, מתחככת בכל שאר האנשים שיכולים להרשות לעצמם לצאת להפסקות קפה ארוכות מאוד, ומנהלת חיים של יורשת הון צעירה ונטולת דאגות משל הייתי פריס הילטון (חוץ מכל הקטע של הסמים, הבחורים, המסיבות והפרסומת למפעל הפיס).
לפני שאאבד את האמפתיה שלכם, תנו לי להבהיר משהו – אני לא יורשת הון צעירה ונטולת דאגות. רחוק מזה. אני רק מישהי שחסכה קצת כסף והחליטה לבזבז אותו על שתיית קפה במקום על דברים פרקטיים כמו בית, טיול ארוך בחו"ל או חשבון חסכון.
אז עזבתי מקום עבודה נוח ומכניס, בו עבדתי כמהנדסת, כדי שיהיה לי הרבה זמן פנוי. המטרה לא היתה לשתות קפה – הקפה הוא רק האמצעי. המטרה היתה להגשים חלום – להיות סופרת!
כן, אני יודעת, זה נשמע יומרני ומגוחך, ומאוד לא מעשי. אני נבוכה רק מעצם העלאת המשפט הזה על הכתב, אבל הגעתי לשלב כזה שהמבוכה או הפרקטיות כבר לא היו תירוצים מספיק
מכירים את הילדים האלה, שיודעים מינקות מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים? אז אני לא הייתי כזאת. את המקצוע שלי בחרתי מתוך ברירת מחדל. הייתי צריכה לחוות שלושים שנה של אינרציה כדי להבין מה אני רוצה לעשות, ויותר מכך, כדי שיהיה לי אכפת סוף סוף.
יום בהיר אחד הגוף שלי החליט לצמח נשמה, וזו, כמו תינוק בן יומו, נולדה עם דרישות וצרכים משלה. ובכל יום שעבר היא צעקה עליי יותר ויותר חזק, שאני חייבת לקום וללכת. שאני לא יכולה להישאר יותר בעבודה שהיא אינה התשוקה האמיתית שלי, ושעדיף לי לנסות ולהיכשל ממה שלא לנסות בכלל.
בהתחלה התייחסתי לצעקות שלה כמו שהתייחס ביבי בתחילת דרכו לרעיון של מדינה פלשתינית – בביטול ובזחיחות דעת. פשוט התעלמתי ממנה והמשכתי להקליד את שורות הקוד הגאוניות שלי.
בהמשך ניסיתי לשחד אותה בקנייה של עוד שמלה יקרה ומיותרת, או בהצטרפות לחוג כזה או אחר, שאמור להזין את הנשמה לאחר שעות העבודה. 'זה אמור לספק אותך', אמרתי לה, 'את הרי לא באמת מצפה שאני אעזוב את הכל, נכון?'. אך הצעקות המשיכו להתגבר.
בסופו של דבר, בדיוק כמו ביבי, גם אני גיליתי שאם את מתעלמת מהמציאות, את מוצאת את עצמך שמנה יותר, עם שיער לבן יותר, ותקועה עדיין, או שוב, באותו ג'וב, שכנראה שלא באמת נועדת לעשות.
במקום להקליד קוד בחריצות, מצאתי את עצמי בוהה במבט מזוגג וכבוי בצג המחשב, בעודי מריצה בראש שוב ושוב את הסצנה הפותחת של צלילי המוזיקה – אני בתפקיד מריה המסתחררת לה על הרי האלפים, שואפת לתוכה את כל החופש שיש לאוויר ההרים ולטבע הפראי להציע.
'אוקיי', אמרתי לנשמה שלי, 'אז לשם את רוצה להגיע. אבל איך מגיעים לשם? מה הדבר החמקמק הזה שאני רוצה לעסוק בו שיגרום לי לרצות לקום בכל בוקר בקפיצה נלהבת מהמיטה ולשיר על הרים וסנוניות? מקרמה? שיאצו? פתיחה בקלפים?'.
אנחות הייאוש הקולניות שלי הסבו את תשומת ליבם של הקולגות שלי, שנאלצו להקשיב לקיטורים המחתרתיים שלי על חיינו העלובים והאפורים ככורי פחם בתעשייה נצלנית וחסרת כל משמעות. הם בתורם ניסו לעורר אותי חזרה למציאות בסיפורי זוועה על כל מיני אנשים שהעזו לחלום וחטפו אחת לפרצוף.
"חבר שלי התפטר כדי להיות עצמאי, נכשל, לא הצליח לחזור להיי-טק, ועכשיו הוא עבר לגור בהודו עד שייגמר המשבר הכלכלי, כדי לחסוך בהוצאות".
"חברה שלי למדה מוזיקה באוניברסיטה, ואז גילתה שאי אפשר להתפרנס מזה בשיט, והיום היא מנהלת פרויקטים בהיי-טק".
"היתה לי ידידה שהחליטה לעזוב את ההיי-טק, ואז היא מתה...".
מתברר שכל הדרכים מובילות להיי-טק! ואני דג סלמון שמנסה לשחות נגד הזרם, ואפילו לא בגלל שמצפה לי סקס שם בצד השני.
'נו נשמה', ניסיתי לדבר על ליבה, 'את חייבת לרדת מזה. זוכרת שכשהייתי ילדה לא יכולנו לרכוש מותרות כמו חשמל כי לא היה כסף? אז עכשיו אני יכולה לישון בשקט כי בכל רגע נתון אני נמצאת במרחק שלא עולה על שלושים יום מקבלת משכורת. את באמת רוצה לוותר על השקט הנפשי הזה?'.
אבל היא המשיכה לדחוק ולהאיץ בי. הדמיונות על האלפים האוסטרים גרמו לי להסתובב עם תחושת בחילה קבועה. החיפוש אחר טעם החיים היה חייב להמשך.
יום אחד האסימון נפל. כל הקולות הסקפטיים שמסביבי ובראשי השתתקו. המחשבות על הילדים האלה שכבר בגיל חמש מתחילים לעבוד על עבודת הגמר שלהם לשנקר או לטכניון הפסיקו לרדוף אותי. הבנתי שגם לי היה משהו כזה משלי שתמיד עשיתי, אהבתי, רציתי - לכתוב! הרי תמיד כתבתי.
נזכרתי שאפילו ניסיתי את כוחי בכתיבת רומן איפשהו בגיל 13 המיוסר. הוא היה אמור להיות על שלושה דורות של נשים אומללות באנגליה המאותגרת רגשית ואכולת המעמדות של המאה ה-19. ססיליה, איזבלה וקתרין שלי היו אמורות להעיף את כל הג'יין אייריות, ג'ו מרטשיות ונטשה רוסטוביות מעל מדף הספרות הרומנטית העולמית.
אז זהו, מצאתי את המטרה, את הכיוון, את הדרך. עכשיו נותר לי רק לאזור אומץ, להודות קבל עם ועדה והורים שאני עוזבת את המקצוע שלי, לחשוב על דמות אומללה ומיוסרת חדשה, ולהתחיל לכתוב. או כך היה נדמה לי.
בגיל עשרים, אחרי שמסיימים את כל המסגרות, מגיעים לשלב שבו נאלצים להחליט מה אנחנו רוצים לעשות עם שארית חיינו. למעשה, אין לנו כל כך הרבה אפשרויות.
בחברה האינטנסיבית והשבטית שאנחנו חיים בה יש רק דרך אחת שמקובל ללכת בה; יש לך גג חצי שנה להיזרק באיזשהו חור במזרחו או מערבו של העולם, אבל אז את צריכה להתבגר, ומיד! את צריכה לבחור ללמוד מקצוע ממשי, ולא משהו שמעורר את השאלה הכי ישראלית בעולם – "אבל מה תעשי עם זה?".
שנייה אחרי כן את אמורה להתחיל לעבוד, להתחתן, לקנות בית, לעשות ילדים, ולהספיק את כל זה בערך עד גיל שלושים. וכעת שאלת בזוקה: הידעת? יש מקומות בעולם בהם אנשים מתחילים את כל הדרך הזו רק בגיל שלושים. מה הם עושים בשנות העשרים? כנראה נהנים מהחיים.
אז הייתי אמורה עכשיו להיות כבר נשואה, גרה במודיעין, ובדרך לחופשת הלידה השנייה שלי. אבל במקום זה, בגיל שלושים המופלג עזבתי מקום עבודה יציב ומשכורת ויצאתי לחיפוש עצמי. אני יודעת שאני דופקת חתיכת איחור, ושחיפושים כאלה על פי התרבות המקומית, אמורים להיעשות בגילאי העשרים, אם בכלל. אבל איך יכולתי לדעת אז, בתור סתם ילדה שעוד לא יודעת כלום על עצמה ועל החיים, באילו דרך ומקצוע עליי לבחור?
וחוץ מזה, אם הנפש שלי נזכרה לצמח אכפתיות בגיל שכזה, אז מי אמר שהשחלות שלי לא תשתפנה איתה פעולה? מי אמר שאין תיאום בין הקצב הפיזיולוגי לקצב המנטלי שלי? אולי בכלל לזה מתכוונים כשאומרים ששלושים הוא העשרים החדש – עוד פרק באבולוציה של המין האנושי.
זה לא שאני לא מפחדת שאני טועה לגבי הצעד הזה. אני מתה מפחד! אבל כרגע אני לא יכולה שלא לנסות. אני לא יכולה שלא להסתחרר על האלפים. כי מי יודע, אולי איזשהו קפטן מסוקס מחכה גם לי אי שם. ואולי במקום ניסיון בחיל הים האוסטרי, יש לו בית הוצאה לאור... אני רק מקווה שאין לו שבעה ילדים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם