שאמן על הזמן: בעקבות הרוח הגדולה
לפני 12,000 שנים, ממש מתחת לעיר כרמיאל של היום, חי שבט בהנהגת שאמן. שמה היה צבים, אישה בגוף פיזי. נורית טל מעיינות יצאה לטבע לחפש אחריה והפכה לתלמידתה הראשונה
לפני שנה ישבתי באמצע הנחל היבש, על אחד הסלעים הגדולים שבימים גשומים מכוסים מים. והמתנתי. טרה, השאמן של קהילת הרוח הגדולה אמרה שיש במקום רוח. רוח עתיקה של שאמן. שאמן בשם צבים שחיה בדיוק במקום הזה בשנת 10,038 לפני הספירה.
לפני 12,000 שנים חי במקום שבט ולשבט היתה שאמן ושמה צבים, אשה בגוף פיזי!! פה בארץ ישראל, בגליל המערבי, ממש
כאן אצלנו חי שבט חיי קהילה שאמניים, חיים נשכחים מזמנים עתיקים. המחשבה היתה כמעט בלתי נתפסת, אך יחד עם זאת מוכרת, ברורה ובהירה. ישבתי על הסלעים נרגשת ומתרגשת וחשתי שכבר ישבתי שם, פעם, בזמן עתיק מאוד. הסלעים זכרו אותי ואני נזכרתי בהם.
שאמן צריך שיהיו לו תלמידים, אך לשאמן צבים לא היו תלמידים באותם הימים הרחוקים ובעקבות בקשת הרוחות והבטחת החיה המנחה שלה לתלמידים בעתיד הרחוק, היא הסכימה לקשור את הרוח שלה למקום בו חיה את חייה הפיזיים ולהמתין. להמתין ימים, להמתין שנים, להמתין אפילו עידנים, עד שיגיעו אליה התלמידים המובטחים.
השאמן לא ידעה כמה זמן יהיה עליה לחכות, אך המחשבה על כך שיבוא יום ואנשים לא ידעו את דרכי האדמה, לא ידעו מהו שאמן, לא יחיו בהרמוניה זה עם זה ועם אמא אדמה היתה כה זרה לה שהיא הסכימה לחכות כמה זמן שיידרש. בכוחות כישוף אדירים, קשרה צבים את רוחה עם האדמה, במערה שבחריץ (נחל חילזון של היום).
והיא המתינה. 12,000 שנים היא המתינה. ויום אחד, דוב טרובניק, מנהל קהילת הרוח הגדולה ובעל יכולות התקשור הייחודיות הגיע אליה ושמע את סיפורה. בפעם הראשונה, לאחר אלפי שנים, היה מי שהקשיב לה, לאותה הרוח המסתובבת וממתינה לתלמידים.
וכך אני הגעתי לשבת באמצע הנחל היבש, על סלע והמתנתי. למה? שאולי יקרה משהו. אולי אחוש מגע, או לטיפה, אולי אשמע? ואולי גם לא יקרה דבר, אך הייתי עם השאמן טרה וידעתי שאני במקום הנכון. היתה בי התרגשות, סקרנות, זיכרון עמוק של דבר מה מוכר. והיא דיברה אלי.
הרוח של השאמן צבים מנחל חילזון דיברה אלי וביקשה שאמשיך ליצור איתה קשר בימים הקרובים וגם נתנה לי הדרכה מדויקת כיצד זה יקרה. הרמתי אבן מחלוקי הנחל שברגע שאחזתי אותה בידי ראיתי שיש לה צורה של שריון צב והרמתי עוד שני מקלות קטנים ויחד קשרתי את כולם בחוט אדום בקשר מיוחד.
וכך, כאשר אני מחזיקה את האבן והמקלות הקשורים בידי ובתוך מעגל כישוף עם התכווננות מיוחדת, עם קסם קדום ומילים עתיקות עוד יותר, זימנתי את צבים והמפגשים אכן התרחשו!
כל זה היה לפני קצת יותר משנה. אם כך, מה למדתי בשנה הזו? אילו חוויות עברתי? האם התקדמתי? האם השתניתי? האם חיי נשארו כפי שהיו בפעם הראשונה שפגשתי את השאמן צבים באמצע נחל חילזון?
ספירלות אדומות, כישופים, חיבורים אנרגטיים, מסעות לאדמה, ראיה אנרגטית, שמיעה מתחדדת, הדרכה, סיפורים עתיקים כמו הזמן בעצמו, אבנים, גילופים, ישויות אנרגטיות, עצים, לימודים, עוצמות נסתרות, טקסים, בגדים, תליון צבה, דרך השאמן!!
יש לי הזכות והכבוד, הברכה והאהבה להיות התלמידה הראשונה של השאמן צבים. אני צועדת בדרך השאמן, נושאת מקל אדום וצבים היא מורתי.
את רואה אותה? איך היא נראית? שומעת אותה? איך את יודעת שהיא שם? איך את מדברת איתה? פעמים רבות אני נשאלת את השאלות האלה כשאני מספרת על המורה שלי.
לרוב אני רואה את מורתי בבגדים שהיו פעם לבנים. בגדים עשויים עור מקושטים בחרוזים וציורים. לעיתים יש סביבה הילה בצבע צהוב ועל מצחה שרשרת עשויה חרוזים, צדפים וזרעים. כשהיא יושבת, יש תחתיה בד צהוב מקושט ובידה מקל דיבור מרשרש. השרשרת שעל המצח נופלת על השיער ונשזרת בו ומידי פעם מורתי מחליפה שרשרת אחת באחרת.
כשמגיעים אל צבים ומבקשים את הדרכתה, מביאים לה מתנה. זו יכולה להיות שרשרת עשויה פרחים, זרעים או צדפים, זו יכולה להיות אבן מיוחדת ממקום של עוצמה או כל מתנה אחרת המגיעה עם התכוונות והודיה. צבים לוקחת את האנרגיה מהמתנה וממנה מכינה לעצמה קישוטים חדשים.
היא אוהבת להתחדש בקישוטים מיוחדים. היא גם אוהבת ומתרגשת כאשר מגיעים אליה אנשים. אנשים רבים עוברים בנחל והיא מנסה לדבר אליהם, לדבר אל ליבם, אך הם עסוקים. על אופניים, על ג'יפים או טרקטורונים, מטיילים עם כלבים עם פרות או עיזים ואפילו רצים. הם לא שומעים אותה. הם עסוקים. אך כשמגיעים אנשים המלווים בשאמן, היא מדברת והם שומעים, חשים, מרגישים ויודעים שהם זוכים להדרכה מבורכת.
מורתי לימדה אותי להקשיב. להקשיב לה, לעצמי, לסיפורים, לציפורים שסביבי, לאדמה. להקשיב מהרחם, מהלב. מתי לקחת לעצמך זמן וישבת כמה רגעים בשקט? בטבע? מתי הקשבת לעצמך באמת? דרך השאמן מלמדת אותנו שכולם מדברים. האבנים, החיות, העצים, האדמה, יצירי הקסם - לכולם סיפורים מרתקים, אם רק נסכים לרגע לעצור ולהקשיב. השאמן מלמדת אותי לעצור, להקשיב ולהתבונן.
אחד הכוחות איתם למדתי לעבוד הוא כוח הספירלה האדומה. ספירלה אדומה מתחילה לעלות מתוך האדמה, מתוך לבה הפועם היא מסתובבת, מתעצמת, צוברת כוח ככל שהיא עולה למעלה, מתרחבת, מאיצה את מהירותה ומעלה למעלה לפני האדמה את האהבה האדירה של אמא אדמה. אהבה שמכילה הכל. אהבה מעניקה, ממלאת, מרפאה. השאמן צבים, מורתי, לימדה אותי לקחת את הכוח האדיר של הספירלה האדומה ולהיעזר בו לריפוי ולהעצמה.
האם השתניתי? השתניתי. חיי לא נראים כלל כמו שנראו לפני שנה. עולם חדש וקסום נפתח לפני. עולם שידעתי במעמקי נשמתי שהוא קיים וקורא לי, אך לא היה לי הידע, הניסיון ובעיקר לא היתה לי ההדרכה לגעת בו.
היכולת שיש לשאמן לקחת את תלמידיו ולהוביל אותם היא יכולת מיוחדת. הדרכה של שאמן היא ברכה גדולה. אני יודעת שמורתי רואה אותי באמת. רואה את נשמתי, את כל מה שאני יכולה להיות ושיש לה את היכולת, הסבלנות, הכלים והרצון לקחת אותי לשם. בדיוק למקום הנכון ביותר עבורי.
נורית טל מעיינות היא תלמידתה של השמאן צבים. ב-30 באפריל יתקיים יום שכולו חיבור לאמא אדמה, לדרך השאמנית והאינדיאנית בקיבוץ חורשים, שם תעביר סדנת חיבור לספירלה האדומה ברוח שמאן צבים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם