מתוק מלוח ומריר: סופשבוע של זוגיות בים המלח
נועה רובין-סטרלינג לקחה את בן הזוג לסופשבוע של אהבה במלון בים המלח. היא תירגלה רומנטיקה בסדנת שוקולד חושנית עצמה עיניים בסדנת שיאצו זוגית אבל אהבה היא מצאה רק באוויר הצח, מול הים
במכונית על הכביש הריק, אנחנו צופים על תחנות הדלק הנטושות (בדקנו את מחירי הדלק, הם גבוהים ממש כמו במרכז), מנפנפים לשלום לגמלים הצמאים לתייר או שניים שיטפסו על דבשתם ולרוכלים הבדואים שמוכרים כדים על אם הדרך. הרדיו משדר מוזיקת פופ רומנטית מתחנה ירדנית. לפתע הכחול הגדול והמלוח נפער מולנו. יפה כל כך. שקט. זהו מראה ששווה את הנסיעה הארוכה ואת הפקקים ביציאה מתל אביב.
ההסבר הרשמי לנסיעה הזו הוא חופשונת – חמישי, שישי, שבת, בבית המלון ספא קלאב, מבית פרימה, שם בוחרים בכל סוף שבוע נושא אחר סביבו מתרכזות כל הפעילויות. מה שמוביל אותי להסבר הלא רשמי לנסיעה – אהבה – אנחנו נוסעים כדי לחגוג יום נישואין מאוחר באווירה רומנטית. מבטיחים לנו "סוף שבוע של זוגיות מתוקה" – לקראת הולנטיינס דיי.
אנחנו מתבקשים להשאיר את מכשירי הסלולרי בחדר, להתמסר למיטב הטיפולים המרגיעים שמציע ספא המלון, ליהנות מפינת תה הצמחים בה ניתן להרוות את צימאון הנפש, למלא את המצברים לקראת לילה רומנטי
אך ראשית יש למלא את הגוף גם באוכל וכאן אנחנו עומדים בפני מכשול ישראלי נפוץ: הבופה. ארוחת הערב שמציע המלון בינונית לחלוטין. אין כאן שום דבר שמזכיר בריאות וזן, חוץ מפינת הסלטים. בשרים ברוטב שמנוני, תוספות מטוגנות וקינוחים עתירי קלוריות שמוגשים באופן טיפוסי במלונות ועדי עובדים.
סדר המנות במזנון מוזר: מבשרים כמנות עיקריות עוברים למנות פתיחה ומשם שוב לדגים ותוספות ובסופו של התהליך, מחכה לנו המרק. כדאי לערוך סיור מקדים לפני שמתחילים להעמיס על הצלחת.
בבוקר שישי, לאחר שינה טובה וארוחת בוקר סטנדרטית לחלוטין, אנחנו מתחילים בפעילויות לשיפור הזוגיות. הראשונה: סדנת שיאצו זוגות. הכוונה רומנטית לגמרי: ללמד אותנו כמה תרגילים בסיסיים בשיאצו, שאם ממש נרצה ליישמם בבית, נוכל להעניק זה לזו פינוק משחרר שרירים.
בשעות אחר הצהריים אנחנו מצטרפים לסדנה בהנחייתה של רונית לב.
הסדנה מוגדרת כ"סדנה חושית וחושנית, אליה מוזמנים זוגות להתחבר זה לזו באמצעות השוקולד". אבל היא רחוקה מלהיות מתוקה, על אף הכוונות הטובות שנמצאות מאחוריה. שני שולחנות בלבד חולקים עשרות זוגות שיושבים בצפיפות עד כדי הרחת הבל פיהם של האחרים.
על השולחנות קערות ובהן קקאו גולמי וחמאת קקאו להכנת שוקולד ועל הבמה המרכזית מנחה שהגיעה לים המלח היישר מאמירים ואינה מצליחה להסביר את הקשר ההגיוני בין קקאו וחושניות ומבקשת מהקהל הרועש, שרק רוצה לטעום מה"חומר החושני, שיפוצץ אתכם באנרגיות", להיות פחות ישראלי ויותר אירופאי, לפחות לעשר דקות. גם כאן, פעילות בעלת פוטנציאל נפלה בגלל רישום יתר של משתתפים ובגלל מרצה שלא ממש יודעת להסביר את עצמה ועסוקה בעיקר מלהמליץ על מוצרים אורגניים כתחליף לשוקולד תעשייתי, אין בכך הרבה רומנטיקה.
בערב אנחנו מבקשים להירגע מרעשי הלעיסות בסדנת השוקולד ואחרי ארוחת הערב של יום שישי, שמעט התעלתה על זו של חמישי בערב (רק מעט, כי העוגות שהוגשו לקינוח היו קפואות מבפנים) אנחנו יוצאים, לבושים במיטב בגדי השבת שלנו, לשמוע קונצרט רומנטי של נבל ואקורדיון, גם הוא במסגרת הסופשבוע הרומנטי של "ספא קלאב".
הנה עוד פרט קטן ומעצבן – הן בגלל קטנוניותו והן בגלל פשטות הפתרון: אינספור האורחים שמסבים לשולחנות הלובי סועדים את ליבם על פיצוחים, תה וקפה ואנחנו, שהגענו דקה אחריהם וביקשנו מהברמנית כוס ריקה כדי למלא בה מעט מים חמים לתה שלנו, נתקלנו בסירוב. "אין כוסות", היא אומרת תוך שהיא שוטפת כמה ספלים ומנגבת אותם מולנו. נותרנו צמאים אל מול המוזיקה הנפלאה של אולגה מויטליס ואיליה מגלניק, הנגנים, והיא הספיקה לנו כדי לישון טוב.
את השעות הריקות שבין הפעילויות אנחנו ממלאים בשיטוט מול הנוף, הרומנטי לכשעצמו, של ים המלח בחורף. שקט, רגוע, מתמסר. זה הזמן להתאכזב ממצבה האומלל של הטיילת מתחת למלונות, שרובה ככולה מאכלסת חנויות למוצרים קוסמטיים שנרקחו בים המלח ונמכרים ב"מחירי מבצע חסרי תקדים".
למרות החיבה שלי לשופינג, התאכזבתי לראות שלא ממש חושבים על אטרקציות ומתקנים לתיירים, למעט חנויות הטיפוח. אין במקום בית קפה אחד נקי (חוץ מרשתות ארומה וקפה קפה שפתחו סניפים מוזנחים בין חנויות הקוסמטיקה), אין כמעט מסעדות שנעים לשבת בהן (ישבנו באחת בה התאגדו סביבנו שלושה חתולי רחוב וייללו-פיללו לביס מהפיצה הקרה שהוגשה לנו).
המצב העגום של האטרקציות מסביב למלון גורם לנו להתעצב מעט. אחרי כמה סיבובים בין החנויות הריחניות (כן, בסוף גם רכשתי שם כמה מלכודות תיירים בריח ורדים ופאצ'ולי) אנחנו מחליטים לקפוץ למצדה, חצי שעה פלוס מים המלח. לאחר נסיעה ברכבל, נגלה אלינו אותו פלא שזכרנו מהופעות של דיוויד ברוזה וטיולים של התיכון. זו רומנטיקה, וכנראה שלא צריך הרבה יותר מהאוויר הצח והנוף הבוסרי הזה מסביב כדי להרגיש אהובים ונאהבים.
את הרומנטיקה אנחנו מנציחים סופית בביקור בספא היפיפה של המלון. כאן המקום לציין את העיצוב הנפלא שמאפיין גם את "ספא קלאב" וגם את "אואזיס". הספא של המלון מעוצב בסגנון מרוקאי, מרגיע אך צבעוני ולא מזכיר קליניקה לבנה של רופא שיניים, כמו חלק מהמקומות שביקרנו בהם בעבר.
אנחנו בוחרים בעיסוי שוודי זוגי שנמשך כשעה ומשחרר כל שריר וכל שבב מתח מהגוף. המטפלים המצוינים עדינים אך נחושים ומקפידים לשמור על רוגע ולוודא, מדי פעם בפעם, שאנחנו חשים בנוח. לאחר מכן, הם עוזבים את החדר ואנחנו נותרים לבד בג'קוזי מפנק, שלצדו בקבוק שמפנייה ופירות העונה. החוויה הזו משכיחה את כל הדברים הפחות נעימים של ביקורינו.
מלון "ספא קלאב" אינו מלון יוקרה ואינו מלון ועדי עובדים מובהק. מדובר במלון בו ההשקעה בנינוחות האורחים, בשביעות רצונם ובפינוקם ניכרת היטב. הספא המצטיין שווה את הנסיעה והבחירה במקום כאופציה לסופשבוע מול הכחול של ים המלח לגיטימית לגמרי, אבל השאלה המתבקשת בסוף הביקור היא עד כמה קטנוניים כדאי להיות כשבוחרים מקום להתאכסן בו.
"ספא קלאב" היה יכול להצטיין הרבה יותר אם הייתה בו הקפדה על הפרטים הקטנים, כמו בר המים המותקן בכל קומה לרווחת האורחים אך נותר ריק במשך כל הלילה, כמו שקט אמיתי בסדנאות המבקשות זאת, כמו בחירה של האנשים הנכונים להעביר את הפעילויות, כמו תודעת שירות שנקבעת מראש ולא מותנית בחשק של העובדים (נתקלנו ביחס נהדר ברגעים מסוימים וביחס לא נעים ברגעים אחרים). בשורה התחתונה, מדובר באופציה טובה למי שרוצה פינוקי ספא למיניהם. כאן חוזקו של המלון. כאן ובנוף אליו הוא משקיף, נוף שממלא את הלב באהבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם