עמדו על זכויותיכם: הרוחנו-אקטואליה של השבוע
השבוע ציין העולם שלושה תאריכים משמעותיים: היום בו עזב הבודהה את גופו, היום בו השתחרר נלסון מנדלה מהכלא ויום ההולדת של בוב מארלי. שלושתם היו לוחמי חופש ושלושתם דגלו בגישה זהה: אם אין לחם, אין תורה
זה היה שבוע רצוף תאריכים משמעותיים: ביום ראשון ציין העולם את יום הולדתו של מלך הרגאיי בוב מארלי, שלו היה חי, היה היום בן 66. יומיים אחר כך, ביום שלישי, צוין יום הנירוונה, היום שבו עזב הבודהה את גופו ונחלץ ממעגל הסמסרה.
היום
נסטה רוברט מארלי נולד ב-6 בפברואר 1945 לאב קולוניאליסט לבן ולאם ג'מייקנית שחורה. הוריו נישאו בעקבות ההיריון, אבל האב עזב ובוב לא הכיר אותו מעולם. מבחינתו, השורשים שלו היו באפריקה. לתפיסתו, היה צאצא של עבדים שחורים.
כשמארלי היה ילד, הוא ואמו עזבו את האזור הכפרי שבו חיו, וכמו רבים אחרים בג'מייקה, היגרו אל העיר וחיו בשכונת עוני. למרות שהקריירה המוזיקלית שלו החלה בגיל צעיר ולמרות ההצלחה המהירה יחסית, מארלי היה פועל שחור. באותה תקופה בג'מייקה מוזיקאים ניגנו והקליטו תמורת פרוטות, את הרווחים קצרו האמרגנים.
כשניסה את מזלו בארצות הברית בראשית שנות העשרים לחייו, התפרנס מארלי מעבודות דחק כמו שטיפת רצפות במלון. באותם ימים התחוללו בארצות הברית הפגנות של שחורים שתבעו את זכויות האדם המגיעות להם והאווירה שם השפיעה על המוזיקאי הג'מייקני וחיזקה את התודעה השחורה שלו.
במולדתו הוא הצטרף לראסטפארה, תנועה שנוצרה מתוך הצורך של צאצאי העבדים, שנקרעו מארצות הולדתם באפריקה ללא שום יכולת לשחזר את ההיסטוריה המשפחתית, למצוא לעצמם שורשים. למרות התדמית הפרועה, הראסטאפריזם הוא מונותיאיסטי, למעשה מעין זרם בנצרות, ואפילו שמרני במובנים מסוימים (ביחסו הלא סובלני כלפי הומואים, למשל).
תנועת הראסטאפרה מדגישה שהאדם נברא בצלם ושהוא נעלה על כל היצורים האחרים. לכן, על בני האדם להתבונן אל תוך נשמותיהם ולהפוך טובים, חזקים ואמיצים יותר ממה שהם. זוהי בעצם קריאה להעצמה אישית, והיא משמעותית יותר מצבע העור, הדרדלוקס והמריחואנה שמזוהים כל כך עם הראסטאפרים.
הראסטאפרים מאמינים שאפריקה היא ערש האנושות ומולדתם של כל הגזעים ואת מרכז ההתהוות הזאת מסמלת אתיופיה. התנועה נוסדה רשמית ב-1930, כאשר הוכתר קיסר אתיופיה ראס טאפרי מקונן, המוכר בשם היילה סלאסי.
סלאסי נחשב בעיני הראסטאפרים לנביא, אף על פי שהוא עצמו התנער מהאנשים עם הדרדלוקס ודבק בכנסייה האורתודוכסית האתיופית. הראסטאפרים מוצאים למעמדו הרוחני של סלאסי בעיניהם רמזים בתנ"ך ובברית החדשה, אבל חשובה לא פחות מאלה היא "נבואתו" של מרקוס גארבי, מו"ל, עיתונאי ופעיל פוליטי שחור, שחזה שנה לפני כן ש"מלך יוכתר באפריקה". בכל אופן, גם אם סלאסי הוא הנביא הרשמי, בוב מארלי הוא הנביא בפועל, מקור ההשראה וסמלם של הראסטאפרים באשר הם.
מארלי היה אדם פשוט. הוא עזב את בית הספר כשהיה בן 14 והצהיר בראיונות שחשובה לו יותר השראה רוחנית מהשפעה אינטלקטואלית. גם הטקסטים שכתב וגם הראיונות שנתן פשוטים מאוד מילולית ומעבירים פחות או יותר מסר אחד: המשימה היא העצמה אישית, והיא לא יכולה לקרות תחת דיכוי.
ברור לחלוטין שהיצירה של מארלי פוליטית. בסרט דוקומנטרי שנעשה על חייו אמר שאינו מתכוון להיות פוליטיקאי, אבל הוא בהחלט מתכוון לעסוק בפוליטיקה. הפוליטיקה מצדה איימה לבלוע אותו: מנהיגי מפלגות יריבות בג'מייקה ניסו לרתום את מארלי לשורותיהם בידיעה שבמקום שבו יהיה בוב יהיו הבוחרים.
ב-1976 הוא כמעט שילם על כך בחייו - יומיים לפני שהתקיים קונצרט בהשתתפות מארלי שארגן ראש ממשלת ג'מייקה, פרצו אנונימים חמושים לביתו של מארלי, ירו ופצעו אותו, את אשתו ריטה ואת המנהל שלו, דון טיילור. המקורבים למארלי סבורים שזה היה ניסיון רצח פוליטי.
וכך, תמיד היה מישהו שראה במסרי ההעצמה של מארלי סכנה. שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה מחק מעטיפות התקליטים שלו את הכותרת Africa Unite וחיבל בהם, כך שהשירים לא יישמעו ברצף והמסר החתרני לא יעבור. המריחואנה, סם מסוכן פחות מאלכוהול, הוצאה מהחוק בכל העולם בגלל שהיא מזוהה עם מרדנות, היעדר פרודוקטיביות ואי נאמנות לממסד.
בהקשר הזה מעניין לציין שביום ב' השבוע הודיעה הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית, שמעכשיו מותר לבקש מרופא המשפחה ריטלין. לא צריך יותר להיות מאובחנים עם שום הפרעת קשב וריכוז כדי לקבל את החומר, סם מעורר הפועל על מערכת העצבים ועוזר לאדם לשמור על ערנות מלאכותית למשך כמה שעות. אולי מעסיקים יציבו צנצנות ריטלין בפינות הקפה במשרדים כדי להפיק את המקסימום מהעובדים שלהם ולצמצם את שכיחות הפסקות הקפה וסיגריה.
מארלי הקדיש את שנות חייו האחרונות לטובת קידום עצמאותם של אנשים בכלל ושחורים בפרט. אולי היום, כשנשיא ארצות הברית שחור, אחת הנשים החזקות בטלוויזיה היא אופרה ווינפרי ונשיא האו"ם לשעבר קופי אנאן הוא גנאי כהה עור, זה נראה רחוק. אבל למארלי (וגם לנלסון מנדלה, כמובן) היתה הרבה עבודה.
ב-1977, בעקבות פציעה בבוהן רגלו, התברר שמארלי חולה בסוג מסוים של סרטן העור. הוא התעקש להתעלם מהמחלה. יש אומרים שמסיבות רוחניות ומתוך רצון לשמור על הגוף השלם סירב לעבור כריתה של הגידול. אבל חלק מהמקורבים לו טוענים שהוא פשוט לא רצה להפסיק לעבוד ולא היה מוכן שהליכים רפואיים יקטעו את מסע ההופעות שלו.
תוך שלוש שנים הסרטן התפשט ושלח גרורות קטלניות אל ריאותיו של מארלי ואל מוחו. הוא התמוטט ב-1980 תוך כדי ריצה בסנטרל פארק. מארלי הובא לבית החולים וקיבל טיפול, אבל כבר היה מאוחר מדי. הוא נפטר כמה חודשים מאוחר יותר, במאי 1981, כשהוא בן 36 בלבד.
באופן אירוני, סוג הסרטן שהביא למותו של מארלי אינו פוגע בדרך כלל בשחורים. ייתכן שהדם הלבן שזרם בעורקיו והגנים שירש מאביו, שמהם התעלם כל חייו, הביאו למותו כשהוא בשיא פעילותו למען האחים מאפריקה.
כ-2,500 שנים מוקדם יותר עזב הבודהה את גופו כשהוא בן שמונים (היום הזה, שנקרא פארינירוונה, מצוין ברחבי העולם ב-8 או ב-15 בפברואר). על פי האמונה, המורה הגדול שהיה מואר, או נכון יותר – ער, עבר לממלכת הנירוונה.
לאחר מותו, אמרה ריטה מארלי על בעלה שהוא היה לוחם, והגיטרה היתה כלי הנשק שלו. בוב לא ירה באף אחד, אבל בהחלט היה חייל. בניגוד למארלי, הבודהה היה אתיאיסט, אבל הוא היה לוחם לא פחות ממנו. למשל, התעקשותו להתעלם מהחלוקה לקאסטות ולאפשר גם לבני המעמדות הנחותים ביותר להקשיב לשיעוריו היתה קריאת תגר על המקובל בחברה שבה חי.
נֶלְסוֹן רוליהלאלה מַנְדֶלָה, יליד 1918, שילם בעד החופש של אחיו השחורים בדרום אפריקה בחופש האישי שלו. ב-1942 הוא הצטרף לקונגרס הלאומי האפריקאי, תנועת ההתנגדות של השחורים, והיה ממנהיגיו הבולטים, מה שהביא למאסרו על ידי המשטר הלבן.
מנדלה היה לוחם חופש, סכנה לאפרטהייד. אחרי מאסר קצר יחסית ב-1961, הוא נאסר שוב ב-1963 וישב בכלא עד התפרקות המשטר הגזעני ב-1990.
אחרי השחרור כיהן מנדלה כנשיא דרום אפריקה ובחר בדרך הפיוס על פני הנקמה ואף הקים את "ועדות האמת והפיוס", שמטרתן לעזור לארצו להחלים וליצור דו שיח של שלום בין שחורים לבין לבנים. באומץ גדול אף יותר מהאומץ להיאבק במשטר המדכא, ועדות האמת והפיוס העניקו חנינה לפושעי האפרטהייד שהביעו חרטה על מעשיהם.
מנדלה היה לוחם, אבל לוחם נקי משנאה. הוא הרבה להתבטא בגנות הגזענות ושלילת החופש של הזולת, ללא כשר לצבע, למוצא ולזהות הלאומית של המדכא או המדוכא. "מי ששולל מן הזולת את חירותו, שבוי בידי השנאה, הדעות הקדומות וצרות האופק", כתב באוטוביוגרפיה שלו.
כשמנדלה יצא מהכלא, מארלי אמנם כבר לא היה בין החיים, למרות זאת אין ספק שמארלי היה שותפו של מנדלה במאבק למען החופש.
אולי מה שמשותף למארלי, הבודהה, מנדלה ולוחמי רוח-חופש אחרים היא ההבנה שבלי קמח אין תורה. חוץ מכמה יחידי סגולה, לרוב האנשים הרגילים קשה לשקוע בהתבוננות ובהתפתחות רוחנית כשהם מוטרדים מהקיום הגשמי שלהם.
המצב הזה הופך רלוונטי יותר ויותר בישראל שבה הולכת ומתעוותת הפרופורציה בין הכנסות לבין הוצאות מחיה בסיסיות, בין גובה המיסים לבין התמורה שהאזרח הפשוט זוכה לה תמורתם. זה ככה כבר הרבה זמן, אבל רק לאחרונה החלו להישמע קולות המחאה. היה זה בוב מארלי שאמר: עכשיו, כשאתם רואים את האור, עמדו על זכויותיכם. בשביל זה לא חייבים לחכות לנירוונה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם