ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

בסוף יהיה טוב: המוות נאה לנו

כל שנה, כשאני מכינה את ההספד לאזכרה של נירית, אני בודקת מה המוות שלה לימד אותי. לפני שנתיים, המפגש עם התרגול הטיבטי הבהיר לי שהתבגרתי, שהמוות המצער שלה הוא דרכו של עולם, ושגם אני אמות וזה יהיה בסדר

אביגיל גרץ | 9/2/2011 13:44

תגיות: אביגיל גרץ, בודהיזם

רק דרך עיניו של המוות יכול האדם לחיות הדמיה

המפגש עם המוות יכול ללבוש צורות רבות. אתמול, בדרך להלוויה של פּולי, אישה שהיתה כמו דודה בשבילי והוכרעה על ידי מחלת הסרטן, פגשתי בנהג מונית שסיפר לי שלאחר שעבד שלוש שנים בתחנת המוניות של תל השומר, המפגש היומיומי עם המוות נהיה לו קשה מידי והוא ביקש לעבור מהתחנה.

למרות המעבר, הוא שיתף אותי, הוא שַמֵח על הלמידה העצומה שהיתה לו שם; מפגשים עם נוסעת דומעת שמתמודדת עם מחלה סופנית של ילדהּ בן השש או עם נהג מונית כמותו שנפגע בתאונה ועכשיו הוא משותק בכל גופו או "סתם" אנשים שאיבדו את יקיריהם.

כשדיברתי על האפשרות הבודהיסטית להתיידד עם המוות ולחיות איתו במקום להרחיקו ולהדחיקו הוא חייך ואמר שכל בנאדם שמתלונן על צרות חייו צריך לבקר בבית חולים כדי להבין כמה הוא בר מזל.

מאז ומתמיד היתה לי קירבה למוות וסקרנות גדולה לגביו. ההלוויה הראשונה שלי היתה בכיתה ה'. אבא של חבר לכיתה מת ממחלה ואני זוכרת את הרעד שעבר בגופי כשטמנו את גופתו העטופה ואת ההפתעה שהרעד ליווה אותי גם

כשבמסגרת ועד הכיתה נקשנו על דלת המשפחה ועלינו במרוצה במדרגות המובילות לחדרו על מנת שלא לשהות בסלון האפל והקודר בה התנהלה השבעה.

בגיל 17 חברה טובה שלי חלתה בסרטן, עברה כריתת רגל והרבה כימותרפיה, ובכל זאת, כעבור שלוש שנים, כשאנחנו בנות 20, היא נפטרה. המוות שלה השפיע על הרבה מהבחירות שלי בחיים, על הכתיבה שלי ובכלל על איך שאני רואה את החיים.

במשך שלוש השנים בהן ליוויתי אותה כשהייתה חולה, לא היתה לי שום מודעות אמיתית למושג המוות ואני מצטערת על כך מאוד. גם משום שהיא מתה בפחד, במאבק, בהדחקה ובחטף וגם כי אנחנו לא יכולנו להיפרד, להכיל את השינוי העצום ולהבין שהוא הולך להגיע.

הרי לא קיים דבר שלא משתנה. לא קיים דבר שהוא נצחי וככל שנמהר להפנים ולחוש בזה, כך חיינו יהיו סלחניים, מלאים ומאושרים יותר. אותו רעד של פחד, עצב ונגיעה בָּאמת נוכחים בי גם היום אבל בזכות התרגול הבודהיסטי יש לי מרווח נשימה ומרחב גדול יותר להכיל את הפליאה והנורמליות השזורים במוות.

האם היום זה היום?

למה כל כך קשה לנו לחשוב על המוות כדבר טבעי ונורמלי? הרי כל אחד מכיר מישהו שמת אז מדוע כל כך קשה לקבל את המוות?

"גם זה קורה לכולם?", שאל הנסיך הצעיר Dave Winer , cc-by

בספר "ימי שלישי עם מורי" שבין השאר הוא ספר על אדם לקראת מותו משיב מורי על השאלה כך: "משום שמרביתנו מסתובבים כאילו מתוך שינה. אנחנו לא חווים באמת את העולם במלואו, משום שאנחנו חצי ישנים, ועושים דברים שאוטומאטית נדמה לנו שעלינו לעשות. לדעת שאנחנו הולכים למות ולהיות מוכנים לכך בכל רגע. זה עדיף. כך נוכל להיות מעורבים יותר בחיים בזמן שאנחנו חיים".

במהלך הספר המוטו של מורי הגוסס הוא "למד איך למות ותדע איך לחיות". הוא ממליץ "לעשות מה שהבודהיסטים עושים. בכל יום תעמוד ציפור על כתפך ותשאל 'האם היום הוא היום? האם אני מוכן? האם אני עושה את כל מה שעלי לעשות? האם אני אכן האדם שאני רוצה להיות?"

סיבה נוספת מלבד נמנום וחיי שגרה היא הקושי להיות בחוסר ידיעה אל מול מושג המוות. להכיר בזה שאנחנו לא יודעים מתי הוא יגיע ומה קורה לאחריו זו תחושה עירומה וחשופה של חוסר בטחון, תחושה שאין לנו במה להיאחז ולכן עדיף להדחיק. מוות מעורר בנו חוסר נחת של אי ידיעה ו"לא לדעת" נחשב לדבר שיש להימנע ממנו בכל מחיר.

יש סיפור זן על תלמיד שבא למורה שלו ומבקש ממנו לדעת מה יקרה אחרי המוות והמורה משיב שהוא לא יודע. כעבור זמן התלמיד שב ואומר, בבקשה ספר לי מה יקרה אחרי המוות ושוב עונה המורה שאינו יודע. בפעם השלישית שהתלמיד ביקש והמורה ענה אותה תשובה אמר התלמיד: "אבל איך זה יכול להיות? אתה מאסטר זן, איך אתה לא יודע"? אכן, אני מאסטר, אבל I'm not a dead one.

סיבה נוספת היא ראייה שלנו כנפרדים מהטבע ולא כחלק ממנו. סטיבן פולדר, המורה שלי, הוא גם מדען והוא תמיד מזכיר שהגוף שלנו לא נהיה צעיר אלא כל הזמן נמצא בשינוי, כל גוף הולך לקראת פירוקו בדומה לחוק של הכאוס, לאנתרופיה.

סטיבן תמיד אומר שכמו שאנחנו יושבים במדיטציה והבית מתלכלך מעצמו, כך פועל הטבע והגוף שלנו בתוכו. החיים "שלנו" מנסים לעצור את זה, אנחנו מנסים להתנגד לחוק הטבע, לכך שהכל מתפרק מעצמו, אנחנו לא רוצים להשתנות, אנחנו רוצים קביעות ולהישאר כפי שאנחנו, אבל המאבק הזה גורם לנו לכאב. צריך לקבל את החוכמה של הקיום האנושי וזה בדיוק מה שהבודהה שנולד כנסיך גילה.

בילדותו היה לבודהה הכל. ובכל זאת זה לא הספיק לו והוא לא היה מאושר. אבא שלו גידל אותו כמו בעולם של פרסומות בו לא רואים אנשים זקנים או מוות, ובכל זאת הוא רצה לצאת מכלוב הזהב ולראות מה יש בחוץ.

כשהבודהה יצא הוא הלך עם מלווה כי אבא שלו ניסה לשלוט במה יראה. הם עברו ליד איש משונה והמלווה הסביר לו שזה איש חולה, ושכולם בשלב זה או אחר נהיים חולים. הם ראו איש זקן- והבודהה שאל למה הוא נראה כך?

המלווה הסביר שזו זִקְנָה ולאנשים ברי-מזל יש את הזכות להגיע למצב הזה. הם ראו תהלוכת מוות, והבודהה, שאז עוד נקרא סידהרתא גוטהמה, שאל למה האיש לא זז? והמלווה הסביר שזהו מוות.

גם זה קורה לכולם?, שאל הנסיך הצעיר, והמלווה הנהן שכן, זה בטוח כן. שלוש העובדות האלו עשו מהפך עמוק בליבו של הגברבר בן ה29, ולאחר שהם ראו סאדו, נזיר בודד ונודד, שנראה שָלֵו ושונה בנוף המקומי הוא לא היה יכול לחזור לקונכייה שהיה בה קודם והחליט לברוח מהדברים הכי חשובים לו כדי להבין את עצמו ואת הקיום האנושי.

תרשום לי לנשום

כל שנה, כשאני מכינה את ההספד לאזכרה של נירית, אני בודקת מה המוות שלה לימד אותי. כל שנה הוא עדיין עצוב ועדיין, אחרי חמש עשרה שנה, הוא מלמד אותי דברים חדשים. בשנים הראשונות הרגשתי כמה שמוות הוא מפתיע ואכזרי באמיתיות שלו כשזה מגיע לפתחך וכשאתה נזכר שזה קרה לך, שקרה משהו אמיתי בעולם, שמישהו נלקח טרם זמנו.

מאוחר יותר הבנתי את האבסורד, את זה שסירבנו אפילו להזכיר את האפשרות הכל כך הגיונית וטבעית שהיא תמות בגלל שהסרטן התפשט לה בכל הגוף וחנק את ריאותיה.

לפני שנתיים, המפגש עם התרגול הטיבטי בו עושים מדיטציה בדבר המוות הבלתי נמנע וחוסר הקביעות של כל התופעות, הבהיר לי שהתבגרתי, שהמוות המצער שלה הוא דרכו של עולם, ושגם אני אמות וזה יהיה בסדר.

הנביא ירמיהו אמר עִמְדוּ עַל דְּרָכִים וּרְאוּ וְשַׁאֲלוּ לִנְתִבוֹת עוֹלָם אֵי זֶה דֶרֶךְ הַטּוֹב וּלְכוּ בָהּ וּמִצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשְׁכֶם. נתיבות עולם, עד כמה שזה אירוני, זו בעצם דרך המוות והנה מסתבר שאפשר ללמוד ממנו ולקבל אותו כמרגוע.

אחד השירים האהובים עליי הוא השיר שכתב בארי חזק שנפל במלחמת יום הכיפורים והלחין ברי סחרוף. בארי חזק כתב ביומן שלו כך "מדוע נמשכים אנו כל כך אל דברים שיש בהם מן הסיום, מן האובדן? כי רק דרך עיניו של המוות יכול האדם לחיות. לחיות את עובדת היותו חי".

נירית וגם פּולי שנפטרה אתמול אף פעם לא אמרו שאין להן כוחות. נירית, שנפטרה בגיל כל כך צעיר, לא זכתה לגלות שלדעת לוותר ולהרפות זה לפעמים בסדר.
בלקסיקון שלה לא היה דבר כזה לומר - אין לי כוח לעוד טיפול, לעוד נסיעה לבית חולים, לעוד נשימה. זה הגיוני שבנאדם לא יוותר על חייו, אבל היא לא נתנה אפילו פתח למחשבה שכזו. כל נשימה היתה משמעותית וזה בלט במיוחד בנשימתה האחרונה. היה ברור לה שלוותר זו בכלל לא אופציה ואם הגוף שלה מסרב לנשום סימן שמשהו לא בסדר. לא איתה אלא עם העולם.

מילותיה האחרונות היו לרופא. "למה אתה לא מאמין לי, אני לא מצליחה לנשום", אמרה לו. היא בעצמה לא הבינה שזה יכול להיות. שחלק בתוכה לא יכול לנשום, מורד בה. היום זוהי תזכורת מופלאה בעיניי, כאילו היא אומרת לי - "אל תגידי שאין לך כוחות לעשות את מה שהכי יקר לך. את יכולה לנשום וזו ההתחלה הכי מופלאה לחיות".