אז קודם כל תודה על החיזוקים ובמיוחד לליאת שכתבה על אריאלה ז''ל. בהתחלה זה היה לי קשה לקרוא כי זה השם של אחותי שתיבדל לחיים ארוכים.... אבל את הזיכרון עצמו מאוד אהבתי ואני חושבת שקריאה וכתיבה נועדה לעשות עבודה עם הזיכרון, אז אני שמחה שהכתיבה שלי נגעה במקום עלום. רק בדראפט האחרון של הטור הזה עלה לי פתאום הזיכרון של כיתה ה' שאז נפטר האבא של הידיד ההוא. ואולי זה בכלל היה כיתה ו'.
ובקשר לשאלה
אני חושבת שאם מישהו מודע כל רגע לעובדת מותו הקרוב או הרחוק אז הוא גם חייב להיות מודע לעובדת חייו ויכול לחוש אותם במלואם וכמה הוא בר מזל שהוא חי. זה לדעתי הדבר הטבעי שקורה כשהמודעות שלנו פתוחה ורואה את החיים ואת המוות בבהירות. אבל אם זה מדכא אותו כנראה שיש לו עוד מה לחוות וללמוד. ובעצם, כל אחד והמסע שלו. לדעתי זה מה שעושה מודעות רחבה אל טבע הדברים, אבל אם זה אחרת בשביל מישהו, כל שיש לנו לעשות זה לשמוח שאצלנו זה ככה ולהוות דוגמא לאותו אדם.

'' בכל יום תעמוד ציפור על כתפך ותשאל 'האם היום הוא היום? האם אני מוכן? האם אני עושה את כל מה שעלי לעשות? האם אני אכן האדם שאני רוצה להיות?''
לקחת כל בוקר לפני האוכל.
תודה לך על השיתוף הלא פשוט.

"המוות חשוב לחיים", מאת: אליזבת קובלר-רוס.

אומר דברים דומים ומרחיב, על המוות ודווקא על האפשרויות החיוביות שהוא טומן בחובו. מאוד יפה, מאוד אחר ושונה. המנון לחיים.

כדאי!

מה קורה אם מישהו מודע כל רגע לעובדת מותו הקרוב או הרחוק(נגיד שהוא בריא וצעיר)ובמקום לעודד אותו וללמד אותו איך לחיות זה מרוקן את חייו ממשמעות מדכא אותו ואין לו רצון לבנות דבר או לפתח דברים כי הוא יודע שהוא הולך בדרך כל בשר?

היא למדה איתי בבי''ס יסודי, רק עד מחצית כיתה א', ואז נעלמה. וכעבור פרק זמן מסויים התברר שנפטרה, מלוקמיה. אני זוכרת אפילו איך נראתה, למרות שחלפו 42 שנים מאז. עגלגלה, מתוקה, עם שיער חום קצר. הכתבה הזו העלתה את דמותה בזכרוני, ועל כך תודה לכותבת.נוחי על משכבך בשלום, אריאלה.