נשף המסכות של החיים: מי אני היום?
עידו רוזנטל חשב שהוא צעיר, ספונטני וכזה שלא שם על מה שאומרים עליו. ואז הגיעה חגיגת יום ההולדת של הארגון בו הוא עובד. כשהישבן התנתק סוף סוף מהכיסא ונחת ברחבת הריקודים הוא הגיע לכמה מסקנות בנוגע לתפקידים שאנו בוחרים לקחת בהצגה של החיים
לפני כמה חודשים פרצו חגיגות יום ההולדת של הארגון בו אני עובד (הפרטים שמורים במערכת) ומאות עובדיו נאלצו לשמוח בשמחתו בגן אירועים גדול בצפון. באופן לא מפתיע לארגון כשלנו, הגעה ברכבים פרטיים נאסרה באופן גורף תוך הסבר כי מגרש החניה של גן האירועים, בו מתקיימות מידי חודש גם הופעות מוזיקה מול אלפי בני אדם, לא יוכל לעמוד בפרץ.
ההסבר הפחות רשמי, אותו נתנו לעצמנו, הוא החשש פן אחד החוגגים יחליט שדי לו מכל השמחה הזו ויחליט לחתוך הביתה עם עוד כמה מאות מחבריו בספסל האחורי.
בשעות הערב המוקדמות החלו לזרום אוטובוסים מלאי חוגגים מכל רחבי הארץ אל רחבי הגן. כמקובל באירועים מסוג זה, התכנסו כל המוזמנים לנשנוש מורעב מן הבופה דל התפריט ופצחו בשיחות דלות תוכן, בעיקר עם האנשים שהם רואים על בסיס יומי.
מכרים ישנים טפחו זה על שכמו של זה ואויבים ישנים דקרו זה את גבו של זה, ובשלב ההוא עוד ניתן היה לומר שכולם עושים את מה שמצפים מהם ומנסים להיראות כאנשים שנהנים מכל רגע. אחרי שהמארגנים וידאו שכולם כבר מחייכים כיאות (ותודה לך יין אדום בלתי מזוהה), זירזו אותנו הרמקולים להתכנס מול החופה, סליחה, הבמה ולהמתין לשלב הברכות המרגש.
כן, כמו בחתונה, כך ב'ימי עובד', כאשר א' משבח את ב' ומודה לג', אתה מסתכל מסביב ורואה על פני שכניך לשורה את האמת. א' המברך לא ממש מסמפת את ב', וגם ד' לא שוכח את הסיפור המסריח של ג' משנה שעברה, אבל מברך אותו בכל זאת.
מיד בתום טקס העובדים המצטיינים החשיך האולם ולקול פלייבק מהמם ולאורו של ספוט מכוון היטב הכריזו צמד מתופפות צעירות ודקות גזרה על בואו של סרט יחסי הציבור שהפיק הארגון, כנראה בעיקר לעצמו ובעלות שאני לא רוצה לחשוב עליה.
הסרט הקופצני בליווי קריינות דרמטית, להבות אש ומוזיקה קצבית הציג את פועלו של הארגון בשנה או בשנים החולפות. אני לא באמת זוכר כי בעיקר הסתכלתי סביבי לראות את התגובות. אני רוצה רגע לשבור את המתח המדומה ולספר כאן שמהות העבודה בארגון שלנו היא פעולה איטית וזהירה ויחסית נטולת זוהר וכי הגיל הממוצע של העובדים עומד להערכתי על סביבות ה-45.
מה לנו ולקופצניות? לדרמה הבומבסטית שריצדה מול עינינו? איזה סיפור ניסה הסרט לספר עלינו ולמי? אבל מחאנו כפיים. בימי עובד, כמו בחתונות, יש לך תחושה שרבים מן הנוכחים היו שמחים להודיע על נבצרות זמנית, אבל בכל זאת באו ומשחקים את המשחק.
את הערב, שהיה ארוך מכפי שבא לי לפרט, סגרה הופעה של גידי גוב. אני לא חובב נלהב של גידי וגם יש לי כמה דברים לא יפים להגיד על מה נותר מהקול שלו, אבל באמת שהאיש בא עם כל הלב ונתן רפרטואר שירים מחושב וארוך, והצליח להקים ממושבם מספר לא מבוטל של אנשים.
אוי לבושה. למה אני לא יכול להיות כמוהם? למה אני לא יכול לשים פס על מה חושבים עלי? נכון, אני חדש פה ונכון שהמנהלים הישירים שלי יושבים כאן משמאלי. ובכל זאת מה? זה מה שיש לי? כמה תירוצים עלובים. שיר אחרי שיר אני ממשיך לזמזם בקול נמוך מספיק ובראש מתגלגלת הדילמה; להצטרף או לא להצטרף?
ואז הופיע בראשי משפט מנצח שניתק לי סוף סוף את הישבן מהכיסא. "אתה נשמה חופשית, לא?". "בטח שאני נשמה חופשית!", עניתי לי. אני? אני ספונטני! אני צעיר! אני לא שם על מה שאומרים עלי! ואני לא יודע מה זה אומר להיות נשמה חופשית, אבל זה נשמע רוחניקי וכיפי וזה בדיוק מה שאני רוצה!
אמרתי די להעמדת הפנים, עשיתי מעשה וירדתי לרקוד ולשמחתי עשיתי זאת בדיוק בזמן לכל השירים הכי מקפיצים של גידי. מה אני אגיד לכם, היה נורא. גידי, זה לא אתה, זה אני. הרגשתי כאילו אני עומד לבד באמצע הרחבה ומפשל מופע ג'אגלינג.
הרגשתי את העיניים של הבוסים שלי נעוצות לי בגב, הרגשתי כמו נשמה כבולה, לא כמו נשמה חופשית. אבל ניסיתי, ניסיתי לשחק את המשחק, רקדתי, חייכתי וניסיתי להיות הגיבור בסיפור שאני סיפרתי וכנראה בעיקר לעצמי. אז יום העובד היה הצגה אחת גדולה? ובכן, הפוסל במומו פוסל.
אולי יש שני סוגים של מסיכות. מסיכות שאנחנו שמים בשביל שאחרים יראו ומסיכות שאנחנו שמים בשביל עצמנו. יכול להיות שאני טועה בגדול, אבל אני חושב שלחיות בלי מסיכות מהסוג הראשון זה מצב אוטופי שאף אחד שאני מכיר לא יחווה בגלגול הזה, ולכן הן הכרחיות במצבים מסוימים.
הסכנה שאולי יותר מוכרת היא שהמסכה תידבק כל כך חזק שאשכח שזה אני מאחוריה. לשמחתי אני לא שם. מבחינתי, האתגר הוא מסיכה דקה יותר, לא לוותר על עצמי, אבל לשלוט בכמה "אני" אני חושף.
בעבודה שלי אני צריך להתמודד עם אנשים מנוסים ממני, מבוגרים ותחמנים ממני, ובכל זאת, מתוקף תפקידי אני צריך להנחות אותם מה לעשות. במילואים אני אוכל קש יחד עם החיילים שלי, אבל צריך לברור בזהירות כמה לקטר על כמות ואיכות הקש כי עדיין הם מסתכלים עלי אחרת כמפקד.
אני אוהב להסתובב יחף בעבודה, אבל לפעמים יש ישיבות במשרד עם אנשים שלא מכירים אותי וזה לא נראה טוב. האם אני צריך לשחק את המשחק או להתעקש להישאר אורגינל? יש לי כמה וכמה תפקידים לשחק על במת החיים ואני שונא להרגיש כמו שחקן.
אני יודע ומרגיש שבמקום שבו אני יותר אני, עם כל שיגעונותיי ועם כל כישרונותיי – יודעים את טיבי האמיתי ובסופו של דבר לומדים להעריך אותי יותר ולא פחות. במקומות בהם אני יותר חשוף אין לי צורך להשקיע אנרגיה בלהסתיר. זה אני. אני לא המפקד המושלם, לא העובד המושלם, לא האבא המושלם ולא בן הזוג המושלם.
הבעיה היא במקרים שאני מספר לעצמי שאני כן. לפעמים אני משכנע את עצמי שאני מאוד רגיש לסובבים אותי ואז מגלה עוד איזה חוסר רגישות גס, אני מאמין שאני חי חיים מאוזנים ואז אני מוצא את עצמי מותש אחרי ששוב ניסיתי לקפוץ על כל החתונות.
יותר ויותר אני מגלה כי כשמשהו תקוע או מידרדר בחיי, הנחת יסוד שלי חייבת להשתנות. אי שם בפנים נמצאת הנשמה, ראשונית וטהורה. בעולמי הקטן אני משתדל להיות העתק נאמן למקור.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם