ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

יומני היקר: עשה שאצליח לאהוב אותי

אביגיל גרץ צוללת אל מעמקי יומניה הפרטיים ויוצאת למסע אישי בעקבות האהבה. זה מתחיל בהדחקה באוגוסט 2000 בחוג לקולנוע, ומסתיים בתפילה שנמשכת עד עצם היום הזה. טור חורפי במיוחד

אביגיל גרץ | 26/1/2011 12:49

תגיות: אביגיל גרץ, ריטריט, מדיטציה, אהבה עצמית

איך אנחנו לא מבינים שלאהוב את עצמנו זה לא דבר נרקיסיסטי ? צילום: עירית שרביט

למה כשאלוהים ברא את העולם הוא היה מסוגל לומר על מעשיו "וירא כי טוב" ואילו אנחנו, שבוראים בני אדם ובוראים את עצמנו כל יום, לא מסוגלים לפרגן לעצמנו ולאהוב את מעשה ידינו, את דמותנו, את כל מי שאנחנו?
למה שלושת המילים "לאהוב את עצמי" נשמעות לנו מרוחקות כמו "ויגור זאב עם כבש"? איך אנחנו לא מבינים

שלאהוב את עצמנו זה לא דבר נרקיסיסטי או מרחיק אלא שזו הפעולה הכי הגיונית, הזכות שלנו והאפשרות היחידה שיש לנו בשביל לאהוב את כל מי ומה שמסביבנו?

לאהוב את עצמנו זו הברירה הכי טבעית בשביל לנהל חיים מאושרים, חיים שלא מפחדים ממה יגידו, חיים חופשיים. אפילו ברי סחרוף קרא לשיר שלו על אהבה עצמית "ככה זה". בעבר כתבתי על ההתעוררות לתחושת האהבה העצמית , אבל היום, בעיצומו של טיפול שיניים, שם אני חווה כל כך הרבה מפירות התרגול, כי פעם ביקור אצל השיננית היה הסבל הרגיל מלא התנגדות ואומללות מסורתית והיום זה פשוט לפתוח את הפה ולנשום, חשבתי על הדרך שעשיתי בשביל לאהוב את החיים שלי ואת עצמי בתוכם.

מהניסיון שלי, אפשר ללמוד הרבה מניסיון של אנשים אחרים ולכבוד החורף, שמשדר לנו שאהבה זה דבר תְלוי נסיבות, החלטתי לחשוף קצת מהיומנים הפרטיים שלי שאומרים את ההיפך. אהבה, כמו כל דבר, זו תופעה תלוית תודעה.

האם אי פעם מישהו יאהב אותי?

באוגוסט של שנת 2000, עת הייתי סטודנטית לקולנוע, בטוחה שיש לי מודעוּת עצמית גבוהה והבנה של העולם, בגלל שהתחלתי כמו כולם בטיפול פסיכולוגי, כתבתי:

עכשיו כמו שאני יושבת אני רואה שיש או שאולי אין לי סיכוי להינצל צילום: עירית שרביט

"מה יהיה והאם מישהו יאהב אותי אי פעם? כי או שזה יקרה או שלא, וזה לא ממש בשליטתי כי כבר מאוחר מידי להשתנות. כלומר, אפשר לרזות ואפשר לנסות לא להיות יותר מידי אגואיסטית, אבל זה קשה וסוחט. נראה לי שאני מפחדת להיפתח או לא רוצה להיראות חלשה ואני פשוט מתגוננת וזה דבילי כל כך וסתם דופק אותי, תרתי משמע.

א' כועס עליי ואומר שאני סתם אומרת שאני אוהבת את עצמי ושאני משקרת לעצמי, אבל לדעתי זה דווקא טוב לחזק את זה. גם אם זה מחולשה ופחד, זה טוב. לפחות אני יודעת שאני מפחדת... אני דווקא מתכננת להמשיך לכתוב ביומן כי זה חשוב לעצמך ואולי אפילו רק כדי לצחוק עוד כמה שנים. כמו שמישהו אמר לי שאולי אנה פראנק היתה סתם מישהי עם יומן אם לא היתה שואה. אולי".

ברור שהיתה שם המון הדחקה ושקרנות עצמית, והרבה זמן עבר עד שהבנתי שיש דרכים אחרות לחיות חוץ מלשבת בבתי קפה ולחכות שמשהו יקרה. ולכן אני שמחה שבסוף הריטריט הראשון שלי בסוף 2004 כתבתי:

"אני מפחדת מלהיות בת 29, אבל היום בירכתי כל חלק בגוף שלי שהוא גם בן 29. לזכור שאני גאה בעצמי על השבוע הזה, איך אני אלך ככה בתל אביב, עם התחושה שהכל אפשרי לי?".

ובריטריט השני שלי, בפסח 2005, למרות שההנחיה היא לא לכתוב במהלך הקורס כבר כתבתי כמה קטעים שמעידים על שינוי:

"כן, אולי לא אחזו בי נכון, אבל אני יכולה לאחוז אותי. אני צריכה להכיל אותי. זה חומר הגלם שלי, אני. נוכחת בנשימות שלי, בהיותי. יכולה לתת לי כוח ברכּוּת. RETREAT זה לסגת, אבל אפשר לקרוא לזה RE-TREAT כלומר להתייחס מחדש אל עצמך וזה מדהים.
עצם הידיעה שיש לי אופציה לשאול בנוגע האהבה העצמית שאני כל כך משתוקקת אליה, שזה סוג המסע שלי, שאני נמצאת בו ושייקח זמן, אבל הוא קורה!".

"בישיבה האחרונה הייתי מאוד מרוכזת. גם בבכי, גם בתנוחה, גם בנשימה וזאת היתה אבן הכרחית בדרך לאנשהו, אולי. לראות ממש, כמו ששִימי אמרה. לראות את הסיפור שלי, את מה שמחזיק אותו, עדיין. זהו, עכשיו כמו שאני יושבת אני רואה שיש או שאולי אין לי סיכוי להינצל. זה מאוד עדין.

בריטריט של פסח 2006, בדיוק שנה לאחר מכן, תהיתי "מחשבות יתר ובן אדם מלא ספקות, זו האבחנה שלי על עצמי. מה יהיה? והאשה בהריון שיושבת מולי מנקרת לי בתודעה שכזה יופי לא יהיה לי לעולם, ואלו ממש מחשבות שליליות שאני מספרת לעצמי, אבל מי בתוכי עושה לי את זה? מי רוצה להשאיר אותי כזו מפוחדת ודומעת ומלאת שנאה עצמית?".

ואחרי הריטריט כתבתי: "לא יודעת אפילו איך לסכם. מרגישה שמחה מאוד חרישית ופנימית. אולי זה שלב כזה, כי יש בי אהבה אליי, סוף סוף. ולפני שאומר 'אבל זה קצת מידי' ו'יש עוד דרך' ו'למה זה לא מרגיש יותר שמח?' אולי אבין שאהבה זה כל מיני דברים וזה דווקא יציב מצידי פשוט להיות. להתאמן בשינוי שחל בי, להתמודד עם מה שיש".

ותודה לי, על הדרך והמאמץ

הרבה דברים התרחשו ב-2006. עברתי לגור לבד ומחזה שלי עלה בפסטיבל עכו והיה לי חבר רציני במשך שנה וגם הפסקתי את הטיפול הפסיכולוגי. ולמרות כל השינויים וכל הנסיעות בעולם והפעילות והתרגול בעמותת תובנה, רק בחורף 2009 זכיתי בדיוק בריטריט שהייתי צריכה, ריטריט שכל אחד צריך, ריטריט מתנה. ריטריט שעוסק רק באיכויות של הלב, מעין מתנת הוקרה עצמית על כל הדרך והמאמץ, ריטריט שהביא איתו אושר ששום דבר לא יכול להוות לו תחליף.

מי ייתן ואוהב את עצמי כמו שאני ברגע הזה צילום: עירית שרביט

אני זוכרת שחזרתי ממנו ברכבת עמוסה, בבוקר יום ראשון גשום, ולמרות שעמדתי דחוקה בין חיילים וסטודנטים שנסעו דרומה הרגשתי כאילו אני חוזרת במונית ספיישל, כאילו החיים שלי מושלמים, או יותר נכון - אני וכל מי שמסביבי נמצאים בדיוק איפה שאנחנו צריכים להיות. מחייכים וננגעים על ידי הוד החיים.

כשאני מסתכלת על מה שכתבתי ביומן במהלך הריטריט אני רואה איך רגע כזה היה יכול להתאפשר:

"אני כל כך אוהבת שסטיבן מזכיר שהגוף שלנו זה בית. שאנחנו בבית ושאנחנו החבר הכי טוב של עצמנו. שאין רגע יותר יקר חוץ מלהיות ברגע הזה".

"היום בחרתי במשפט 'מי ייתן ואוהב את עצמי כמו שאני ברגע הזה'. ממש חזק! ויש גם 'מי ייתן ואקבל את עצמי כמו שאני ברגע הזה', ואני איחדתי ביניהם כי זו היתה אופציה. בכלל לראות כמה יותר קל לי לאהוב את עצמי ושברגע שעולה טיפת ביקורת, לפחות מיד אפשר לשים לב".

"האהבה שלי ממשיכה להיות שמש שזורחת על כל מה שיש, בלי שיפוט. אני צריכה להמשיך את החיפוש שלי בנחישות וברכּות, כמו ששִׂימי אומרת, ולשלוח את הזִיו של עצמי בידיעה ברורה שהוא שם. זה אפילו לא זה שמגיע לי שיאהבו אותי אלא שאוהבים אותי. שאני אוהבת. ראיתי את הנוף של הלב שלי, נוף של ברושים ושמש רחבת ידיים ונדיבה ובריכה מוצלת".

במהלך הריטריט סלחתי לעצמי על שכל השנים ברחתי מאהבה. אחרי הריטריט אולי המשכתי לעשות זאת פיזית, אבל נפשית כבר לא. גם המשכתי מאז לומר לעצמי כל יום בסיום המדיטציה: "מי ייתן ואמשיך לאהוב ולקבל את עצמי כפי שאני ברגע זה ממש", וגם לאחל את זה לכל מי שאני אוהבת ואוהב אותי וגם למי שפחות אוהב אותי ולמי שאני פחות אוהבת.

תמיד מדברים על "אהבה ללא תנאי", אבל הצעד הראשון הוא להסכים ולראות את התנאי. שיש תנאי ומה הוא. להבין שאנחנו מציבים לעצמנו תנאים בשביל שנאהב את עצמנו ולערער על זה. האם זה לא טיפשי להציב לעצמנו תנאים? למנוע מעצמנו את מה שמגיע לנו, את מה שהוא דווקא טבעי לנו, כמו אלוהים שראה כי טוב.

ג'ק קרונפילד בספרו החדש והמופלא"הלב הנבון"כותב שהתורה הבודהיסטית מסבירה" "אתם יכולים לחפש בכל רחבי היקום, ולא תמצאו ברייה ראויה לאהבה יותר מכם".
חיפוש נעים.

גם בחורף הקרוב, שׂימי (שמחה) לוי תעביר ריטריט הנושא את השם "חופש בדרך הלב".