שלח לי שקט: דרך של יוגי, פרק 5
שלוש פעמים בשנה הוא סוגר את הבאסטה, נפרד מכולם, מעמיס אוכל לחדש ופורש מהעולם לטובת מסע פנימה. אבל מה קורה כשמתברר שהוא יצא מהלחץ של העולם רק בשביל להלחיץ את עצמו? אורי יריב על הריטריט של חייו
חמש בבוקר, השמש עוד לא זרחה, אבל במקום הזה גם בלילה יש אור כחול עדין. הרגליים חופרות עקבות בשלג, אני יורד למעיין לשטוף את גופי ואת נשמתי במימיו הקרים. היום לא אפגוש אף אחד. כל החודש הזה אהיה לבד בדממה המלטפת של הטבע ובעומק המסתורי של המדיטציה והיוגה. חודש יעבור ואחריו הפסקה ואז עוד חודש, שלושה בשנה, שבע שנים, עשרים ואחד חודשים של שקט.
כשהייתי ילד חלמתי שוב ושוב שאני נוסע לאנטרטיקה לבד וחי בשלג בגפי כמה חודשים. כמובן שכילד הייתי חולם שאני לוקח איתי את הטלוויזיה והמחשב, החלום הזה נשכח עם השנים, אבל תחושת הצמא לשקט של ההרים המושלגים נשארה איתי.
כשהגעתי ליוגה ונפגשתי עם השלווה והאהבה של המדיטציה ידעתי מבפנים שזה מה שאני רוצה
גם כשהייתי עם חברים וגם בעבודה או בלימודים, תמיד רציתי לשוב אל המדיטציה, לשוב אל התפילה שבעומק נשמתי. רציתי לתרגל כל היום, אבל המחויבויות השונות לא הרשו לי. רק אחרי יותר משנתיים של יוגה הצלחתי לפנות זמן, לעזוב את הכל וללכת לבית מבודד בהרים המושלגים, שיהפוך עם הזמן להיות הבית השני שלי.
המיקום של הבית היה מושלם. הוא נמצא ממש בתוך הטבע, חצי שעה הליכה מהכביש הקרוב, עשר דקות הליכה מהשכנים. בעצם, היתה לי גבעה שלמה לעצמי. ובבתים ליד גרים חמישה, שישה יוגים שנמצאים כבר יותר מעשר שנים בהתבודדות מלאה או חלקית.
ההרים שם בגובה אלף מטר, ויש בערך שישה חודשים של שלג מהמם. בקיץ הכל ירוק ורואים שם יערות, איילים, ארנבות, נשרים ואפילו דובים וזאבים שאוכלים מידי פעם את הכלב או את הפרות של השכן.
אני זוכר את הרגע שנכנסתי לבית, והנחתי את התיק. הייתי לבד, לא הייתי צריך לראות אף אחד, לא היה לי שום לו"ז במשך חודש. מלאו לי אז 23 שנים, שבהם בכל יום הייתי כפוף למסגרת כזו או אחרת. סדר היום שלי תמיד היה תלוי באחרים, ועכשיו, פתאום, נוצר לו מרחב של חופש שנמשך עד האופק. אחח, איזה הקלה, איזה אושר. כל כך הרבה שיטות של מדיטציה קיבלתי, כל כך הרבה מנטרות וטכניקות נשימה, ועכשיו היה לי מרחב להתנסות ולשחק בשיטות הללו.
הייתי קם בחמש בבוקר כמו קפיץ, הולך לאור הזריחה להתרחץ במעיין. הבוקר היה נמשך עד אחת עשרה, כמה שעות של מדיטציה ו-45 דקות של עמידת ראש. אחר כך ארוחת בוקר זריזה ושוב תרגול ועוד ארוחה, איזה טיול בטבע ועוד תרגול עד הלילה. האושר של המדיטציה הציף אותי, הייתי שוכב במיטה לפני השינה וכל הגוף היה רוטט באקסטזה, לא ידעתי יותר מה לעשות עם עצמי, לא האמנתי שאפשר להיות כל כך מאושר בעולם הזה.
ההצלחה של הריטריט הראשון עשתה לי חשק גדול לשוב עוד ועוד להתבודד בהרים, ואחרי שיחה עם המורה שלי גריג, החלטתי לעשות שלושה חודשי ריטריט בשנה. החלטה שאני עומד בה עד היום. ובכל חורף, בכל אביב ובכל קיץ, אני עוזב את כל עיסוקי, את חברתי וחבריי, סוגר את הטלפון, מעמיס אוכל לחודש על איזו עגלה עם סוס שתקח אותי עד לבקתה המבודדת, ושם אני פורש מהעולם ויוצא למסע פנימי אל עבר הרוח.
מיד כשהחלטתי על תוכנית התבודדות השנתית, החלו להגיע מבחנים וניסיונות. בריטריט השני פתאום נהיה לי קשה; ההתלהבות והחופש דעכו משום מה, את מקומם תפסה המשמעת העצמית. רציתי לנצח את חולשותי והפכתי לעריץ יהיר שמתעלם מהצרכים הבסיסים של הגוף והנפש. בניתי לעצמי תוכנית יומית עמוסה מידי, ולא היה לי מספיק זמן לישון, לאכול וליהנות מהחיים. יצאתי מהלחץ של העולם, רק בשביל להלחיץ את עצמי. במקום הספונטניות של הריטריט הראשון, נהייתי עבד של האגו הרוחני שלי שהתנפח. מהרתי לאכול, מהרתי להתרחץ, מהרתי לישון, הייתי עייף ועצבני, וכמובן שהמדיטציות שיקפו את המצב המוזר שלי. בריטריט הזה הייתי סופר את הימים, שיגמר כבר ואוכל להגיד שהצלחתי לעשות אותו.
לא למדתי את הלקח, וגם הריטריטים הבאים היו לחוצים ואגואיסטים; נסעתי בשיא המהירות בכיוון ההפוך, ובמקום למצוא ענווה, צלילות ועומק, מצאתי את עצמי מתגאה ומתרברב על המאמצים "המיוחדים" שאני עושה, הגאווה סימאה את עיניי והפכה את ליבי לרדוד.
בסופו של דבר, נשברתי ונמאס לי. למזלי, לא קרסתי לגמרי, אבל הייתי צריך להפסיק לתרגל ולנסות למצוא איפה הטעות שלי. אחרי כמה ימים של שבר, הבנתי בלית ברירה, שמאמץ בלי לב לא מוביל לשום דבר בעל ערך, ואז התחלתי לחפש את הלב שלי.
לריטריט הבא פיניתי במיוחד ארבעים יום, שאותם הקדשתי לחיפוש אחרי הלב. כל ארבע שעות הייתי מודט עם המנטרה של הלב, יום ולילה. כשמצאתי לבסוף את הלב שלי, נדמה שעבר עליו מכבש. כל כך הרבה ניסיתי לצוות עליו בשם האבולוציה הרוחנית. מצאתי אותו וקירבתי אותו, קיבלתי אותו כמו שהוא, וטיפלתי בו. לאט לאט הוא החלים, ובתוכו מצאתי את השקט האוהב שחיפשתי כל כך.
בשלב הזה הפסקתי לרוץ לרדוף אחרי הרוח והתחלתי לשים לב אליה בפרטים הקטנים. לאט לאט החלה להעלם ההפרדה בין המדיטציה המקודשת והעולם, שהיה בשבילי איזו הסחת דעת. פיניתי זמן לטיולים בטבע ומצאתי בכל ענן ובכל סלע את הטבע של ליבי; בזמן הבישול והמקלחת, בזמן שהייתי הולך לקנות חלב מהאיכר, הרגשתי את כל הסביבה בתוכי. הסביבה התקדשה בשבילי, והמרחב הפנימי התקדש מההכלה של הסביבה בתוכו.
מתוך הלב החלו להופיע בצורה ספונטנית מגוון רחב של חוויות רוחניות. כמו הרבה מתחילים בדרך, הצד הוויזואלי של המדיטציה הותיר בי רושם גדול; כל מיני דמויות ונופים מרהיבים היו מופיעים בעייני רוחי כשהייתי מודט, הנוף של יער ירוק ובתוכו נהר זורם היה חוזר ומופיע שוב ושוב. הם היו באים כרצונם והולכים כרצונם. לא היתה לי - ובעצם, גם היום אין לי - שום שליטה עליהם. אני רק יכול להעמיק עד כמה שאפשר במדיטציה וכל השאר לא בידיים שלי.
הייתי קם בלילה לעמוד הראש ולעשות מדיטציה. כשהייתי חוזר לישון החלו להופיע מידי פעם חלומות מודעים. הייתי רואה את נקודת האור הראשונה של החלום ואת הסצינה של החלום נוצרת ממנה. בהתחלה, הייתי מודע לעובדה שאני חולם רק כמה שניות, ואז מאבד את עצמי שוב בחלום. עם הזמן למדתי כמה שיטות באמצעותן ניתן להשאר מודע בחלום זמן רב יותר. ואז התחלתי לשחק עם החלומות. הייתי עף, יוצר חפצים בכוח המחשבה ועושה מדיטציה בחלום. המנטרות היו גורמות לכל סביבת החלום לרטוט. מה שלא הצלחתי אז ואני עדיין לא מצליח היום, זה ללכת ולפגוש חברים או מורים רוחניים בחלום. ניסיתי כמה שיטות ושום דבר עדיין לא עבד.
עם הזמן התחילה להופיע תופעה עוד יותר מרתקת והיא התרחבות התודעה. גם תופעה זו הופיעה בהתחלה בלי כוונה. הייתי מתרכז בצורה שלווה בנקודה אחת, לרוב באיזור הלב, או במרכז המצח, ואחרי סף מסוים של ריכוז נדמה שהנקודה הקטנה לא יכלה להכיל עוד כל כך הרבה אנרגיה והיא היתה מתחילה להתרחב. לעיתים הייתי מאבד את קו המתאר של הגוף שלי והייתי מרגיש את הנקודה מתרחבת לספירה של כמה מטרים. החוויה הזאת דווקא כן הפכה לשיטתית והיא מלווה אותי מאז.
אתה לא יכול יותר לאבד את הריכוז, להתבלבל בעבר או בעתיד, מה שמתהווה בך כאן ועכשיו, הוא כל כך יוצא דופן, כל כך נעלה עד שאין לך בררה אלא להכנע ולהתמוסס לתוך זה, כמו מלח שנשפך ונמס בים.
עם הזמן הבנתי שגם אם החוויות הללו הן נהדרות והן עושות חשק למדוט שוב ושוב, הן לא המטרה הראשית של המדיטציה, ולמעשה הן לא יותר מסימני דרך מעודדים ומעניינים. להבנתי, מטרת המדיטציה היא דווקא השינוי והטיהור שהיא יוצרת בנפש, במחשבה ובנשמה.
אם הייתי חוזר מחודש של ריטריט שבו היו כל מיני מצבי תודעה מדהימים, אבל הייתי מוצא את עצמי באותם ריבים, או באותן חולשות או באותה אנוכיות זו היתה בשבילי נורת אזהרה שמסמנת שהפעם טעיתי במשהו. אבל אם בסוף הריטריט הייתי פוגש אנשים ומגלה שאכפת לי יותר, שאני אוהב יותר, שיש לי יותר כוח וחשק לעזור, ושאני נמצא בשלווה ובשמחה עדינה, גם במצבים מלחיצים וברגעי מתח, אז הייתי יודע שלא ביזבזתי את זמני בהרים ושמשהו, אפילו משהו קטן, זז בכיוון הנכון.
לבלוג של אורי יריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם