תפשה אלוהים: ראיון עם מחפשת רוחנית שמצאה את מבוקשה
ניקולטה מפתיי הלכה אל הקצה: התבודדות בת שנתיים בבקתה בהרים תוך נטילת נדר שתיקה, צומות ארוכים ותרגול יוגה ומדיטציה במשך 24 שעות ביממה. לאורי יריב היא מספרת על תחושות התרחבות במהלכן היתה לאחד עם הכול, כיצד נפסקו לחלוטין המחשבות בראשה ועל התמודדות יומיומית עם תנאי סביבה קיצוניים
ניקולטה מפתיי אורי יריב
רבים מבין המחפשים הרוחניים שואפים להגיע להגשמה הרוחנית השלמה. חלקם אפילו פועלים ביעילות להשגת המטרה, אבל רק בודדים מהם מוכנים לתת הכול עבורה. כזאת היא ניקולטה מפתיי, שעזבה בגיל 32 הכול ועברה למשך שנתיים לבית קטן בהרי הקרפטים של רומניה, שם הקדישה את עצמה להתבודדות, לשתיקה, למדיטציה עמוקה ולתפילה יוקדת.
"הרגשתי געגוע עז לדבר מה", היא מסבירה כיצד התגבשה בה ההחלטה הכמעט תמוהה, "הרגשתי שאני אף פעם לא בבית. חשבתי שישנו דבר מה שהמבוגרים מסתירים מפני, משהו שמסביר בדרך שלמה מה משמעות חיי ואיך אוכל להיות מאושרת תמיד. הגעגוע הזה היה מלווה בייאוש ובעצב".
את מפתיי אני פוגש במהלך מחנה קיץ בביה"ס ליוגה "מיסה" שברומניה. היא מספרת שהחוויה הרוחנית נחתה עליה יום אחד, בדרך מקרה, בגיל 16, בעקבות פעילות גופנית מאומצת. "שהיתי במחנה קיץ של ספורט אינטנסיבי", היא מספרת. "בתום אחת הריצות המהירות חמקתי משאר הרצים ונשכבתי על הדשא. המעבר החד בין מאמץ למנוחה היה, כנראה, הזרז לחוויה לא מוכרת: בתוך כמה רגעים הרגשתי איך גופי מתרחב לכל הכיוונים, חשתי את האדמה ואת הנוף סביבי כאילו היו בתוך הגוף שלי. ההתרחבות גדלה עוד ועוד, היא הכילה את השמיים ואת החלל האין סופי, ואיני זוכרת עוד מה קרה בהמשך.
"כששבתי לגוף", היא ממשיכה, "גלים של שמחה הציפו אותי מכף רגל ועד ראש. נעשיתי מודעות לכך שחזרתי מתוך תוכי, מאלוהים, להיות שוב אדם. הייאוש שאפיין אותי קודם נעלם, וחשתי חירות ושלמות; ידעתי בכל לבי שאלוהים קיים. אבל האופטימיות והשמחה לא נמשכו זמן רב. רציתי כל כך לחזור לאותו המקום בתוכי אבל לא מצאתי איך, וזה העציב אותי מחדש".
רכבת שועטת במעלה עמוד השדרה
אזור ההתבודדות בהרים אורי יריב
תחילת הדרך ביוגה לא היתה קלה. "חונכתי במשפחה נוצרית אורתודוכסית", היא אומרת, "ובשנתיים הראשונות עוד היו לי ספקות, במיוחד באשר לפתיחות המינית בטנטרה-יוגה. הם הגיעו לשיא בשנה השנייה שלי בקורס. התפללתי לאלוהים שיגיד לי אם דרך הטנטרה יוגה
מקרבת אותי אליו או מרחיקה אותי ממנו. הייתי נואשת לגלות את התשובה, ולשם כך הסתגרתי בחדרי במשך כמה ימים, תרגלתי יוגה באינטנסיביות והתפללתי. פתאום הרגשתי כאילו רכבת שועטת במעלה עמוד השדרה שלי. הייתה לזה אינטנסיביות שלא ניתן לתאר.
"כשהעוצמה הזו הגיע לראש, מצאתי שוב את מה שחיפשתי במשך כל השנים הללו. הפעם לא הייתה התרחבות הדרגתית של התודעה, אלא קפיצה אל מעבר לחלל ולזמן. הרגשתי מאוחדת עם הכול; חשתי שאני הכול. זה היה אושר עילאי. התחושה נותרה במשך חמישה חודשים רצופים, במהלכם הייתי נוגעת בחפצים ומרגישה כאילו בי אני נוגעת, כאילו אני כל הדברים שסביבי".
- אחרי שגילית שהיוגה מצליחה לתת לך את מה שחיפשת, איזה מקום נתת לה בחייך?
"עבדתי אז כמורה לכלכלה וכרואת חשבון במשך כמה שעות ביום, ואת שאר עתותיי הקדשתי ליוגה ולמדיטציה, בערך 8 שעות ביום. היוגה מילאה את חיי, ובהדרגה הצלחתי שוב ושוב לחזור ולטעום את האקסטזה הרוחנית".
- וזה לא הספיק לך? למה הרגשת צורך ללכת לריטריט?
"הבחנתי כי במהלך חופשות מהעבודה, במהלכן נהגתי לתרגל 16-20 שעות של מדיטציה ויוגה ביום, ההתפתחות הרוחנית הייתה מהירה הרבה יותר. החבר שלי חזר אז משבעה חודשים של התבודדות בהרים וראיתי עד כמה הוא השתנה וגדל".
- איך השגת את המשאבים לריטריט כל-כך ארוך?
"השכרתי את הדירה שלי ועם הכסף קניתי בית בהרים, אך כסף לאוכל ולבגדים לא נשאר לי כלל. התפללתי לאלוהים, ואנשים תרמו לי אוכל ובגדים כל הזמן. קיבלתי כל כך הרבה עד שהיה לי מספיק כדי לתת ולתמוך בכמה מהמשפחות הכפריות שהיו שם. לא רק אנשים מהיוגה תרמו לי, גם אנשים פשוטים, ששמעו שיש מישהי שמתבודדת בהרים".
- "ואת עדיין חיה בצורה הזאת?"
"תראה, לפני שבועיים הגעתי לכנס היוגה כשבכיסי סכום השווה לשני יורו. התפללי לאלוהים, ובאותו יום נתנו לי ארבעה אנשים סכומי כסף גדולים, שהצטברו לכדי יותר מ-300 יורו. זה אפשר לי להישאר בכנס. בשום יום אחר מאז אף אחד לא נתן לי כלום".
להגיע לחירות הרוחנית השלמה
הרי הקרפטים אורי יריב
"בהתחלה היינו ארבעה שותפים לדרך, שהחליטו לעזוב הכול ולקנות שני בתים בהרי הקרפטים ולהתבודד בהם. המיקום היה מושלם, הבתים נמצאים במרחק חצי שעה מהכביש הקרוב, בתוך שטח מרעה ירוק המוקף יערות. השקט, היופי, אוויר ההרים הנקי ומי המעיין התאימו מאוד לתרגול ולהתבודדות. לא היו לנו מים זורמים וגם לא חימום מרכזי, נדרשו לנו חודשיים כדי לנקות ולסדר את הבית, עד שלבסוף יכולנו להתחיל".
- היה קשה לעזוב הכול?
"לא, בכלל לא, היה לי קצת קשה כי ההורים דאגו מכך שאני מוותרת על הקריירה ושאני נמצאת במקום שבו אני חשופה לקור קיצוני ולאיום של חיות מסוכנות, כמו דובים וזאבים שחיים שם בהרים".
- מה רצית להשיג בריטריט הזה?
"רציתי ללכת עד הסוף. התכוונתי בהתחלה לא להפסיק את הריטריט, עד שלא אגיע לחרות הרוחנית השלמה".
- איזה נדרים לקחת על עצמך במהלך ההתבודדות?
"לקחתי על עצמי נדר של שתיקה, ללא דיבור בכלל, רק עם פתקים לעת הצורך. נהגתי לצום במשך שבוע שלם מדי שבועיים. לסירוגין, יום אחד הייתי מתפללת ומתרגלת יוגה ומדיטציה 24 שעות ברצף מבלי לישון ולאכול, וביום הבא נהגתי לנוח ולעבוד בבית ובגינה".
- איך הסתדרת עם כל כך מעט אוכל? לא הרגשת חולשה בתנאים הקשים של ההרים?
"בזכות הנוכחות הרוחנית הרגשתי כל הזמן שופעת אנרגיה, גם בימי צום. בימים שהייתי אוכלת הספיקו לי, לעתים, חלב טרי וכמה פירות. הרגשתי תמיד שבעה ומסופקת, וכשהגיע לעתים הרעב הייתי מזהה אותו כהרגל עיוור, כדפוס שמקורו בתת-מודע".
- איך התמודדתם עם הקור והתנאים הקשים?
"בחורף הטמפרטורה יורדת למינוס עשרים מעלות, וכדי שלא לקפוא היינו צריכים לקום בלילה מדי שעתיים ולהזין את האש בחדר. למעשה, הקשיים עזרו לנו, מפני שבכל קימה כזאת גם היינו עושים מדיטציה בלילה, והקשר שלנו עם אלוהים לא היה סובל מהפסקות ארוכות מדי".
- חוסר השינה לא הקשה יותר מדי על הגוף ועל הנפש?
"באחת התקופות הראשונות בריטריט נמנעתי משינה כמעט לגמרי. נהגתי לישון זמן מועט, בתנוחת מדיטציה. פחדתי שבמהלך השינה, מתוך חוסר תשומת לב אני עלולה להתרחק מאלוהים. הרשתי לעצמי לישון מקסימום 20-30 דקות, מתוכן רק 5 דקות של שינה מלאה פעם בשעתיים. התנאים הללו הביאו לאינטנסיביות רוחנית גדולה ולהתעלות מעבר לרמות הרוחניות שבהן נמצאתי ביומיום הרגיל, אשר חשתי בהן לכודה, כמו אסירה.
"בסופו של דבר הגעתי לגבול בלתי נסבל של מאמץ פיסי ונפשי בגלל החסך בשינה עמוקה. אז ישנתי שינה עמוקה ומשביעה, וכשקמתי הרגשתי שזה בסדר, וכי הנשמה עודנה בחגיגה גם אחרי השינה. אבל במהלך אותו היום, נעלמה ממני החוויה הרוחנית".
שום מחשבה, במשך שעה שלמה
ניקולטה מפתיי אורי יריב
"במהלך החורף ביליתי לילה שלם, 12 שעות, במערה, ללא תזוזה, בטמפרטורה של כמה מעלות מתחת לאפס. הפתח של המערה היה גבוה ולא אפשר יציאה בטוחה במהלך הלילה. כך הייתי תלויה לחלוטין באלוהים. פחדתי קצת על חיי, אבל דווקא הפחד הזה סייע לי להתרכז לגמרי בתפילה. תפילתי בערה וחיממה את גופי. האינטימיות עם אלוהים גדלה בהדרגה, עד שהיה נדמה שהחיבוק עמו מתרחב ומכיל את היער, את הכפרים ואת השמיים.
"לקראת חצות הלילה שמעתי קולות צעדים ליד המערה, איבדתי את תשומת הלב ושקלתי אם עליי להסתכל מי נמצא מחוץ למערה. כשאיבדתי את הריכוז בתפילה ובנוכחות האלוהית, הנשימה עברה לנחיר השמאלי והחום המיסטי שהציף את גופי פסק. הגוף התחיל להתקרר, רעדתי והשרירים עברו התכווצויות בלתי רצוניות. העברתי את הנשימה לנחיר הימיני והתחלתי להתפלל שוב. כשחזר הקשר עם אלוהים נדמה שיצאה השמש, גלים של ליטופים חמים חידשו את גופי והמיסו את לבי בשמחה גדולה".
- מה היה הרגע המאושר ביותר בריטריט?
"יצאתי לצעוד בשלג וראיתי עקבות של צבאים וארנבים. הייתי כל כך מרוכזת בחלל הריק של העקבות בשלג עד שמחשבתי נעצרה. שעה שלמה הלכתי בשלג, עד שהגעתי הביתה. כשנכנסתי לבית הרגשתי כל כך מאושרת, ואז חשבתי לעצמי שמשהו היה שונה בהליכה הזאת. אז הבנתי שלא עברה במוחי כל מחשבה, במשך שעה שלמה".
הראיון הסתיים ויצאתי בתחושות התעלות ותקווה גדולה. אני יודע ומרגיש שישנם רבים מבין המחפשים הרוחניים, שרוצים לעשות בדרכם את מה שניקולטה עשתה ועושה. סיפור חייה עשוי להעניק השראה ואומץ לכל מי שרוצה ללכת בגב זקוף בדרך המיוחדת של נשמתו.
לסיום, בחרתי לתרגם קטע מיומנה שמציג את היופי והייחודיות של הנשמה שלה: "היום הבנתי איזו מתנה נותן לי אלוהים, ששם את מחשבותיי בשקט שנראה לי כמו הרדמה של המחשבה, אך זהו, למעשה, מצב של הישאבות פנימה... זה מצב מאוד טוב בשביל מדיטציה ואקסטזה אלוהית, בו מספיקות כמה דקות של מדיטציה, תרגילי נשימה או פשוט שתיקה והתבוננות בטבע המקודש שמצוי בפנים - כדי להוביל למצב אלוהי של קיום.
"זה מפתיע ונעלה שיש לך גישה כל כך פשוטה ובטוחה למתיקות הלא מובעת של הנוכחות האלוהית... אני חיה בפליאה מלאה סיפוק, מגלה את אלוהים כל פעם כשונה, מסקרן ומעניק. איזה מסתורין נהדר מאפשר יחסים כל כך אינטימיים בין אלוהים לבין כל יצור קטן בבריאה"...
נא להמתין לטעינת התגובות
