דיבור חדיש: לשון הרע
שימוש במילים וביטויים עם מטען שלילי, אפילו לצורך אמירה חיובית, משפיע עלינו ברבדים עמוקים יותר מכפי שנדמה לנו. ניר אסתרמן כתב על זה טור בלי בעיה. סליחה, בשמחה רבה
באותו השבוע, הוא ביקש עזרה מחבר. החבר ענה לו ש"אין בעיה".
צירוף המילים "אין בעיה" הביא אותו למחשבה עמוקה. למה דווקא "אין בעיה"? למה לא "בסדר גמור", "בשמחה רבה", או סתם "בכיף"? האם זו רק דרך התבטאות או שמא היא מרמזת על משהו. אולי דווקא כן יש בעיה, או אפילו רק אי נוחות קלה ש"לא ראויה" להתייחסות? למה הבחירה בביטוי הזה דווקא?
הוא ידע שזה יכול להישמע קצת קטנוני, אבל פתאום הפריע לו שהביטוי הזה, שהוא לכאורה חיובי, מורכב משתי מילים שליליות – "אין" ו"בעיה".
נכון, מבחינה לוגית גרידא, שלילה כפולה הופכת
ישנן גישות רבות הטוענות שהמוח שלנו לא באמת מבין שלילה. זו אחת הסיבות לכך שמומלץ לנו להתנסח באופן חיובי בחיי היומיום. למשל, "אני רוצה להיות בריא" עדיף על "אני לא רוצה להיות חולה". הוא הכיר את הגישה, הסכים איתה ואף יישם אותה במקומות רבים. אבל עכשיו, בפעם הראשונה, משהו בשלילה הכפולה צרם לו מתוך הגוף, לא בתיאוריה. הוא החליט לבחון את הנושא הזה באופן מעמיק יותר.
הוא החליט לבצע חקירה אישית, ולהעניק יותר תשומת לב לביטוי "אין בעיה", לגלות היכן הוא מופיע בחיים שלו, מי משתמש בו ומה קורה בגוף שלו כשהוא שומע את הביטוי.
במשך מספר ימים הוא הקשיב ברגישות רבה לכל השיחות שלו, במטרה לסמן לעצמו מתי "אין בעיה" מופיע. להפתעתו, גילה שהאדם שמשתמש הכי הרבה בביטוי הזה בסביבה שלו היה הוא עצמו.
ברגע שהבחין בכך, החל לאלף את עצמו לענות בצורה שונה, "נכונה" יותר. זה היה סוג של מבחן עצמי. הוא ידע שאם זו סתם דרך התבטאות, הרי שיהיה קל ופשוט לשנות אותה. אבל היתה לו תחושת בטן, שאמרה שלמעשה מדובר בהרגל או בדפוס המסתתרים מאחורי ההתבטאות התמימה הזו.
בחלק מהמקרים הוא "הצליח" לשים לב בזמן ולענות תשובות כמו "בטח", "בכיף", ו"אשמח לעזור". אבל אפילו במקרים הללו, הוא הרגיש ש"אין בעיה" עמד לו על קצה הלשון ונדרש ממנו ריכוז רב כדי לענות את התשובות שחשב לנכונות יותר. במקרים אחרים, עדיין ענה באופן אוטומטי "אין בעיה".
זה היה הגילוי הראשון. הוא הבין שהוא רגיל לביטוי הזה, שהביטוי הפך לתשובה אוטומטית השגורה בפיו. הגילוי הזה הספיק כדי להעיר את הרצון בשינוי. "אני רוצה לענות את התשובה שנכונה לי בכל רגע, לא תשובה אוטומטית קבועה", אמר לעצמו.
מצויד במחשבה הזו, הוא פנה להתחיל את השינוי העמוק, הפנימי. הוא כבר ידע שאימוץ תשובה "נכונה יותר" לא יהיה נכון עבורו. הרי גם אם יצליח במקרים מסוימים לשנות את התוכן של התשובה, הוא לא ישנה את המהות שלה, את התגובה האוטומטית שקשורה אליה. הוא הבין ששינוי לא יגיע מתוך מלחמה בעצמו, הכרוכה בעמידה על המשמר מפני צמד המילים "אין בעיה". הוא בחר להגיע לשינוי בדרכו של הגוף, בחקירה העמוקה של מה שמתרחש בגוף שלו, בחוויה שלו.
מצויד בתובנות הללו, הוא ניגש לבדוק מה קורה בגוף שלו כאשר הוא אומר לעצמו את הביטוי "יש בעיה" ואילו תחושות מתעוררות בגוף כאשר הוא אומר לעצמו "אין בעיה".
הוא הבחין שכאשר אמר לעצמו "יש בעיה" עלו בו התחושות הבאות: כיווץ מסוים בתוך הגוף שלו, בעיקר בבטן ובלסת, מעין כוננות או דריכות, כאילו ניסה לזהות מאיפה הבעיה תגיע ולהיות מוכן לקראתה. זה הרגיש לו כבד וקצת מעייף. הוא הבין מיד שהתחושות הללו לא הגיעו מתוך מחשבה על בעיה מסוימת שמטרידה אותו אלא כתגובה אוטומטית לחשש שלו מפני בעיה.
זה האופן שבו פועלים דפוסים. הם תמיד בכוננות, מחכים לרגע שבו "נזדקק" להם. הוא חשב, "זהו דפוס שמטרתו המקורית היתה אולי לשמור עליי מפני בעיות, מפני כישלון, ופעם הוא באמת עזר לי להיות ערני יותר, אבל כבר שנים רבות עברו, והדפוס נשאר. הוא רק התקבע ונהיה נוקשה ואוטומטי יותר. לכן כשהוא עלה נהייתי יותר מכווץ וכבד".
הוא הבין שהדפוס כבר לא עוזר לו להתמודד עם בעיות כשהן עולות. הוא רק מכביד עליו וגורם לו להיות דרוך גם כשאין סיבה. הוא הרגיש שההבנה הזו מהווה שלב נוסף בדרך, שהוא מתקדם לקראת השינוי.
לאחר מכן פנה להעמיק אל תוך התחושה בגופו עם המחשבה "אין בעיה". בהתחלה היה נדמה לו שיש שקט. הוא נשאר בתוך השקט, נושם ומרפה, מחדד את תשומת הלב. בהדרגה שם לב שהשקט אינו שקט נעים, אלא שקט שמזכיר לו את התחושה של להיות בחדר אטום. תחושה שיש רעשים או קולות, אבל הם מאוד עמומים. כשהעמיק אל תוך התחושות, שם לב שהגוף שלו שוב היה מכווץ מעט. הוא זיהה שזו היתה אותה תחושה של כוננות ודריכות שחש קודם, רק שעכשיו היא הרגישה כאילו נעטפה בשכבה מבודדת שמפרידה בינו לבין התחושה. הוא הרגיש שיש בו פחות חיות. משהו היה חסר חשק במצב הזה, משהו מעומעם.
הוא נשאר בתוך התחושה, מתבונן בה, חש אותה, מעמיק לתוכה. הוא שם לב לעמעום, לדריכות ולכיווץ שהוא מסווה. לאחר שעברו מספר דקות הוא הרגיש שזה מספיק. לא היה לו נעים להיות בתחושות האלה. הוא החליט שהגיע הזמן לצאת מהן ולנקות אותן.
הוא נשם עמוק פנימה, שם לב לעמימות ולדריכות שמתחתיה, והרפה מהן. בנשימה הבאה הרפה את כל הגוף, והמשיך לנשום נשימות עמוקות. בכל נשיפה הוא שחרר את התחושה שיש בעיה ושהוא מעמעם אותה ואפשר לעצמו להתנקות עוד יותר מ"יש בעיה" ו"אין בעיה".
כשסיים ונח מעט מהחקירה, הרגיש חיוני, סקרן ושקט יותר מכפי שהיה בתחילתה. רמת המתח בגוף שלו הייתה נמוכה יותר. מתוך סקרנות, חשב לרגע אחד "יש בעיה" ושם לב לגוף. הגוף הגיב בכיווץ, אבל הכיווץ היה כבר חלש יותר. הוא הנהן לעצמו בסיפוק וחשב "שחררתי חלק".
כשניתח את מה שחווה, הבין שבאופן לא במודע הוא ניסה להרגיע את התחושות של הדריכות והכוננות. הוא עשה זאת על ידי עמעום של אותן התחושות. הוא הבין שזהו תפקידו של ה"אין בעיה" עבורו – לנסות להרגיע את החלק הדרוך שממתין לבעיה.
הוא הבין שבכל פעם שהוא "הרגיע את עצמו", התחושה שיש בעיה רק התחזקה, כי הוא לא נתן לה מקום. הוא לא הסכים להרגיש אותה.
כדי לעשות את השינוי, עליו להסכים לוותר על ה"הגנה" שמספקים לו הדפוסים שלו. להרגיש את החלק שחי בתחושה ש"יש בעיה" במקום להילחם בו ולעמעם אותו. עליו לאפשר לתחושות שעצורות ואצורות בתוכו לקבל לא רק שם אלא גם מקום. אז יוכל לקבל ולעבד אותן ולהתנקות מהתחושות, מהחוויות ומהדפוסים שכבר אינם נכונים לו היום.
כתבתי על דרך חקירה מבוססת הקשבה לגוף. זוהי דרך המספקת כלים של הקשבה לגוף, המתאימה לעבודה עם כמעט כל נושא אישי. דרך הגוף לא דורשת מאיתנו להבין מדוע אנו מרגישים כפי שאנו מרגישים או אלו אירועים בחיינו עיצבו את הדפוסים שלנו. יש מקום לתובנות הללו, והן יגיעו, אך הן יגיעו מתוך חוויית הגוף ולא מתוך הבנה אינטלקטואלית.
דרכו של הגוף מזמינה אותנו להקשיב לעצמנו. לאפשר. ולהתנקות.
לבלוג של ניר אסתרמן ולפרטים נוספים: www.nirest.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם