הפיזיקה של הרגשות: פסגת הפחד
כשאנו מוותרים על ההתרגשות, החיים שלנו נעשים יבשים ומשעממים יותר, אבל זה עדיין לא מזכה אותנו בחסינות מהפחד. מהדפוס הזה אפשר להימנע, אילו רק נעז לפחד קצת יותר. ניר אסתרמן על דימוי הנחל והסכר
מקובל לומר שרגשות הם כמו מים. זו אנלוגיה מאוד טובה. נקודות הדמיון באמת רבות; רגשות משתנים, זורמים, נעים מהר, נעים לאט, יכולים לעמוד ואז הם עוברים סטגנציה, יכולים להציף עד כדי תחושת טביעה. רגשות יכולים להיות קרים או חמים, להתערבל, לפעפע אל תוך מקומות שהם לא אמורים להיות בהם.
זו בהחלט אנלוגיה שימושית מאוד. היא עוזרת לנו להבין את הרגשות שלנו, ויותר חשוב, ברמה הפרקטית, היא יכולה לסייע לנו להרגיש אותם בצורה יותר נכונה לנו.
אני משתמש בהקבלה בין מים
אחד הדימויים החביבים עליי נקרא הנחל והסכר. הוא שימושי מאוד לעבודה עם רגשות שונים. ניקח למשל רגש מורכב ורבגוני כמו פחד. במינון הנכון, פחד הוא זה שמאפשר לנו להתרגש. בכמות גדולה יותר הוא מביא אותנו להילחץ ולפחד, ובכמות גדולה מאוד, הוא מביא אותנו לתחושת חרדה.
נניח שאנחנו חיים לנו בנחת, ממש בתוך נחל. אנחנו אוהבים את החיים האלו. הם שקטים ונעימים, המים זורמים בנחל כל ימות השנה. לעתים הם מגיעים לנו עד הברכיים וזה נעים, אנחנו חווים התרגשות. לפעמים המים מגיעים עד המותניים, וזה כבר קצת מלחיץ, אנחנו חווים מתח או לחץ. לעתים רחוקות יותר כשהמים מגיעים לגובה הכתפיים, אנו חווים פחד.
לעתים נדירות, כנראה בגלל גשמים עזים אי שם במעלה הנחל (חוויות שהן באמת ובתמים מפחידות, בתחושה הסובייקטיבית שלנו), המים מגיעים מעל לראש ואנחנו חווים חרדה – פחד מוות. בנקודה הזו מתחילות הבעיות האמיתיות.
ואין צורך במהנדסים ובתוכניות. ברגע שאנו מחליטים להקים את הסכר, הוא כבר שם. יש לנו סכר בתוכנו, כנגד הפחד, כנגד החרדה, והסכר עובד בצורה טובה. בבת אחת כמות המים יורדת, מפלס החרדה יורד. אנו נושמים לרווחה.
בעיקרון, אנחנו יכולים לשוב לחיות בנחל שלנו בנחת, בשקט, מוגנים מהצפות פתאומיות.
אבל ישנן שתי בעיות בפיתרון הזה שלנו. הראשונה: מעכשיו יהיו פחות מים. כלומר, פחות פחד. וכיוון שהפחד הוא זה שמאפשר התרגשות, חיים עם פחות פחד הם חיים עם פחות התרגשות ועניין, מה שהופך אותם לחיים יבשים יותר. כיוון שלרוב אנחנו לא מודעים לכך שהפיתרון הזה פוגע ביכולת להתרגש, כנראה שנהיה מוכנים לספוג את המחיר הזה, בייחוד אם החרדה מאוד גדולה.
הבעיה השנייה: לאחר זמן מה, נוצרת מאחורי הסכר בריכה קטנה של מים, שמגיעה כמעט עד לגובה הסכר, וברגע שיש שוב גשם במעלה הנחל, הסכר כבר לא ממש עוזר לנו, ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו מוצפים במים. והמצב כעת גרוע יותר; לא רק שאנחנו מוצפים שוב במים אלא שעכשיו קשה לנו יותר עם ההצפה, כיוון שכבר התרגלנו לחיות עם פחות מים.
אבל אנחנו לא מהמתייאשים. הרי כבר למדנו שבניית סכר מקטינה מיידית את כמות המים. לכן, בפעם הבאה שנחווה הצפה, נוסיף מהר עוד מטר או שניים לגובהו של הסכר. בצדק, למה לחכות להצפה של ממש? ברגע שנרגיש שהמים מאיימים להגיע לגובה הכתפיים שלנו, כבר נגביה עוד את הסכר. הרי ברור שאנחנו לעולם לא רוצים לחוות שוב הצפה (חרדה).
מה יקרה אחרי שנגביה עוד את הסכר? הפיתרון יעבוד. לזמן מה נהיה יבשים. באופן כללי נישאר עם פחות מים ביומיום, ולאחר זמן מה, המים שוב יגיעו לגובה הסכר. אולם הפעם הבריכה שתיווצר תהיה גדולה יותר.
לאחר מספר מקרים כאלה, לעתים לאורך שנים, נמצא את עצמנו עם סכר גדול מאוד. מאחוריו הרבה מאוד מים, ולפניו, היכן שאנחנו נמצאים, יובש. ויתרנו על ההתרגשות והחיים שלנו יבשים, משעממים וריקים יותר, אבל לא זכינו בחסינות מהפחד. להיפך, נשארנו עם מאגר מאוד גדול של פחד, ואנחנו חיים בחרדה מהיום שבו הסכר שבולם את המים יפסיק לעבוד, או שהוא יתפרק ויציף אותנו ואנחנו נטבע.
בנוסף, סכר כל כך גדול דורש תחזוקה. שלא יהיו דליפות. שהוא לא יתפרק פתאום. הרבה מהאנרגיה שלנו נשאבת לתחזוקת הסכר, ולנו נשארת פחות אנרגיה. ככל שעובר הזמן, המצב נהיה יותר ויותר קיצוני.
הדימוי של הנחל והסכר מאפשר לנו להבין איך נוצר דפוס של הימנעות מלהרגיש. בדוגמא הזו, דפוס של לנסות לא להרגיש פחד. זהו דפוס שלכאורה מנסה להגן עלינו בפני פחד גדול מדי – חרדה, אבל בפועל, מעבר לזה שהוא משאיר אותנו פחות חיוניים ומתרגשים, אנחנו נשארים מפוחדים. מפוחדים שאם רק לרגע נרפה מהשליטה שלנו, נפסיק לתחזק את הסכר הזה שיצרנו במו ידינו, נוצף בכל המים שהצטברו מאז שהוא נוצר. וזה באמת יהיה יותר מדי עבורנו. בזה לא נוכל לעמוד. אנחנו באמת מפחדים, ברמה הרגשית כמובן, שנמות.
כשאנשים פונים לטיפול בנושאים של פחד וחרדה, זה קורה לרוב כשהם כבר מרגישים מוצפים וכבר אין להם אנרגיה כדי להמשיך ולהתעלם מהפחד. הם מרגישים את הפגיעה במצב הרוח, את הפחדים ואת הביטויים הפיזיים של המצב הזה. כבר בפגישה הראשונה הם שואלים "איך זה קרה? למה אני כל כך מפחד? אני מבין בראש שזה לא הגיוני, אבל מה עושים?".
דימוי הנחל והסכר יכול להסביר מה קרה. מעבר לכך, הוא מאפשר להסביר מה עושים עכשיו. ברוב המקרים, הבניה של הסכר התחילה בגיל צעיר, כשהיינו קטנים, ומעט מים הספיקו כדי להביא אותנו לידי חרדה. כאנשים בוגרים יותר, שנמצאים בטיפול, במקום מוגן, אנחנו יכולים לחוות הרבה יותר פחד לפני שהוא יהפוך לחרדה, בתנאי שנאפשר לעצמנו להרגיש פחד. ההבנה הזו כבר מעודדת.
כאנשים מבוגרים, אנו מסוגלים להבין שמלכתחילה, בניית הסכר לא היתה הפיתרון הטוב ביותר. היו שני פתרונות טובים בהרבה; הראשון הוא להרחיב את הערוץ של הנחל. כשהערוץ רחב, גם כשיש יותר מים, אין כמעט הצפות. השני, ללמוד לצוף עם המים כשהם עולים גבוה מדי. הרי כשאנחנו יודעים איך לצוף, ההצפה כבר לא מפחידה כל כך.
בטיפול טוב, אנחנו לומדים לעשות את שני הדברים, וזה מאפשר לנו להכיל כמויות גדולות יותר של פחד מבלי שהן יאיימו עלינו. אותה כמות פחד שהגיעה קודם לכן לכתפיים או מעל הראש עשויה בעזרת הטיפול להגיע לגובה הברכיים בלבד. ובמלים אחרות, החרדה עוברת התמרה להתרגשות.
במהלך הטיפול, במקביל להרחבת ערוץ הנחל ולימוד הציפה, אנחנו גם מפרקים את הסכר. לא בבת אחת, אלא לאט לאט, לבנה לבנה, קומה קומה. בכל שלב כזה משתחררים מים, אנו חווים כמות מסוימת של פחד, מגלים שזה בעצם הרבה יותר נעים ומשחרר ממה שחששנו שזה יהיה, משפרים עוד את יכולת הציפה ומרחיבים עוד את הערוץ, ובהדרגה מתנקים מהצטברות הפחדים.
לבלוג של ניר אסתרמן ולפרטים נוספים: www.nirest.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם