החיים בזרימה

הנדודים בניכר, הכמיהה הביתה, הצורך בצאצאים והאויבים המשחרים לטרף בכל פינה. זה נשמע כמו סרט של וודי אלן, אבל מדובר בתכונות התרופה ההומיאופתית המופקת מהסלמון - סמל לפוריות, חוכמה ואינטואיציה. רחל שבי מתחילה שנה חדשה

רחל שבי | 3/1/2011 14:25

את השנה האזרחית החדשה אני רוצה לפתוח עם סמל מלא עוצמה ויפהפה שבצורתו הגשמית עולה יותר ויותר על שולחננו, ולפיכך פחות מדי מקפץ במקומו הטבעי. דג הסלמון, שעד לא מזמן גמא אלפי קילומטרים באודיסאה הירואית, משרך את דרכו בשנים האחרונות בבריכות רוויות כימיקלים, מולעט בתרופות נגד מחלות עקב צפיפות אוכלוסין, וגם בחומרים המוורידים את בשרו.

התנועה בחיים הללו אינה מעגל שנידון לחזור על עצמו הדמיה

הסאגה הידועה של הסלמון, מותחת ומרגשת כאחד, מתחילה בדרך שעושים הדגים הצעירים, אלה שטרם נכחדו מבית הגידול הטבעי שלהם עקב דיג יתר מהנהר שבו הגיחו לעולם אל האוקיינוס האטלנטי - ומשם חזרה אל נהר הולדתם, במעלה הזרם וכנגד הסיכויים. הם מנווטים, ככל הנראה, בעזרת חוש הריח, ובהגיעם "הביתה" הם מתרבים ומתים כעבור זמן לא רב.

מעבר להיותו סמל של פוריות, חוכמה ואינטואיציה בתרבות הקלטית, הסלמון זוכה להתייחסות מיוחדת בשל מסעו עתיר הסכנות הביתה, כנגד אויבים וטורפים, כנגד הזרם תרתי משמע.

הסלמון נחקר בכלים הומיאופתיים לפני כחמש עשרה שנה בראשות ג'רמי שר, הומיאופת ישראלי-בריטי, ותלמידיו. אלמנט בולט שעלה במחקר הוא דינמיקה של תנועה מעגלית, שהיא למעשה התוצאה של מתח מתמיד בין שני קטבים נגדיים. בהתבוננות במסע חייו של האדם הזקוק לתרופה ההומיאופתית הזו נזהה מחד צורך לצאת ולחפש, לתור, לצאת למסעות רחוקים. ומאידך, צער עמוק על אובדן הבית, חווית פליטות הצרובה בתודעה, נהייה מתמדת אחר יעד שאפוף בנוסטלגיה, בצער ובמתיקות סנטימנטלית, כמו תמונות מצהיבות עטופות בסרט, שמורות בקופסת העוגיות.

הכמיהה אחר בית קיבלה ביטוי גם באופן נוסף, סמלי, נפשי: בית לרגש, מציאת בן/ת זוג, שעבור מי שזקוק/ה לסלמון ההומיאופתי נתפס/ת כתיקון עילאי, כאחד/ת ויחיד/ה, כנפש התאומה שבלעדיה החיים נותרים מלאי כיסופים אך נטולי מימוש.

וודי אלן. מעולם נראה דומה יותר לדג סלמון Ap

אך גם קול הששון וקול השמחה המיוחלים לא מביאים את מי שזקוק/ה לסלמון אל המנוחה והנחלה.

בשנים המעטות יחסית שמאז פיתוחה, התרופה ההומיאופתית הזו סייעה בריפוי הרבה מצבים של עקרות. הומיאופתיה מעניקה מענה למצבים האלה כבר מראשית ימיה. ברור שהטכנולוגיה הרפואית המתקדמת של דורנו מצליחה לפתור הרבה מקרים שבעבר נחשבו לנטולי תקווה.

ועדיין, אין צורך להזכיר (בפרט במעצמת ילודה כמו ישראל), עד כמה זוהי נקודה כואבת, וכן שעם האפשרויות נראה שגם רף הקשיים מתגבר והולך. במצבים האלה, כשנראה שכל המימוש וההגדרה העצמית מתמצים בפרי הבטן, זו עשויה להיות אחת התשובות ההומיאופתיות לקושי, כמובן שמתוך התאמה למכלול נרחב יותר

של מאפיינים.

סוגיה נוספת בעלת משמעות קלינית קשורה בשליטה, בפרט כאשר מדובר באם שתלטנית ביחס לילדיה. העוסקים בטיפול קליני נדרשים לשנן הרבה מאוד מידע, ומצאתי שאת האינפורמציה הזו דווקא קל לזכור ולקשר. אם שתלטנית? יידישע מאמע. וסלמון? א ביסלע לקס (הסלמון המעושן) על הבייגל, עם קצת צלפים.
אם תרצו, מדובר בשילוב הסקנדינבי שעבר גיור כהלכה ושבערך, אולי כמו וודי אלן, הפך להיות מזוהה עם כל מה שיהודי (וניו-יורקי) - הנדודים בניכר, הכמיהה הביתה, הצורך בצאצאים והאויבים המשחרים לטרף בכל פינה. ככל שאני מהרהרת בכך, זו באמת תרופה לעם הזה, מימי הנדודים במדבר, עבור בחורבן הבית, וכלה בדורות האחרונים.

פריצת המעגל הסלמוני

איתקה, שירו של המשורר היווני קונסטנדינוס קוואפיס שנכתב לפני מאה שנה בדיוק, והמופיע בתרגומו הנפלא של יורם ברונובסקי ז"ל באתר "מדפי שירה". קוואפיס, משורר יווני שחי מחוץ למולדתו, מצייד את אודיסאוס היוצא למסעותיו בהנחיות לחיים הנכונים. קלים, לא. מלאי משמעות ויופי, לחלוטין כן.

קוואפיס אומר למי שפוסע בעולם הזה (או שלכל הפחות קרא את "האלכימאי" של קואלו), כי היעד הסופי של החיים הללו הוא למעשה גם נקודת המוצא. אבל ההבדל נעוץ בווקטור נוסף. להבדיל מציוריו היפהפיים, האניגמטיים של הצייר ההולנדי מוריץ קורנליס אשר (Escher) , התנועה בחיים הללו אינה מעגל שנידון לחזור על עצמו, האדם אינו כבול למסלול סלמוני: החיים הללו מציעים לנו אפשרות שניזונה ממעגל ומקו שמתמיר אותו, ומעגל וקו יוצרים ספירלה.

האדם המטפס במעלה הספירלה רוכש את הערכים שקוואפיס מקדש, ניסיון, חוכמה ויופי, ומעל הכל, משמעות. זו, שלא ניתן להסביר למי שטרם יצא למסע החניכה הממושך הזה, למי שטרם טבל לעומק בנהר החיים. שירו של קוואפיס נחתם לפני מאה שנה בדיוק, ב-1911. שנה אזרחית טובה לכם, ושפע של יופי והצלחה בדרככם מ- ואל איתקה.

לאתר של רחל שבי