בלב שלם: די לאדישות
במרכז המדיטציה בצרפת למדתי שאוּפֵּקָה היא לא שמירת מרחק מהחיים ומהרגשות שלנו אלא להפך, שכשוך תמידי בחיים, ללא הרצון לשלוט בכיוון הזרם. אביגיל גרץ על האיכות הרביעית של הלב
לפני שנתיים עמדתי בצומת. חייתי את החיים שתמיד רציתי. חיים של כתיבה והתמסרות לעצמי ולתרגול שלי. יחד עם כל זה, ברמה מעיקה, התחלתי להרגיש ברצון לזוגיות, אבל בגלל המסלול בו צעדתי והאופן בו גידלתי את עצמי, לא הרשתי לעצמי לצלצל בפעמונים ולהכריז או אף לרצות מעומק הלב מערכת יחסים רומנטית.
האמת שהתביישתי ברצון שכזה וראיתי בו נקודת חולשה. עשיתי שימוש לרעה בדברי הבודהה שלימד על הדרך שמובילה אותנו להיות אי לעצמנו.
מצד אחד, למשמע המילה "אי" ולמראה פסלי בודהה סטאטיים (גם אם מחויכים קמעה) אנחנו נבהלים וחושבים מיד על אי בודד, אי ריק. מצד שני, אחד מעוגני הלימוד הכי חשובים של הבודהה הוא הסנגהה, הקהילה האנושית. אז לאיזה אי הוא התכוון? אי תיירותי שמארח את מי שבא, אבל גובה מחיר? אי שהולכים בו לאיבוד ורק מחכים לספינת הצלה שתגיע? אולי אי כמו של רובינזון קרוזו, שמצד אחד אתה בונה אותו לעצמך לתפארת, אבל למרות הכל יש בך געגוע תמידי ליבשת?
בדיוק באותה תקופה מורי האהוב כריסטופר טיטמוס ביקר בארץ. שאלתי אותו איך שני איים יכולים להיפגש, או איך אני מתמזגת עם עוד אי כדי לחלוק איתו את החיים. כריסטופר שמע את הדואליות בקולי ודייק לי את המטאפורה של המושג אי. הוא אמר שזה בסדר שיש לי אינטרס שיהיו שני איים בחיים שלי, יהא זה מערכת יחסים זוגית, כתיבת הספר או כל דבר שהוא, ובעיקר שלדבר אחד אין את הכוח לחסום דבר אחר ושהחיים הם כמו נהר ויש לסמוך עליהם.
מצד שני, הוא הזכיר שאי זו רק מטאפורה ואנחנו יצורים משתנים, בעלי יכולת עצומה ודינאמית המאפשרת לנו גם
בעיקר הוא הציע לי ללמוד לעומק את המושג אוּפֵּקָה, האיכות הרביעית של הלב והקשה מכל להבנה ולהפנמה שמסייעת לנו להתנהל בעולם. למילה אוּפֵּקָה יש הרבה הגדרות - שלווה, קור רוח, יציבות, איזון, שוויון נפש, רוגע, וגם הגדרות קצת יותר מורכבות, כמו איזון הלב, לקבל את כל מה שישנו וגם יכולת האחריות וההכלה שלנו את עצמנו בעולם.
איכות האופֵּקָה מופיעה בכמה מהרשימות החשובות ביותר של הבודהה. מלבד היותה אחת מארבעת המצבים הנשגבים של הלב, היא מככבת גם בשבעת מאפייני ההארה וגם בעשר השלמויות, שהן האיכויות שביחד עושות פעולות מוארות. בעשר השלמויות, שהן האיכויות שביחד עושות פעולות מוארות.
מרוב הגדרות ורשימות, ולפני שנאבד את השלווה היחסית בה אנחנו מצויים, חשוב לא לבלבל את איכות שוויון הלב, שוויון הנפש עם אדישות. אופֵּקָה זה הרבה דברים, אבל בטח שלא חוסר עניין או התרחקות מהחיים. כשמפתחים אופֵּקָה זה לא אומר שמאבדים את הכעסים והפחדים או להבדיל את רגשות השמחה וכל החוויות החיוביות. זה גם לא אומר שנוצר איזון בין כל הרגשות שלנו או שמפסיקים חלילה להרגיש ושהכל הופך להיות היינו הך בעינינו.
המורה הראשונה שלי איבון וויראיבון וויר אמרה: "מדיטציה לא אמורה להפוך אדם לאבן אלא אמורה להפוך אבן לבנאדם". המדיטציה אמורה להעיר אותנו לטבענו האנושי, לטבענו המרגיש. להפוך אותנו לרגישים כדי שנוכל לחוות ולבטא את המלאות של החיים. לא כמו דִימֵר בו אפשר לעמעם את האור ולשים אותו על מינימום, אלא הדלקה של כל האורות, חדר מואר לגמרי!
אופֵּקָה זו נוכחות של התודעה והלב שיוצרת משהו שיכול להחזיק את החוויות, כדי שלא כל חוויה תזרוק אותנו מהצוק. משהו ששומר עלינו באיזון, שמחזיק אותנו עם כל החוויות האנושיות שמגיעות ונוגעות בלב שלנו לעומק. גם את החוויות הטובות וגם את הקשות. אופֵּקָה היא לא העדר קונפליקט אלא היא משהו יציב מספיק ורחב מספיק שיכול להכיל כל קונפליקט וקושי, אפילו את הרגש הקשה ביותר שאנחנו חווים.
אז להיות נהר או להיות אי? או אולי לזרוק את שני הדימויים הללו ולחיות? בקיץ האחרון תרגלתי בצרפת. בלב מרכז המדיטציה זרם נהר ולצידו אי קטן. יום אחד נכנסתי לנהר וחוויתי שם את הפחד והקושי להתמודד עם קור. החשש שיהיה קר, שהגוף יקפא, היה נוכח כעשר דקות בזמן שהגוף הלך והתקדם לאיטו ולא הצליח להכניס את עצמו פנימה. לא הצלחתי לסמוך.
זה היה סוג של ניסיון, משהו שהרגשתי שהחיים מוסרים לי, מדגימים לי. הרי כבר הייתי בנהר הזה ועם הקור הזה ויש לי את השיטה שלי של לספור 'אחת, שתיים ושָ...', ושוב אני רואה שאני לא משתמשת במספר שלוש כקרש קפיצה אלא נשארת במקומי עם חוסר הבהירות המצטברת של מה עושים עם הפחד ומאין הוא בא.
פחד וכעס הם אולי הרגשות הכי חזקים שמנהלים אותנו. פיתוח אוּפֵּקָה עוזר להרחיב את הלב שלנו ואת המודעות כך שנוכל באמת להיות שם עם הרגש שעולה ונוכח. זה לא להיות בשוויון נפש ללא פחד או כעס אלא להיות בשוויון למרות הנוכחות שלהם. למרות האש הבוערת. אנחנו לא צריכים לזרוק אותה על מישהו ולא לדכא אותה אלא להרגיש אותה, לסבול אותה בשביל להתיידד איתה. להביא לה מספיק מודעות, כך שנוכל לפעול בצורה חכמה אם צריך לפעול.
שלא נפעל מתוך תגובה ומתוך חוסר היכולת להכיל את הרגש. בזמנים כאלו צריך הרבה חוזק ויכולת להתמודד עם הרגשות, עם העוצמה שלהן, להרגיש את הרגש בגוף, לפעמים כמו אש, כמו הר געש מתפרץ. פחד זו חוויה באמת מפחידה, אבל האם אנחנו יכולים להרגיש אותו ולהיפתח אליו? להודות שאני מפחדת? לא להוסיף לזה עוד משהו, לא לכעוס על הכעס, לא לפחד מהפחד, כי כל מה שאנחנו מוסיפים למה שהוא גם כך קשה לא מועיל לנו.
אנחנו צריכים לראות את הדברים בישירות ולא להסתתר ולהתחבא מעצמנו. בקשר הישיר, הנוכח עכשיו עם המציאות, יש כוח. כוח עצום.
במדיטציה שלנו, בכל רגע שאפשר, גם אם זה ברגעים כשאנחנו נהנים ממשהו ורוצים שזה יימשך או לא נהנים ורוצים שמשהו יפסק - אנחנו יכולים לתרגל את הנוכחות הזו. לבדוק ולראות אם אנחנו יכולים לעמוד רגע, בשקט, לנוח ולפגוש את הרגע כפי שהוא. לא משנה איך הוא, מה יש בו, פשוט להיות שם עם מה שישנו.
גם עכשיו כשאני בצומת אחרת, כותבת ברכבת עמוסת ילדים, אני לא חושבת על מקום אחר שהייתי רוצה להיות בו. אני יושבת כאן ואני יודעת איפה אני. השקיעה מהחלון קסומה והחירות שיש לי לכתוב נהדרת ומשהו בי מתחבר לסקרנות הילדים המתרוצצים בין הקרונות. עכשיו באזור הזה של הלא ידוע, באי הילדים הזורם, בצומת הזו, זה הרגע היחיד לחיות בו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם