עבדים של הזמן
איך הייתם רוצים שייראה השבוע שלכם? אולי קצת פחות עמוס ולחוץ? הבחירה אמנם בידיים שלנו, אבל משום מה רובנו בוחרים בקצב חיים משוגע, חסר כל פרופורציה והיגיון. רוני פרדו תוהה איך קרה שנהיינו הכי פחות חשובים בחיים שלנו
בימים האחרונים אני מסתובבת עם תחושה קשה, מוטרדת, לגבי החיים שלנו. של כולנו.
בשבוע האחרון ניסיתי לתאם מספר פגישות/מפגשים – גם כאלה שקשורים לעבודה וגם אישיים – עם מספר חברות. בתחושה שלי, שיחת הטלפון לצורך ניסיון זה היתה ארוכה כמעט כמו זמן המפגש עצמו. המאמץ לתמרן בין המחויבויות שלה לשלי ובין זמן הפנוי (יש מושג כזה?) שלי ושלה, הרגיש מעייף כמו ריצת מרתון.
בחלק מהמקרים מצאנו פתרונות מסובכים. בחלק מהמקרים (ניתן לנחש שבעיקר לגבי הניסיונות החברתיים) פשוט ויתרנו והתכווננו לאפשרות של משהו שיתבטל..
הניסיון הזה ניער אותי והזכיר לי נושאים כמו בחירות בחיים, ניהול לעומת התנהלות בחיים וחשיבות תשומת הלב לאורח החיים שלנו.
לא, אני לא הולכת לכתוב על משהו חדש, תגלית מדהימה או תפיסת עולם מהפכנית. אני הולכת לנסות לנער, את עצמי, את כולנו, להיזכר, להתעורר ולא לוותר לעצמנו בעניינים שאנחנו מסכימים לגביהם שהם לא צריכים להיות כך, ושבאותו זמן בדיוק אנחנו מסכימים לחיות איתם.
ולכל מי שיהנהן בראשו לאורך הקריאה, ירגיש צביטה בחזה, ויגיד "באמת צריך לשנות משהו" – אליך אני מדברת. כל עוד לא שינית, המשמעות היא שהסכמת לחיות ככה. האחריות עליך.
עבודה זה חשוב. היא מעניקה תחושה טובה של אדם יצרני. במקרה העוד יותר טוב עבודה גם נותנת סיפוק. אפשר להרגיש באמצעותה צמיחה, התפתחות ועניין. במצב ממש טוב - העבודה מספקת תחושת משמעות.
מעבר לזה, חשוב כמובן להצליח לממן את עצמי, ועדיף שיהיה מספיק כסף שגם יאפשר לחיות ברמת חיים סבירה. ויש עוד הרבה מחויבויות בחיים, שחשוב לנו למלא - מחויבויות משפחתיות, חברתיות, סידורים.
אבל כאן מגיע האבל.
החברה שלנו השתגעה. קצב החיים שלנו, הנורמות שלנו לגבי אופן חלוקת הזמן בחיים, הדרישות העצמיות שלנו ושל החברה מאיתנו – כל אלו הפכו להיות חסרי כל פרופורציות והיגיון. הנחות היסוד לגבי איך אמור להראות היום שלנו עקומות. ואני לא מדברת על איך אנחנו מפנטזים שאמור להיות או על מה שאנחנו מצהירים שאנחנו רוצים.
אני מדברת על ההנחות הלא מודעות שבתוכנו, כי הן אלו שבאות לידי ביטוי בהתנהגות. החיים זה לא מה שאנחנו מדברים עליו. בפועל, החיים זה מה שאנחנו מסכימים לקבל, הגבולות שלנו, וזה התכל'ס של מה שאנחנו עושים. ומבחינתי, ההנחות המושרשות אצלנו לגבי מה נחשב חיים סבירים, אינן סבירות.
אם יצור מהחלל החיצון היה נוחת אצלי או אצל מישהו ממכריי עמם דיברתי בשבועיים האחרונים (משפחה, קולגות, חברים – כולם!!!) ומסתובב עם אחד מאיתנו שיארח אותו לשבוע, הוא היה רואה יום ממוצע בערך כזה: קימה בבוקר וריצה לעבודה, אצל רבים מאיתנו הקפה והסנדוויץ' כבר ישתלבו בנסיעה. הוא יראה את שיחות העבודה שנעשות כבר באוטו (כי צריך להספיק).
הוא יראה את ההגעה לעבודה והניסיון לתת קשב ומענה לשלושה-ארבעה גורמים בו זמנית לאורך רוב היום, הוא יראה קפיצות אינסופיות מהטלפון, לפלאפון, למייל – שהולך ומתמלא כמו דליי המים בסרט 'פנטזיה', שבו מיקי מאוס מגלם את שוליית הקוסם.
כשהוא יחזור הביתה תשוש יש כמה אפשרויות ברורות: אפשרות אחת, שלמרות העייפות והלחץ שעוד לא יתפוגגו הוא יצטרך לעבור ל'משמרת השנייה' ולטפל בילדים. משימה שבאופן עקרוני יכולה להיות נפלאה, אילו רק היה כוח...
אפשרות שנייה (במידה ואין ילדים) - שהוא יקפוץ לבית קפה השכונתי לקנות משהו לאכול, כי למי יש כוח להכין עכשיו ארוחה, ובטח כשזה רק עבור אדם אחד. הוא יתהה למה בעצם לא ללכת ולצאת קצת, אולי לעשות קצת ספורט, לפגוש חברים, או אפילו לעשות משהו שיכול לקדם מציאת זוגיות (ואז יהיה עם מי לבשל).
אבל מבט אחד במארח יגלה שבעצם למי יש כוח, והרי יש עוד כמה מיילים שצריך לענות עליהם, ועוד איזה מסמך שכדאי להתעסק איתו היום כדי שמחר בעבודה לא יהיה מטורף מדי (וגם ככה מי מצליח להתרכז בחשיבה משמעותית בעבודה, מי בכלל מצליח לעבוד שם?).
ואחרי שהזמן יעבור מול המחשב אפשר יהיה סוף סוף לצנוח קצת אל מול הטלוויזיה לאיזו תוכנית טיפשית. וכמה שיותר טיפשית יותר טוב. אחרי יום כזה עדיף כמה שפחות לחשוב.
ואם במקרה דווקא יש זוגיות, צריך לקוות שזה יהיה יום המזל בו שני בני הזוג סיימו את המתוכנן לאותו יום בשעה סבירה, כדי שייפגשו ליותר מחצי שעה – וגם זה בברוטו.
בסוף השבוע תהיה קצת מנוחה, והוא יציע לטייל קצת אולי, לצאת לטבע. אבל למי יש כוח להיכנס לאוטו בסוף שבוע אחרי כל הפקקים האלו ולהתחיל להסתובב. תכל'ס, סוף סוף יש זמן קצת לישון. לישון!!!! וחייבים להספיק עוד משהו קטן לפגישה ביום ראשון בבוקר, אז למה לדחוס את השבת?
'תגיד/י', ישאל הייצור את מי שיארח. 'טוב לך? לא לחוץ מדי?', וכנראה יקבל תשובה שהאמת, זה לא משהו בכלל, ובאמת יש תכנון לשנות את זה מתישהו, רק שכרגע אין כל כך ברירה; עכשיו זו תקופה ממש לא טובה, כי זה סוף שנה ויש ים עבודה. אבל באמת תוך חודשיים שלושה – נחזור לספורט, נמצא זמן לצאת לבלות קצת. זו פשוט תקופה כזו.
כשמיודענו הייצור יחזור לחלל החיצון, הוא יתהה מי זה השליט האימתני שמצליח להשליט שררה שכזו שכולם מקבלים בלי למרוד בה, והיכן מסתתרים כל חייליו שמסייעים בשימור הסדר הקיים באמצעי כפייה כלשהם. מוזר, הוא יחשוב לעצמו.. מוזר...
הגזמתי? הקצנתי? הלוואי. בכנות אהיה שמחה להבין שאני טועה, אבל התחושה שלי היא שכמות ההנהונים גברה על כמות הפרצופים הספקניים. וסיכמה חברה טוב יותר ממני: "אני לא רוצה לחיות ככה". פשוט; אותנטי; כואב.
כי מתישהו החברה הקפיטליסטית הציבה סטנדרטים ונורמות צריכה שמכניסות למעגל אינסופי של לעבוד יותר כדי לקנות יותר, כשהרבה מוצרים מטרתם לפנות לנו זמן, כדי להצליח לעבוד יותר.
כי למדנו (באופן לא מודע) שלמלא זמן בעשייה מאפשר לברוח ממחשבות / מרגשות/ מבעיות.
כי שכחנו איך להיות עם עצמנו וליהנות מזה.
כי אנחנו מתעלמים מהעובדה שהחיים שלנו לא מתקיימים רק מחופשה לחופשה אלא בכל יום שעובר.
וכל יום הוא יקר. יקר מכדי שכל מה שנוכל לומר עליו שטוב שהסתיים כי הוא קרב אותנו לסוף השבוע.
ומעבר לזמן הטכני שאין לנו, כמות העומס לא מאפשרת לנו ליהנות ממה שאנחנו עושים באותו רגע. אני אפגוש חברה, ובזמן הפגישה אהיה מוטרדת מפגישת העבודה שהיתה לי לפני, וגם מהמצגת למחר שעוד לא הכנתי. ובאמצע הפגישה מספר הטלפונים הממוצע ינוע בין 3 ל-6, וזה יקטע את השיחה, את המחשבה, את האינטימיות שיש לפעמים בין חברות שמדברות באמת. האפשרות לכבות את הפלאפון כביכול נמחקה לנו מההארד דיסק.
בסוף הפגישה, אוכל להוריד את "לפגוש את X" מרשימת ה-to do. ובאמת טוב שנפגשנו אחרי שלא התראינו ארבעה חודשים וביטלנו פעמיים; אבל האם באמת נפגשנו?
הפעולה במקביל, גם היא לא מאפשרת לנו לחוות דברים. אנחנו אוכלים בחטף, בכלל לא מרגישים את הטעם (אולי גם בגלל זה צריך יותר סוכר / יותר רוטב / יותר טעמי לוואי בכל דבר שאוכלים); אנחנו מדברים בזמן הנהיגה – וזה אומר פחות ריכוז בנהיגה ופחות הקשבה לשיחה; וכו' וכו'.
אנחנו לא מקדישים זמן לעצמנו, אז אנחנו גם לא יודעים מה אנחנו רוצים, ולא זוכרים לבדוק האם טוב לנו. בניגוד לפגישות שאנחנו קובעים עם אחרים, את הפגישות שלנו עם עצמנו (כדי ללכת לחדר כושר, כדי לקרוא, כדי לעכל חוויות שעוברות עלינו) אנחנו מבטלים בלי לחשוב פעמיים.
מתי נהיינו הכי פחות חשובים בחיים שלנו?
ואיך קרה שאנחנו לא מקדישים זמן לאנשים הקרובים, היקרים, שחשובים לנו באמת? איפה הם ברשימת המשימות שלנו לשבוע?
יש תקופות בחיים – לימודים באוניברסיטה, השלב של 2-3 ילדים קטנים במקביל, מעבר לעבודה חדשה – שבאמת דורשות יותר מאמצים. באופן אובייקטיבי, המחיר של הבחירות הללו דורש השקעת זמן אינטנסיבית שתבוא על חשבון דברים אחרים. אבל זו תקופה. עם התחלה וסוף.
בחיים "של הגדולים" חופש הבחירה הוא הרבה יותר גדול, והסוף היחידי המוגדר, כולנו יודעים מהו.
וה"תקופה" עד הסוף היא כל מה שיש לנו.
רבותיי – אנחנו בוחרים את זה. אל תשקרו לעצמכם. אנחנו בוחרים.
לבחור אחרת דורש מחיר: להרוויח פחות ולחיות ברמה קצת יותר נמוכה; להתקדם בעבודה בקצב איטי מאחרים; לנסוע פחות לחו"ל; להסתכן בלהיות מאלו שיגידו עליהם, שהם קצת יותר מדי "מרשים לעצמם" / לא מספיק הישגיים / קצת מוותרים לעצמם. ויש מחירים רבים נוספים. בטוח.
אבל כשחיים יותר את היום כל יום, לא מגיעים לקריסה שרק חופשה בחו"ל מאפשרת התאוששות ממנה. ומבחינת הסביבה, רוב האנשים יקנאו בך על האומץ לעצור את הסחרחרת המזעזעת הזו. ובמקרה האופטימי, אחרים יראו בך מקור השראה ואולי יבינו שגם הם יכולים לבחור אחרת.
החיים זה עכשיו ולא בשנה הבאה ולא בפנסיה. מספיק עם ההתפשרות.
והנה הודעה אופטימית. אני התחלתי להפנים את המסר. אני לוקחת אחריות ומתחילה לעשות שינויים ובחירות חדשות. גם אם זה לוקח לי זמן, לפחות הגל התפרץ, ואולי ישטוף קצת גם את הסביבה. לחיי יותר זמן ביומן. לחיי מרחב לנשמה.
רוני פרדו היא ד"ר לפסיכולוגיה ארגונית, יועצת ארגונית, מאמנת אישית, מנחת קבוצות ואישה במסע.
roniwritenow@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם