אל הלא נודע
סיפורה של טלי היה יוצא דופן בכמות ובאכזריות של ההתעללות הפיזית, המינית והרגשית אותה ספגה לאורך ילדותה המיוסרת. ככה אנחנו, מעדיפים את הסבל המוכר על פני מפגש עם הלא נודע
טלי גדלה באחד מקיבוצי הצפון. סיפורה היה יוצא דופן בכמות ובאכזריות של ההתעללות הפיזית, המינית והרגשית אותה ספגה לאורך ילדותה המיוסרת. שפת המצוק היה מקום אותו ביקרה פעמים רבות ותחתית המצוק מקום אליו שאפה. בחודשים הראשונים לעבודתנו נמנעתי במכוון מלגעת באותן טראומות קשות של ילדותה ובמקום התמקדנו בביסוס הקשר הטיפולי ובחיבורה לכוחותיה הפנימיים. רמת החרדה בה היתה שרויה החלה באיטיות לדעוך, ואט אט החלו להופיע ניצנים ראשונים של תקווה.
כשלבסוף הרגישה חזקה מספיק, החלטנו ביחד לעבוד על אותם זיכרונות טראומתיים. באחד ממפגשנו נזכרה טלי באותו
באופן טבעי, כשרובנו שומעים על רצונו של מישהו להתאבד, נטייתנו היא להתגייס ולשכנע למה בעצם כדאי להמשיך ולחיות, ובמקרה כשל טלי אולי אף לחגוג את כוחה אל מול מחשבות מסוכנות אלו שפקדו אותה שנים כה רבות.
מאידך, אם אנחנו לא נבהלים מעצם הטאבו החברתי והדתי הקשור בהתאבדות ומפחד המוות שלנו עצמנו, נפתח בפנינו מרחב חדש לחקור מה בעצם קורה שם. אדיהשאנטי, מורה רוחני שגדל בתוך מסורת הזן מספר שכשהוא פוגש אנשים שרוצים להתאבד הוא מברר איתם: "מה בעצם רוצה למות?".
אז במקום להיבהל ולברוח מאותו רגע מאיים, אמרתי לה: "בואי ותתני לעצמך פשוט להיות שם, על קצה המצוק, תסתכלי למטה ושימי לב בדיוק מה קורה בתוכך, מה את מרגישה, מה את חשה, איך הגוף שלך מגיב, ומה את אומרת לעצמך'".
"הלב שלי דופק בחוזקה", היא אומרת וממשיכה מתוך חווית הזיכרון, "אתה יודע, רע לי בבית, מגעיל, אני שונאת את עצמי, אני לא מבינה למה זה קורה לי, אבל אני עדיין עומדת על המצוק ולא קופצת".
"משהו עוצר אותך", אני אומר. היא מפנה את תשומת ליבה פנימה, מתרכזת ואז ממשיכה בהחלטיות. "הפחד, הפחד שבתחתית המצוק, הפחד מהלא הנודע, זה מה שעוצר אותי, לא שום דבר אחר".
באחד מהרצאותיו הססגוניות התריס המורה הרוחני אושו בפני תלמידיו באומרו שאם תינתן להם האפשרות לשים את צרותיהם בשק שאותו יניחו בקדמת החדר, ישובו ויבחרו איש איש את שקו המוכר על פני כל האחרים. ובאמת, ככה אנחנו, מעדיפים את הסבל המוכר, את הזהות הישנה והמגבילה על פני מפגש עם הלא נודע.
"את יודעת, כשאני חושב על זה, אולי מה שרוצה למות בתוכך זה אותה אישיות מיוסרת שהתפתחה בילדותך ושאת סוחבת איתך כמו שק כבר שלושים שנה". שתקתי כמה רגעים ואז הוספתי "טלי, למה שלא תפתרי את הדילמה הזו אחת ולתמיד, ובמקום לחיות בפחד הזה, למה שלא תפתחי ללא נודע?".
טלי הסתכלה עלי בהפתעה גמורה, בדיעבד הסתבר לי שבהפתעה של אחת ששוקלת אם לקפוץ, לא למותה הפיזי אלא הפסיכולוגי, לתוך הלא נודע, שם זהותה הישנה כבר לא תהיה קיימת.
היא הסתכלה עלי, שנינו הרגשנו את האמון שנבנה בינינו. אחרי רגע היא לקחה נשימה עמוקה, עצמה את עיניה ואחרי עוד רגע כבר היתה בצד השני. החדר התמלא בשקט, כזה שאפשר היה ממש להרגיש, שהשתיק כל רחש ותזוזה פנימית מיותרת. ואז היא אומרת בפליאה, "אתה יודע, בחיים לא הרגשתי ככה, כל כך טוב, כל כך קלה, פשוט נוכחת, איך בזבזתי חיים שלמים על כל הייסורים האלו".
העבודה עם טלי עוד ממשיכה, הטראומות כמובן לא נעלמו כמו גם הייסורים שפוקדים מדי פעם, אבל באותו יום היא נגעה במשהו שמעבר להם, שמעבר לאותה זהות מיוסרת של ילדותה, ושעמוק ואמיתי יותר ממנה.
עידו סימיון, MA בפסיכולוגיית גוף נפש, דוקטורנט לפסיכולוגיית מזרח מערב, מטפל מוסמך ומורה בגישת הקומי. לפרטים נוספים: http://hakomiisrael.com/4.html
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם