ילד, קח ריטלינצ'יק

למערכת אין זמן לחפש מענה עמוק ומתמשך לקשיים שלך, ילד, ולפעמים נדמה שכל הדרכים מובילות לריטלין. רחל שבי מוצאת תשובות במעמקי ארון התרופות ההומיאופתי

רחל שבי | 1/12/2010 9:41

תגיות: היפראקטיביות,ריטלין,הומיאופתיה

נטלתי חירות ספרותית כשתרגמתי את השורות הבאות מהמקור האנגלי, שכותרתו "עד שנבין כולנו את ערכם האמיתי של יחסים": "מה עלה בגורלה של ההקשבה? / הלוא זוהי תמציתם היסודית של יחסים. / אי-שם לאורך הדרך / היא נעלמה מעל מסך המכ"ם. / העולם ניצב בצדה השני של פקודת ה"שלח". / אך יש לנו שתי אוזניים. / ופה אחד. מדוע? / כדי להקשיב יותר, ולדבר פחות. (..)".

ההמשך קצת פחות פואטי, וחושף מעט יותר. אחרי הכול, הקטע נלקח מתוך פרסומת אסתטית שהופיעה בין דפיו של מוסף כלכלי. היא טענה, באותיות גדולות: "ב-UBS אנחנו מקשיבים יותר מאי-פעם. למילים. לשתיקות./ אז עד שנשמע אותך באמת.." UBS, אם תהיתם, היא חברה המעניקה שירותים פיננסיים בינלאומיים הממוקמת בשוויץ. את המקור לתרגום אפשר לקרוא באתרה. אז בואו נדבר על אוזניים, פּיות ועניינים הקשורים בקשב, בריכוז ואולי אף בהיפראקטיביות. וכל זה כולל אפילו קצת קפיטליזם, ברוח הפרסומת המדיטטיבית.

אנחנו חיים בחברה הדורשת צייתנות ושקט תעשייתי . ילד היפראקטיבי צילום: SXC

כשכל העולם נראה כמו מסמר

בקליניקה הומיאופתית יש תקופות וגלים: מגיפות של שפעת מתדפקות על הדלת בתקופת החורף, אלרגיות מלבלבות בעונות המעבר, ובעיות העור מתבהלות בזמנים בהם הקיץ מתקרב ומזמין לחשוף פיסות עור לעין כל. אבל פניות בנושאי בעיות קשב וריכוז יש כל השנה: לקראת תחילת שנת הלימודים (כי הגננת רמזה), לקראת החופש הגדול (כי המחנכת נזפה) ובכל מהלך השנה (כי הפסיכולוגית החינוכית נזעקה).

הפרעת קשב וריכוז (עם או בלי היפראקטיביות) אינה סתם עוד ילד משועמם. זוהי אבחנה נוירופסיכולוגית עם השלכות אישיות ומערכתיות, שבהיעדר טיפול עלולה לגרום נזקים מצטברים. אך יחד עם ההבנה שכיום האבחון רווח יותר מאי-פעם ושבכוחו לגייס התייחסות טיפולית מערכתית, קשה גם להתעלם מהטענות לפיהן מדובר באינפלציה של אבחונים (וכנגזרת מכך, גם מרשמי ריטלין ודומיו) ובהעצמה מיותרת של קושי. על כך גם אומרים מתנגדים: כשאתה מחזיק פטיש ביד, כל העולם נראה כמו מסמר. והנמשל: כשיש שוק לריטלין, דואגים לטפח אותו.

המחקרים הקליניים הראשוניים שבחנו את מידת ההצלחה של ההומיאופתיה בטיפול בהפרעות קשב וריכוז, מדווחים על תוצאות שנעות סביב 70% שיפור, וזאת ציינתי כמתווה כללי ביותר כי בכל זאת, כולנו אוהבים מספרים. התוצאות הללו אינן מדביקות את ההצלחות הקליניות המדווחות בשנים האחרונות בסמינרים הומיאופתיים, בתיאורי מקרה המופיעים בכתבי העת, וכמובן בקליניקות הפרטיות. מחקרים, ובפרט כאלה, מתבשלים על אש קטנה, קטנה מדי. אגב, כשציינתי את המספרים בראיון שנערך עמי ברדיו, התגובות של שני המומחים הנוספים שהשתתפו בדיון נעו בין הצונן לבין הנעימות הנלווית לטיפול שיניים ללא הרדמה. בכל זאת, נתח שוק.

בשורה התחתונה, המון אנשים פונים לשאול על טיפול הומיאופתי שיחליף את הריטלין שילדם התבקש, במידה כזו או אחרת של תקיפות, להתחיל לקחת. לכל הפונים ראוי שתינתן אותה התשובה: אין הומיאופתים שמומחים בהפרעת קשב וריכוז (אבל כן יש הומיאופתים שמבינים את האדם ואת בעיותיו); ההומיאופתיה

אינה יכולה להציע "ריטלין על בסיס טבעי", ומאד לא סביר שתראו תוצאות בסגנון "לפני ואחרי" בטווח של שעות מתחילת הטיפול. ועם זאת, דווקא אלה נקודות החוזק של ההומיאופתיה.

טיפול הומיאופתי נכון (מבחינת הסוג, המינון והתזמון) - פירושו יצירה של רגיעה ושקט, ובנייה של כוחות מרפא פנימיים. אף על פי שיש למעלה מ-700 תרופות להיפראקטיביות, וקצת פחות תרופות לבעיות ריכוז ("רק" 466 לפי גרסת התוכנה שבידיי), אין לנו מענה בלבדי, סימפטומתי, נקודתי – אלא מגוון כלים שמיושמים כדי להתייחס לקושי בהקשר הרחב יותר. אנחנו מרפאים אנשים הסובלים ממה שמוגדר כהפרעת קשב וריכוז מתוך הבנת מהלך חיים שלם, מתוך שאיפה לרפא בעיות "לא קשורות", שהמערכת לא מתריעה מפניהן. טווח הגילים של נוטלי הריטלין שטיפלתי בהם עד היום בהצלחה נע בין 6 ל-60. כולם הפסיקו את הריטלין, וזה לא בשמיים.

הביתה

ביקורת חברתית אחת: אנחנו מופצצים כל הזמן בגירויים, במידע, בדרישה להיות מולטי-טאסקינג, ללהטט בין אלף ואחד עניינים בו זמנית. אנחנו חיים בחברה שמעודדת ערוצים מסוימים של הפרעת קשב כדי להיות מעודכנים יותר, מנוסים יותר, כשירים יותר. ביקורת חברתית שנייה (ולא סותרת, לצערנו): אנחנו גדלים בחברה הדורשת צייתנות ושקט תעשייתי כי יש כיתות גדולות, מורות מותשות, מערכת עמוסה ומבחני מיצ"ב. באופן כללי היא מבטאת גישה שמדריכה להישגיות ושאינה רק נחלת הישראליות: היא התמצית ולב לבם של הגישה הקפיטליסטית ושל האינדיבידואליזם הצרוף. הם מובילים לדחף להשיג הכי הרבה ולהתבלט לטובה, גם אם זה על חשבון שאר ההיבטים בחייו של הפרט. הטובה העליונה היא הרבה פעמים הצטיינות ולאו דווקא התעצבות של אדם שלם, יצירתי, בוגר ורב-תושייה.

אז אל תפריע למערכת לייצר בוגרים מוצלחים, ילד. למערכת (שימו מירכאות, אם תרצו) אין זמן לחפש מענה עמוק ומתמשך לקשייך. למשמע עוד ועוד סיפורים, נדמה לפעמים שכל הדרכים (הכואבות) מובילות לריטלין. אחת היא אם ההורים התגרשו, האחות חלתה, נולד לך אח ואמך פחות זמינה (ואולי היא אפילו בדיכאון). האם עברת לבית ספר חדש? אולי זה רץ אצלך במשפחה? שמא אתה אוכל ג'אנק כל היום והוא מטריף את רמות הסוכר שלך ולא מספק חלבונים חיוניים לתפקוד המוח? לעתים קרובות מדי התשובה התרופתית אחידה, ממסכת, משתיקה, קונה שקט. המערכת מרבעת את העיגול, או מעגלת את הפינות. העיקר שיש לנו שמונה שעות של שקט ממך, גם אם אחריהן הכול מתעורר מחדש.

מה שכואב זה שאנחנו נוטים להפנים את הדרישה הזאת. הגיעו אליי זוג הורים השרויים בחרדה עמוקה שמא ילדם ייאלץ לקבל ריטלין. בעידן שבו זו כבר מזמן לא סטיגמה, אלא כמעט דבר שבשגרה, ביקשתי שיספרו מה טורד את מנוחתם. שתי דקות בדיוק הוקצבו לנו לדבר על המנוחה הזו, ולאחריה החלה הטרדה: צרחות "הביתה! הביתה! הביתה! די! די! די!". מתברר שבנם הגדול יותר נפטר כשילדם זה היה בן שנתיים. מאז, שש שנים שהוא מכה, צורח, משתולל, שובר. אבל החשש שלהם, של המערכת, הוא דווקא הריטלין המסתמן, הסטיגמה מפני הילד עם הפרעת הקשב והריכוז ולא הפצע הצורב, המכלה, בנפשו של הילד הזה.

הילד קיבל תרופה הומיאופתית שהרגיעה אותו בהדרגה. הצעתי לאמו שהיא עצמה תיקח תרופה שנקראת Bellis perennis, מפני שהוא נהג, בהתקפי הזעם שלו, בסמליות מזעזעת, לחבוט בעוצמה בבטנה. זו תרופה לטראומות הנגרמות לרקמות הרכות. מובן שלא היה בה טעם רב אלמלא היה הילד נרגע. האם אפשר להוציא "פטנט" על התרופה שקיבל? ודאי שלא, הוא יכול היה להיות עוד מספר בסטטיסטיקה של מקבלי הריטלין, אלמלא התייחסות פרטנית לנסיבות החד פעמיות שלו. זוהי המורכבות שבהומיאופתיה, וזהו יופייה.

לאתר של רחל שבי