ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

לילה פילוסופי: אל ארצות הזן, פרק 6

בנגקוק. אני מתהפך כל הלילה הנה והנה, בראשי שוב ושוב שתי שאלות הנובעות מן התחושה שמשהו לא בסדר בבודהיזם המקומי. משהו כאן דפוק. משהו כאן מניפולטיבי

גיל אלון | 25/11/2010 8:48

היום מתברר שרוֹבּ, הבריטי, המנהל של הגסט-האוס, הוא אלכוהוליסט. הוא מוכרח לשתות וויסקי מדי שעה או שעתיים, ואם לא – הוא מתחיל לרעוד ולהקיא.

לילה פילוסופי. הבודהיזם המקומי הוא אורתודוקסי. הוא מכונֶה טֶרָה-וָדָה, שפירושו: הדרך של הוותיקים או המבוגרים. טענתו המרכזית היא שבבסיס הקיום ישנה בּוּרוּת שמונעת מאיתנו לראות שהכול הוא אשליה. בגלל הבּוּרוּת אנחנו מאמינים שהאשליה היא אמיתית. לכן אנחנו מְפתחים תשוקות אל כל מיני דברים שנראים לנו אמיתיים. התשוקות מולידות סבל שמונע מאיתנו את ההארה. מן המעגל הזה: בּוּרוּת שמביאה לאשליה, שמביאה להשתוקקות, שמביאה לסבל – אנחנו צריכים להשתחרר. אני מתהפך כל הלילה הנָה והנָה, ובראשי שוב ושוב שתי שאלות הנובעות מן התחושה שמשהו לא בסדר בבודהיזם המקומי.

השאלה הראשונה: איך יתכן שהתחלת כל חיים בסיסה בבוּרוּת? משהו כאן דפוק. משהו כאן מניפולטיבי. בפילוסופיות אחרות יש הנחה אחרת, ואני חש שהיא הכיוון הנכון: שבסיס החיים הוא ידע אולטימטיבי וטוטאלי אשר יש להיזכר בו (למה הוא נשכח – זאת סוגיה אחרת). השאלה השנייה: אם חוק הסיבה והתוצאה, על כל שלביו, גם הוא אשליה, ואפשר להבין זאת, לחווֹת את חוסר-ההִיצמדוּת וגם לצאת מזה סופית – מיהו זה או מהו זה, החוֹוֶה והיוצא מזה?

והנה, ביקיצה חטופה מנמנום של צהריים עולה פחד. בנגקוק צילום: גיל אלון

יש כאן מעין גול עצמי. השתוקקות צריך. הרי ההארה מתרחשת בגלל השתוקקות להבנה. וההבנה מגיעה בעקבות ההשתוקקות לחוסר היצמדוּת, שמגיעה בגלל השתוקקות להפסקת הסבל. וחוץ מזה אינני רואה הבדל בין בּוּרוּת ואלוֹהוּת כְּסיבה להתחלת החיים. שתיהן מניפולטיביות. שתיהן אותו תירוץ. ושוב חוזרת אליי התחושה שעליה דיברה הֶלֶן: שינוי מתמיד של אנרגיה. שלֵם משתנֶה בהתמדה – שאת החיבור אליו צריך לחוות.

מחר עיר אחרת. סוּרַאט-טָאנִי. עוד מבחן, התלוי רק בי, שכל מקום יכול להיות בית. יש בי שמחה הבוקר. התרוממות רוח. תחושה של נגיעה בדרך הנכונה. ברור שחוק הסיבה והתוצאה הוא עובדה קיימת. אבל כאן, בבודהיזם המקומי, אני מרגיש שמנסים להכתיב את סוּג חוק הסיבה והתוצאה. פרופסור פִּיצִ'יט צַ'איְיסָארִי אמר שהזֶן-בודהיזם הוא הארה מלאכותית ושקרית (כי ההארה יכולה לקרות כאן ועכשיו).

נניח שהוא צודק. אבל כאן, לעומת זאת, נראֶה שהם עושים את הדבר הכי בטוח: הם מרחיקים את ההארה לחיים אחרים, או אפילו אל מחוץ למעגל החיים בכלל. זה יותר נוח: לא צריך להעמיק מדי בחיים האלה. לכן, כדי לא להיטלטל יותר מדי, אפשר להרעיל את היופי של הכאן ועכשיו עם צרוּת מוח, עם ראש קטן, ועם בחירה מוּדעת בחוסר עניין לגבי מהוּיוֹת עקרוניות.

אפשר להרעיל את היופי של הכאן ועכשיו עם צרוּת מוח. בנגקוק צילום: גיל אלון

הספר "שיחות עם אלוהים" – זה התנ"ך החדש שלי. אין עשייה – יש רק בריאה. פתאום, בבוקר, בדרך החוצה, אני מוצא את עצמי יכול להפנים מעֵין הֵיגֶד תמידי על כל פעולה: "אני בורא את פתיחת הדלת", "אני בורא את שתיית הקפה", "אני בורא את רכיסת הכפתור" – זה כל כך יפה ומשמח. אני גם מהרהר ומקווה שזה לא מטפח את האגו יותר מדי. אני חושב שאחת למספר שנים, בריא מאוד לפרק לחתיכות את כל האמוּנות, המִשענות והעקרונות ולבחון אותם מחדש. זה קשה פחד. כי מאוד נוח להיתקע עם הֶרגלִים: החל מהֶרגל קטן כמו "אני חייב את הקפה שלי בבוקר", ועד הֶרגל גדול כמו: "אני מאמין באלוהים".

אי אפשר לדעת מה בדיוק אמר בודהה, זה עבר כמה פעמים במשך מאות שנים בעל פה, ורק אחר כך נכתב. אני קורא בספר בודהיזם מקומי: "שואל הבְּרַהְמִין גַ'אנוּסוֹנִי: 'הכל הוֹוֶה?' בודהה: 'זאת קיצוניות אחת'. גַ'אנוּסוֹנִי: 'הכל לא הוֹוֶה?'

בודהה: 'זאת קיצוניות שנייה. האמת היא הליכה בין שני הקצוות'". (עד כאן אני אוהב את זה).

בודהה ממשיך: "כתוצאה מהבּוּרוּת מתחילה השרשרת של..." – ריבונו של עולם, מה זאת הבּוּרוּת הזאת? אם חוק הסיבה והתוצאה הוא הבסיס לכל – הרי שהשתחררות מהחוק הזה גם היא תוצאה של החוק הזה! ושוב, ההנחה שאם לא השתחררת מן החוק של הסיבה והתוצאה אזי מייד תיוולד מחדש – היא עניין של אמונה בלבד. למה להאשים את הבּוּרוּת בכל ולא להניח לה להיות רק חוליה נוספת בשרשרת הסיבה והתוצאה הנמשכת לַעַד?

והנֵה, ביקיצה חטופה מנמנום של צהריים עולה פחד. רעד. שמא כל זה לשווא. שמא כולנו מעֵין נמלים מבוהלות, מתרוצצות אחר הסבר לְדבר שאינן יכולות להבין. שמא הכול פתטי ומיותר. ומייד מופיע חשק לסיגריה וקפה למָטה בלוֹבִּי. עם אנשים. מעֵין הימָלטוּת מן הרגע הזה. לא. עכשיו דווקא מדיטציה. נראה מה יקרה.

מונית לתחנת הרכבת. איך זה יהיה בעיר החדשה? האם אצליח להרגיש בבית? האם ארצה מייד לברוח? השֶקט. השֶקט. בכל מצב. למה זה מתחמק? לִבְטוח. לִבְטוח. לזכור: אין דבר כזה בחירה לא נכונה. יש רק חוויה. יש רק הוֹוֶה. כל מצב הוא אפשרות לצמיחה נוספת. אני נוטל את חפיסת הקלפים שנקראת "אוֹשׁוֹ זֶן טארוֹט". שולף קלף אחד יומי לכבוד ההתבודדות. הקלף שיוצא נקרא "לידה מחדש". הקלף מדבר על התקרבות אל נפש הילד. הילד שאינו פאסיבי וגם אינו מורד. הוא חוֹוֶה וזורם.
שוב, הכתיבה נעשית צורך. השורות קוראות לבוא.

קח בחשבון שיהיה חם, שהמיטה לא תהיה נוחה, שתהיה רעב, שתרצה לצאת משם. אבל צריך לעלות מדרֵגה בַּהתבוננות. לא רק לדבר על זה או לשאול על זה או לכתוב על זה, אלא לחוות את זה.

תחנת הרכבת בבנגקוק. מין תחושה לא ברורה. למה תמיד קשים לי השינויים? נכון, בכל פעם זה פחות קשה, אני חושב. פתאום מנגנים את ההִמנון וכל האנשים עומדים. עוד מעט הלוח האלקטרוני יַראֶה שצריך לעלות לקרון. שתים-עשרה שעות נסיעה. חם. זיעה. הזמרת שמופיעה בַּתחנה היא זמרת איומה. בכל שינוי אני מייד רוצה לפגוש מישהו. מוכרח לחזור לחגיגי. כל רגע חגיגי. כל דבר חגיגי. אני ממשיך, כי הכול ממשיך.