הדלאי כמה: בר רפאלי פורצת כמה גבולות
הדלאי לאמה הוא סוג של בר רפאלי. גם הבבא סאלי, יוגה, צמחונות, שמאלנות, לאומנות – כולם יכולים בהינף לונגי אחד להפוך לבר רפאלי. שחר שילוח נתקלת, ובכן, ברפאלית
בעצם זאת לא בר רפאלי. זוהי האידיאה של בר רפאלי, או של נשים בכלל. האנשים מחברת "פוקס" שהחליטו לתלות את האידיאה מעל איילון יודעים שאני לא נראית ככה, לא אני ולא רוב הנשים שנוסעות על גשר ההלכה ממערב למזרח. הם יודעים ומרשים לנו, בטובם, להתפעם ממה שלא נהיה לעולם.
אני מסתכלת על הדמות אדירת הממדים המוארת בפרוז'קטורים רבי עוצמה, ואם יורשה לי לצטט את החבר ר. פלאנט, איט מייקס מי וונדר. מצד אחד אני שמחה שזאת דוגמנית באימונית, ולא נגיד נתניהו או ליברמן, כי לנוכח המגמה הפשיסטית שמגלה הממשלה שלהם בימים האחרונים זה לא היה מפתיע למצוא תמונה של המנהיג חולש על נתיבי איילון ועל תל אביב רבתי, מוודא שכולנו מתנהגים כמו ציונים ממושמעים וטובים. אבל יותר מפחדים פוליטיים, הדמות הגדולה ונטולת הפגמים מעוררת בי מחשבות על עבודת אלילים.
עבודת אלילים במובנה הפשוט היא סגידה לאלים שיש להם דמות, צורה וקיום גשמי, בניגוד לאמונה באל אחד נצחי שנמצא בכל מקום ובכל זמן. שומרי המצוות אומרים על הבודהיסטים שמשתחווים לפסל הבודהא ומניחים מולו קערות מים וממתקים, שהם עובדי אלילים. חילונים אומרים על האנשים שתולים תמונות של הבבא סאלי ומשתתפים באופן קבוע בהילולות שהם עובדי אלילים. אנשים שרוכבים על אופניים אומרים על ההם עם הג'יפים זוללי הדלק ומקומות החנייה שהם עובדי אלילים.
אבל לא צריך פסלון של דמות מלוכסנת, קמע או מפלצת ארבע-על-ארבע כדי להיות עובד אלילים. כל מה שצריך לעשות הוא להאמין שהדרך שבה בחרת היא מושלמת והיא התגלמות הטוב, שהיא זו שתביא מזור לכל מכאוביך, היא מקור הברכה, ושכל הדמויות הבכירות שקשורות אליה נקיות מכל רבב. הדלאי לאמה, ובאופן כללי כל מי שלובש קרחת וגלימה, הוא סוג של בר רפאלי. הבבא סאלי הוא סוג של בר רפאלי. קרישנה, יוגה, צמחונות, שמאלנות, לאומנות, אושואיזם – כולם יכולים בהינף לונגי אחד להפוך לבר רפאלי, תלוי מי הציב אותם נגד עיניו. גם בר רפאלי היא סוג של בר רפאלי.
אני מתקרבת לרמזור שממנו אפלט מתל אביב לאיילון. השלט המואר והאישה המוגדלת מאוד אינם מספרים לי על האיכות הירודה של פרטי הלבוש, על הפועל הסיני שתפר את הקפוצ'ון, על הוויכוחים העקרים באינטרנט בעד ונגד בר ואמא שלה. הם גורמים לי להסיר את המבט מהכביש ולהרים את העיניים אל על לכיוון מחשוף הפוטושופ המושלם, גומות החן והשיער שבכל שנה נהיה בלונדיני יותר ויותר. מקסימום אני אפספס את האור הירוק. או אעשה תאונה.
הלייף סטייל הרוחני והדתי בכלל מלא בקודים של לבוש, התנהגות ודיבור. המתחזקים מכניסים את "בעזרת השם", "ברוך השם" ו"אם ירצה השם" לכל משפט שני שלהם בערך בשלב שבו הם עוברים לכיפה סרוגה גדולה, והן זונחות את המכנסיים לטובת חצאית. הסניאסים מפסיקים לקרוא אחד לשני בשמות שכתובים בתעודת זהות ומתחילים לחבק כל מה שזז. הבודהיסטים מדביקים על הפגוש סטיקרים פרו-טיבטים ומדללים את אוצר המילים שלהם ממילות שלילה. הרוחניקים הכלליים הולכים לפסטיבלים ודואגים שתהיה בבית קטורת. הכול סבבה, באמת. השאלה היא בשביל מה זה טוב בעצם. מה המחיר של אימוץ הסממנים של דרך מסוימת? מה אנחנו לא רואים כשהעיניים שלנו מסונוורות מהזרקורים שצובעים את הלאמות, הסוואמים, הגורואים והרבנים באור בהיר ובוהק?
אין כמעט דת או תרבות שנקיות מהירארכיה, שוביניזם, גזענות או חוקים שנכתבו בשביל לבסס מעמד פוליטי או כלכלי של אנשים
אנחנו יודעים שאנחנו לא בר רפאלי, אבל שוכחים שבר רפאלי הגדולה על מודעת הפרסום הפולשנית גם היא לא בדיוק בר רפאלי. את בר האמיתית, שלפעמים קמה על צד שמאל עם עיגולים מתחת לעיניים, אנחנו לא רואים כשאנחנו יורדים מההלכה לנסיעה באיילון. אבל מי שהולך לישון עם בר רפאלי לא מתעורר עם הדמות המושלמת באימונית הוורודה, אלא עם מישהי שצריכה לקום ולצחצח שיניים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם