שיא הרגש: משל הקניידל של גינס
חשופים וחסרי ישע אנחנו מתמוגגים מכדור בצק מפלצתי, מהיפה והחנון, מביסלי גריל, מאורית פוקס, מסיליקון באופן כללי. שחר שילוח מנסה לעכל את הקניידל הגדול בעולם
אם מישהו רעב היה אוכל את גוש המזון הזה, אז אולי, רק אולי, אפשר היה להגיד, נו, שוין. אני כבר אוכל סלט לבד בחושך. אבל הכופתה בושלה פשוט בשביל הבידור, בלי לעצור לרגע ולשאול מה יש בתוכה, ממה היא עשויה, ממי היא עשויה ומי שילם את המחיר עבור הבדיחה המיותרת הזאת.
עשרות אמריקאים עמדו סביב המוטציה שהמרק של סבתא איבד עליה שליטה, מחאו כפיים וצחקקו. מתוך צלוחיות פלסטיק חד-פעמיות הם טעמו חתיכות מהקניידל וכמה שלוקים מהמרק שבו שחה. אריזוני אחד אמר שזאת הפעם הראשונה שהוא אוכל את המנה המפורסמת מהמטבח היהודי, ושטעים לו. מישהי מצדו השני של השולחן ציינה שיש לזה טעם של בצק במרק ושל מים. אף אחד מהם לא הרהר במאות היצורים החיים שנאלצו לסבול לטובת אותו רגע חולף.
זה לא עוד טור על צמחונות. זה ניסיון להבין עד כמה התקהו החושים שלנו, ומה גורם לנו לצרוך מוצרים מבלי לראות ממה הם עשויים. צעצועי פלסטיק מסין שמתפרקים כבר בדרך הביתה, מעילי עור שנורא אופנתיים עכשיו, תוכניות טלוויזיה מעליבות שאין בהן כמעט דבר מלבד פרסומות לעוד סוגים של זבל, אוכל רע, חברי כנסת עילגים ועוד כל מיני דברים שעולים לנו גם בכסף וגם בבריאות: את כולם אנחנו מכניסים כמעט בלי למצמץ אל הבית, אל הפה ואל המוח.
האמת, איך אפשר אחרת? אם אבצע אנליזה שכלתנית קפדנית לכל מוצר שנקרה בדרכי, לא יהיה לי זמן לעשות משהו אחר. ולא רק שלא יהיה לי זמן, אני גם בטח אחווה סטרס איום. זה כרוך לא רק בהכרח לקרוא את התוויות של אריזות המזון או את הפתקית בצד הפנימי של הבגד - משימה פשוטה יחסית - אלא גם לחשוב במה ריססו את הסלק ומי קטף אותו. זה אומר לנסות להבין מה עושים למוח שלי שלטי הענק באיילון. זה לנחש למה אנשים כמו סיגל פפושדו או הבת של ויליגר, שלא עושים שום דבר משמעותי, מופיעים פעם אחר פעם בטורי הרכילות. לא שמתי לב איך זה קרה, אבל הזבל הזה הפך לחלק בלתי
זיהוי הדברים שעושים לי רע לא אמור להיעשות באמצעות השכל. כשכלב משוטט על הדשא הוא מזהה פטריות שכדאי לו להתרחק מהן. ציפורים יודעות להימנע מפירות רעילים. עכברים נמנעים מביקורים בבתים שיש בהם חתולים (אגב, זה פטנט מעולה למצוא בתים מאמצים לחתלתולים נטושים). וכל זה לא קורה בגלל שהאימהות של בעלי החיים האלה עברו איתם על הרשימה הארוכה של הדברים המסוכנים. הכלבים, העכברים והציפורים לא קוראים תוויות כי אין תוויות על הפירות, והם גם לא מזהים את המולקולות שמייחדות את השתן של החתול. האינסטינקטים שלהם או רגישות חייתית כלשהי מנחים אותם ושומרים עליהם. אצלנו האינסטינקט הזה כבר לא קיים. ההוכחה: היפה והחנון, ביסלי גריל, אורית פוקס, סיליקון באופן כללי.
אם אנחנו לא נעזרים בעבודת שכל ביקורתית ולעתים מייגעת, אנחנו נשארים בלי שום פילטר שיגן על הגוף ועל התודעה שלנו מפני הפירות הרעילים שממתינים מסביב. חשופים וחסרי ישע אנחנו מתמוגגים מכדורי בצק מפלצתיים, ותוך כדי חיים בעולם החופשי ובכלכלה החופשית, מאבדים שליטה על הדברים החשובים באמת.
מתי ואיך בדיוק איבדנו את מנגנון ההגנה נגד הזבל? אני מניחה שהתשובות מגוונות. אולי בפעם הראשונה שצפינו בטלוויזיה, אולי ברגע שהתמכרנו לסוכר, קפאין או ניקוטין, אולי בבית הספר. יכול להיות שבעצם היפה והחנון זאת סוגה עילית והכול בסדר. אבל דבר אחד די ברור: כשחתיכת הזבל הראשונה חודרת פנימה, אם כבדיחה עדתית של אלי יצפאן ואם כביסלי גריל, לחתיכה הבאה בתור כבר קל הרבה יותר להיכנס. ככה, הזבל שבפנים עושה עוד מקום לזבל החדש, והופך אותנו לעבדיו של הרעל שיושב בפנים.
עם זאת, לא הכול אבוד. אנשים לא מבינים איך אפשר לחיות בלי סיגריות, שווארמה וטלוויזיה, אבל אחרי שהם נגמלים מעישון, עושים ניקוי רעלים או נוסעים לכמה חודשים לזמביה, הם פשוט לא מבינים איך חיו עם הדברים האלה. אנשים שמשתתפים ב"ריטריטים", דהיינו קורסים שמוקדשים למדיטציה, ובעיקר בכאלה של ויפאסנה, מתנסים במעין צום של התודעה. במשך סוף שבוע אחד עד כמה חודשים, לא מדברים, לא צופים בטלוויזיה, לא קוראים עיתונים ולא גולשים באינטרנט (וגם לא מנשנשים, לא מעשנים ולא אוכלים ג'אנק פוד). ואז מתרחש הנס: התודעה והגוף עוברים ניקוי רעלים, שלפחות באופן זמני מחזיר את אותו פילטר אבוד, חייתי, שעוזר לחסום את חדירתו של הזבל.
טור זה אינו מסתיים במסקנות חותכות. שבת שלום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם