הגולם יוצא מהמעגל: קבוצת אימהות שרוצות להיות שוב נשים
את יכולה להיות מכונת תפקוד משומנת, הילדים מטופלים היטב ויש אוכל במקרר, אבל איש לא יבחין שעמוק בפנים קיימת ריקנות תהומית. נשארת רק אמא, אולי אפילו אמא טובה. איך יוצאים מזה?
כל לידה מטלטלת, גם אם היתה קלה. לידה היא מאורע דרמתי, פיזית ונפשית. בדרך כלל מתלוות אליה תחושות של בחירה, של יצירה, ובסופה מגיע הדבר שכל כך רצית – תינוק. אלו הן אמנם "נסיבות מקלות", אך עדיין, קיימים גם עייפות גדולה, בלבול, הסתגלות למצב חדש, היכרות עם אדם חדש, שינויים משפחתיים, שינויים זוגיים, ויותר מכל – שינוי במצבך את. ובתוך כל אלו ניכרים עייפות גדולה שאינה יכולה לבוא על סיפוקה, בצד חוסר אפשרות לאכול כמו שצריך, להגיע בחופשיות לשירותים, להתרחץ - ושלא לדבר על מותרות כמו להיות איזה יום אחד לבד. לאט לאט מופקעת ממך האפשרות להיות אדונית לגופך, לנפשך ולנשמתך. ממש ממש לאט.
ההדרגתיות שבה מתקדם התהליך מזכירה לי את הניסוי הידוע, שבו מדענים הכניסו פעם צפרדע לתוך מים בטמפרטורת נמוכה, והחלו לחמם אותם בהדרגה. ההדרגתיות של החימום מנעה מהצפרדע להבחין בכך שהמים מתחממים, עד שלבסוף מתה. ברור שאם היו מחממים את המים בבת אחת, הצפרדע היתה פשוט קופצת משם. כל כך לאט עד כי לפעמים אינך שמה לב לנקודה הרתיחה. כך גם אימהות טריות: לפעמים התהליך שהן עוברות אטי עד כדי כך שהן אינן מבחינות בנקודת הרתיחה.
עצרי רגע וחשבי, הסכימי להודות באומץ: מהי טמפרטורת המים שאת שוחה בה עכשיו? האם את עדיין שוחה, או שאולי את צפה סחור סחור עד כי אינך יכולה אפילו להודות בינך לבינך שכבר מזמן זה לא כיף? אני שומעת עכשיו את כל הקולות המתנגדים, ברובם קולות של נשים, כמובן. לרובם מתלווה גם תחושת אשמה, שהרי עם הולדת האימהות נולדת האשמה והן קשורות ודבוקות זו לזו בעבותות.
אני שומעת את הקולות המשתיקים ("מה את עושה כזה עניין?"); את הקולות הממדרים ("לא אצל כולם זה ככה"); את הקולות השיפוטיים ("אמא שככה מרגישה היא בטח לא אמא טובה"); את המתנצלים ("דווקא בילד השני ממש פרחתי, אבל עכשיו"; את המכחישים ("השלישי כבר ממש גדל בעצמו"; המנחמים ("עוד מעט, אחרי הגאזים / השיניים / כשארזה / כשייגמל מההנקה).
אז נכון,
אז למען השכנה המיתולוגית, הנה הסודות השמורים ביותר בזירת המיתוסים של העולם המערבי:
1. לגדל תינוק זה לא כיף (נכון, לפעמים זה כן)
2. להיות עם פעוט או עם תינוק לאורך זמן זה משעמם (נכון, לפעמים זה לא)
3. לפעמים את ממש לא רוצה לראות או לשמוע מילדייך (וזה עדיין לא אומר כלום על השאלה אם את אמא טובה)
4. לפעמים את ממש רוצה לברוח
5. זוגיות (שלא לדבר על מיניות) כשיש לך תינוק קטן ויונק זה משהו שכמעט לא בא בחשבון
6. גם כשילדייך גדלים והם כבר ילדים ולא תינוקות, במקרים רבים את מוצאת את עצמך חיה את חייהם ולא את חייך (נכון, חייהם הם חייך, אבל לא רק)
בקיצור, האימהות דוחפת אותך לפינה. זאת פינה שבה אפשר, מצד אחד, להירדם בקלות, ומצד שני אי אפשר לישון בה כלל. אפשר להירדם בקלות וגם לשכוח מי את בכלל, איך קוראים לך ומה חשוב לך; לשכוח איך את כשאת לבד, כשאין לך מטלות, כשאת לא צריכה לדאוג לתחושתו הטובה או לבריאותו של איש מלבדך. את יכולה להיות מכונת תפקוד משומנת היטב, ילדייך מטופלים כיאות, פיזית ונפשית, ביתך מסודר ומאורגן, יש אוכל במקרר ואולי אפילו איזה סיר על הגז - ואיש לא יבחין שעמוק עמוק בפנים קיימת ריקנות. ריקנות תהומית. נשארת רק אמא. אולי אפילו אמא טובה.
אבל מצד שני, אי אפשר להירדם בכלל. את נדחפת לרגשות קיצוניים, קשים ודרמטיים, ואין לך דרך להימלט מפניהם; אי אפשר לטייח. אלו הם אשמה ופחדים והתרגשויות שכל אמא חווה, והם מביאים אותך לתחומי רגש עזים ביותר. במעגל של "נשים-אמהות" אנחנו לא מדברות על ילדים. אנחנו מדברות על אמהות, על נשים. על אנשים..על הייחוד והכאב, על השאיפות והמימוש והביטוי של מי שאנחנו. המכנה המשותף שלנו הוא האימהות, וזו הדלת שדרכה אנחנו נכנסות.
אחרי שאנחנו כבר בפנים, אנחנו רואות ופוגשות הכול. את הזוגיות, את המיניות, את הערך העצמי, את ההגשמה שלנו בחיים, את האפשרות שלנו לחולל שינויים, להיות כוח מחולל, היוצרות של חיינו. אנחנו פוגשות את כל הפנים: את המשרתות והאצילות, הקורבניות והמאהבות, את קשות היום ואת האשמות והגאות. אלו הם כל הפנים שלנו, ואנחנו מתיידדות מחדש עם המקום הפנימי העמוק והנעים הזה, שהוא אנחנו. החודש התחיל מעגל חדש. פעם בשבוע. כל השנה.
אורית אור היא אמא לשלושה, מלווה תהליכי שינוי ומנחת מעגלי נשים. מקימת "נשימהות" – מעגל נשים וירטואלי.פרטים נוספים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם