ראשי » סגנון » ניו אייג' » מסביב לקוסמוס

אקטיביזם שיפוטי: שחר שילוח VS טוקבקיסטים מהזן הרוחני

קוד התנהגות תמוה קובע שלרוחניק טוב אסור להעביר ביקורת. אבל אם הדלאי לאמה יכול, ולנזירים טיבטים מותר, והבודהה היה בכלל אקטיביסט חברתי – אז למה אתם לא?

בישראל תרבות המחאה הציבורית לא מפותחת במיוחד. אנחנו לא ממש חזקים בהפגנות, בתנועות מחאה, בחרמי צרכנים או במרי אזרחי. הסיבה לכך, מה שלא תהיה, היא בטח לא עודף שביעות רצון ממה שקורה פה. זה לא משנה אם אנחנו שמאלנים או ימנים, חילונים או דתיים, יהודים או ערבים – לרחובות אנחנו יוצאים מעט מאוד. אם היינו צרפתים, למשל, כתגובה לכל אחת מהעלאות מחירי הלחם שתקפו אותנו לאחרונה היינו חוסמים כבישים ראשיים ליומיים ומנפנפים בבאגטים מול פניהם של השוטרים.

מעניינת במיוחד הגישה הרוחניקית האופיינית למחאה חברתית ולביקורת בכלל. קוד התנהגות תמוה (שלמרבה המזל לא כולם אימצו, בינתיים) קובע שלרוחניק טוב אסור להעביר ביקורת או לבטא את צירוף המילים "זה לא בסדר." מותר לצקצק בלשון כשהבור התורן שואל יותר מדי שאלות בשיעור הדהרמה, אפשר לסנן שששש, מורתי כשהליצן התורן עושה רעש בשיעור היוגה בדיוק כשאתם מנסים להתייצב על רגל אחת בתנוחת העץ, אבל כאן בערך זה נגמר.

גרוע יותר מלהיות בור, ליצן או סתם סוציומט, זה להיות ההוא שמכונה "שיפוטי". איכשהו כל סוג של ביקורת או מחאה הפך בשיח הרוחניקי לשיפוטיות, ו"שיפוטיות" במקום שבו מדליקים קטורת ומזמזמים אווום, היא המילה הכי גסה שיש. ככותבת שמקיימת סוג מסוים של דיאלוג עם אומת הטוקבקיסטים, אני משועשעת, נבוכה או מופתעת בכל פעם מחדש, כשהשופטים הכי מחמירים שלי הם אלה שמאשימים אותי בשיפוטיות ומשגרים אלי נו נו נו וירטואלי חינוכי.

הקוד האתי שמבקש לא לדון אדם עד שהגענו למקומו הוא יפה וטוב, ובאמת הרבה פעמים אי אפשר לדעת מה הוביל אדם להתנהגות כזאת או אחרת. אם שיפוטיות היא פסיכואנליזה בשלט רחוק, אז גם אני מהמתנגדים לה. אבל אם שיפוטיות זה להגיד (בנימוס) לבחור שנדחף בתור שמה שהוא עושה מפריע, אז יאללה, תנו לי להיות שיפוטית. תנו לי להיות שיפוטית כשמעסיקים הופכים אנשים לעבדים, כשהממשלה מטפחת תרבות של רמיסת חלשים, כשעבריינים שולטים ברשויות המקומיות, כשתעשיינים מזהמים את הסביבה – בעיקר את זו שלא בה הם חיים.

התירוצים לאי נקיטת עמדה, כלומר ל"אי שיפוטיות" טעונים ברמות משתנות של מופרכות. למשל, אם אלך להפגנה אז אני אשתייך אוטומטית לצד אחד, והצד השני יהפוך ל"אחרים" או "לרעים" - והרי ברהמה והבודהא כבר שנים מלמדים אותנו שהפיצול הזה הוא בדיוק הדבר שממנו אנחנו צריכים להימנע. אז כדי לחוות את האחדות הנשגבת, אשב לי בבית, ארגיש כמו יוגי, ושני האחרים ימשיכו להתכתש ולהתלכלך בג'יפה של החיים, כי את המסכנים האלה לא היה מי שילמד כמה מסוכן הדואליזם.

אמתלה אחרת אומרת, שמחאה היא אלימות או כעס, שני מצבים מאיימים שהרוחניק פוחד מהם כמו חתול מעובד עירייה. זאת, למרות שיש מסביב שפע של תנועות מחאה שבאות לגמרי מאהבה, כמו הפעילות למען ילדי הפליטים או נגד ניסויים בבעלי חיים. רוחניק אמיתי לא צועק משפטים שמתחילים ב"לא לא, לא ניתן" ובאופן כללי נמנע ממילות שלילה.

עוד סיבה לא להרים את הישבן הקדוש מכרית המדיטציה (יד ראשונה מדהרמסלה עם ברכה מלאמה שלא מכירים כאן עדיין, אבל חכו חכו) היא שאנחנו לא בודהא. זה לא שביקורת או מחאה הן פסולות מהיסוד, אלא שכל עוד לא הגענו להארה, אין לנו את הכלים והיכולת להגיד לזה שחסם עם הג'יפ שלו את מעבר החצייה שגם הפעם הוא קצת הגזים.

סיבה נוספת, מאותה המשפחה, היא, מה בכלל אני יודע? אולי יום אחד נגלה שבזכות המכוניות שחוסמות את המדרכות יפסיקו לתת דוחות והנהגים האלה הם בעצם קדושים סמויים שטרם נחשפו? אולי הפקידונים במשרד הביטחון, שלא מאמינים לסובלים מהלם קרב שהם חולים ולכרותי הגפיים שהם נכים, הם בעצם מורים רוחניים שמלמדים את הפצועים שהחיים הם לא פיקניק והמציאות היא לא ופלה בשק"ם?

זה לא שאצל הרוחניים אין את האנזים של הביקורת. מלבד צקצוקי לשון והיסויים נרגנים, אנחנו גם לא פעם ביקורתיים למדי כלפי עצמנו. לרבים אין שום בעיה להגיד "יש בי המון כעסים", "אין בי מספיק חמלה", "אני אלים מדי". אז אוקיי, זה לא יהיה צעד מבריק במיוחד להפנות את התובנות האלה אל החבר מהכרית הסמוכה, ולהטיח בו שהוא בור גדול. אבל כשמדובר בממשלה, בכנסת, במשטרה, בצבא או בכל גורם אחר שהיעדר החמלה שלו משפיע על החיים שלנו, אפשר להצביע על האלימות, הבורות, הזחיחות והשקרים. הטריק הוא להצליח להגיד את הדברים בלי לגדל גוש רותח של כעס בתוך הבטן. בשביל זה הולכים לריטריטים, עושים מדיטציה ומתרגלים על השטיח ברכה לשמש, לא?

בודהא היה אקטיביסט, הוא מרד באביו ומחה נגד מערכת הקאסטות. גנדהי היה פעיל פוליטי, מבקר של האפרטהייד בדרום אפריקה ושל הכיבוש הבריטי בהודו. הדלאי לאמה לא מהסס לבקר פגיעה בזכויות אדם, בבעלי חיים ובסביבה. נזירים טיבטים משתתפים באופן קבוע בהפגנות נגד הכיבוש הסיני ורבים מהם איבדו את חייהם ואת חירותם בשל כך. אפשר לטעון שהם יכלו לעשות זאת בגלל שהם מוארים. אפשר, מצד שני, לטעון שהם מוארים בגלל שהם עשו זאת.

אבל בינינו, התירוצים הרוחניים לאי נקיטת עמדה לא משכנעים אפילו את מי שמשתמש בהם. פעמים רבות הסיבה האמיתית היא הפחד לצאת טרחן, החשש למצוא את עצמך בצד שנכשל, אולי חוסר החשק לקום מהכורסה כשיש בטלוויזיה כוכב נולד, או מת או רוקד. אז בלי להיות שיפוטית אני אגיד, רוצים לשבת על הגדר? לבריאות. אבל אל תדביקו על מי שמתנגד לסחר עבדים סטיקרים עם הכיתובים "שיפוטי", "רופא, את עצמך רפא" ו"שנאה עצמית."

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...