אין זמן לאהבה: אנדו כהן מסביר למה הכל יחסי מלבד האהבה
אנדרו כהן לוקח אותנו חזרה כל הדרך עד לראשית הזמן, כדי להמחיש את ההבדל המהותי בין אהבה רוחנית, שהיא מוחלטת, לבין אהבה אישית או לא רוחנית - שהיא יחסית. חלק אחרון של המאמר
וכפי שהסברתי, בין שתי הקטגוריות הללו יש הבחנות חשובות נוספות שיש לקחת בחשבון כשאנו חוקרים מהי אהבה. ביחס לאהבה יחסית או אישית, נגעתי בכמה מהדרכים השגורות ביותר בהן היא מתבטאת. עכשיו אני רוצה לדבר על כמה מההבחנות החשובות ביותר ביחס לאהבה שהיא מוחלטת. על מנת לעשות זאת, עליי לקחת אתכם למסע, כל הדרך חזרה ללפני ראשית הזמן.
לפני המפץ הגדול, לפני שהיקום נולד, לא היה זמן ולא היה מרחב. טבעו של הממד הבלתי נגלה, חסר הזמן והצורה, אשר ממנו הופיע הכול, הוא אהבה עצומה, אל אישית, מוחלטת וכובשת כל. כל אחד שנכנס למצב עמוק של מדיטציה מגלה זאת בעצמו. מדיטציה משמעה להתעלות מעבר לשכל. כשאנו מתעלים אל מעבר לשכל, הזמן נעלם. כשהזמן נעלם, העולם נעלם. כשהעולם נעלם, כל מה שנותר הוא מוּדעות. מודעות ללא מרכז.
מאסטר בודהיסט טיבטי דגול כינה זאת פעם "הכרה ריקה ללא אובייקט". ההכרה הריקה הזו היא הוויה חסרת זמן וצורה. אך ככל שהממד הלא נגלה הזה מתעורר וחווה את החיכוך של המגע עם העולם הנגלה של זמן ומרחב, החיכוך הזה הוא שגורם להתעוררות בו-זמנית של אהבה מוחלטת. אהבה מוחלטת - או לא יחסית - היא הביטוי הנגלה של הקרקע הנצחית האינסופית, כשהיא פוגשת את עולם הצורה והזמן.
האהבה הזו היא החוויה של תודעה כשהיא תופשת את עולם הזמן והצורה מנקודת המבט של טבעה הנצחי. זה מה שאנחנו, בני האדם, חווים כאהבת אלוהים. לחוויית אהבה מעין זו אין התחלה ואין סוף, והיא חדשה תמיד. בגלל טבעה האינסופי היא
החוויה של אהבה מוחלטת כהוויה אינסופית ואל זמנית היא גילוי טבעו של אלוהים בעת מנוחה. אך אלוהים לא שרוי רק במנוחה. אלוהים, כפי הבנתי, הוא גם אֶרוס, הדחף היצירתי. כשהקפיצה הקדמונית התרחשה – מאל-זמניות לזמן, מהוויה להתהוות, מלא כלום למשהו – ההופעה והביטוי של הטבע האינסופי של המוחלט השתנו באופן דרמטי. אם ההוויה היא טבעו של אלוהים במנוחה, התהוות היא טבעו של אלוהים בפעולה – אלוהים כאֶרוס, או כתשוקה להתקיים בתוך ממד הזמן והצורה.
מהי התכונה המגדירה את התשוקה המוחלטת להתקיים? דחיפוּת. דחיפוּת אקסטטית. אלוהים כיוצר נחווה על ידי בני האדם בו זמנית כאקסטזה וכדחיפות. ארוס הוא החוויה של הדחיפות האקסטטית הזו. מתי אנו חווים זאת? קודם כל אנו חווים זאת כתשוקה להתרבות, כדחף המיני. אבל אנחנו גם חווים ארוס בדרכים עמוקות ומשמעותיות יותר, ברמות גבוהות יותר של הווייתנו.
בן האדם הוא צורת החיים היחידה שמרגישה דחף פנימי עז לחדש, ליצור את זה שלא היה קודם. הדחף היצירתי הוא הפעימה של התשוקה הראשונית להתקיים, שנחווה בתודעה האנושית כדחף ליצור את החדש. ולבסוף, ברמה הגבוהה ביותר של ההתפתחות, הדחף הזה נחווה כדחף רוחני, ככמיהה להתפתח ברמת התודעה עצמה. "אני חייב להפוך מודע יותר." מנין מופיעה השאיפה הרוחנית הזו? היא מגיעה מארוס, מאלוהים היוצר, מהמקור של עצם קיומנו.
אלוהים, אם כך, הוא אהבה מוחלטת. אלוהים הוא גם הוויה אל-זמנית חסרת צורה, וגם הדחף האבולוציוני של התהוות אקסטטית. אלוהים במנוחה הוא שלווה וחוסר תשוקה; אבל אלוהים כיוצר הוא פעילות בלתי פוסקת. אם כך, אלוהים כאהבה מוחלטת הוא בו-זמנית הוויה חסרת זמן ודחיפות אקסטטית. להכרה בהבחנות העמוקות הללו יש השלכות משמעותיות על ההבנה בדבר האופן שבו אהבת אלוהים מגלה את עצמה בעולם.
אהבת אלוהים שנובעת ישירות מקרקע ההוויה היא המקור של זה שנהוג לכנות "אהבה ללא תנאי." אהבה זו אינה מכירה בהבדלים, ואינה מבצעת הבחנות. היא המקור הרוחני של כל ריפוי אמיתי, הן של יחידים והן של העולם כולו. אך לאהבת אלוהים כארוס יש איכות שונה. היא תמיד מבקשת רק ליצור ולעורר את החדש, בכל מחיר. ככל שאנו הופכים ערים לכך, כן אנו חווים את התביעה רבת העוצמה להתמסר בלב שלם לתהליך האבולוציוני. זהו כוח טבע, דחף אֲנָכִי בתודעה שיוצר רעיונות חדשים, המצאות חדשות ועולמות חדשים. הוא מגלה ללא הפסק פוטנציאלים חדשים. הבנתנו את האהבה המוחלטת צריכה תמיד להכיל את שני הממדים האלה של הפרדוקס האולטימטיבי.
אכן, אהבה היא מושג שקשה מאד לדבר עליו. זה קשה כי היא היבט כה מורכב וכה רב ממדי של החוויה האנושית. התמונה מסובכת עוד יותר כי קיימים הבדלים גדולים ביכולת לאהוב בין יחידים שונים שנמצאים ברמות שונות של התפתחות תרבותית, שכלית, מוסרית ורוחנית.
יש אנשים אשר, בנקודת הזמן הנוכחית, מסוגלים רק לחוות את הצורות העלובות ביותר של אהבה אישית, שאינן שונות הרבה מאנוכיות ומתאווה. אחרים מסוגלים לחוש אהבה ורגש עמוקים כלפי חבריהם בני האדם, אבל עדיין לא נתקלו בטבע הפלאי ומשנה החיים של אהבה מוחלטת. וישנם גם אנשים נדירים בעלי נשמה יתרה, שלגמו עמוקות מהמקור המוחלט ואינם יכולים אפילו להתייחס לממד כלשהו של אהבה אישית או יחסית, בעוד שאחרים מסוגלים לחבוק את שני הממדים האלה גם יחד.
רק בני אדם ברמת התפתחות גבוהה מסוגלים להכיר מהי אהבה בכל הממדים הרבים והפנים השונים של התגלויותיה. בסופו של דבר, על כל אחד ואחת מאיתנו לשאוף בגבורה להפוך לביטוי רב עוצמה של ההכרה הגבוהה ביותר שלנו בדבר טבעה האמיתי של האהבה.
לחלק השני של המאמר
לחלק הראשון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם