ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

קומדיה בארבע מערכות: אבודים באפריקה, אבודים בקטלוג

הפרק הראשון של "אבודים באפריקה" הזכיר לכתבנו איך מפיקים קטלוג אופנה ישראלי: עושים "רפרנס" לקטלוג זר, שזה בעברית צחה "העתקה", ומסתכלים מלמעלה על השבטים הנחשלים שבאתר הצילומים

"מישהו ראה את ה'ווג'? אני משתגעת לאן הוא נעלם. אתה ראית את ה'ווג'?", פנתה אליי לבסוף הארט דירקטורית הצעירה שהייתה על סף התמוטטות עצבים בחום הכבד. "האיטלקי, הצרפתי או הבריטי?", הקשיתי. "נסי אולי בקרוואן של טוהר, או בשירותים המאולתרים בשיחים שם בצד".

אל חשש, אף אחד לא איבד מהדורה לאספנים, רק את הפקת האופנה ששימשה כרפרנס לקטלוג קיץ 2005 של אחד ממותגי האופנה הגדולים לנשים, בכיכובה של נועה טוהר תשבי, שהגיעה מלוס אנג'לס לשני ימי צילום עמוסים בערבה הצחיחה.

אל הצוות הצטרפתי במהלך היום הראשון לצילומים. מלבד צלם האופנה יניב אדרי, הסטייליסט סיימון אלמלם, מעצב השיער יניב זאדה והמאפרת שירלי ויינר, כלל הצוות גם חטיבה של אנשי קריאייטיב ממשרד

הפרסום, שחיפשו נואשות את הפקת האופנה המושלמת שאותה יעתיקו לטובת הקמפיין המקומי.

בלעז קוראים לזה "רפרנס", "קונספט", "ויז'ן". בעברית אוהבים לתת לזה שמות של ביקור בספרייה ("השאלה"), סיור במוזיאון ("השראה") או מה שהיה להרצל ("חזון"). ערימת מילים מכובסות שמנסות להגיד דבר אחד: "קופי". או בעברית: העתקה. רצוי מקטלוגים זרים או הפקות אופנה מכתבי עת שווים.

כמה ימים אחרי שחזרתי מהערבה, במרץ 2005, הזדעזעתי לגלות שמותג הלנז'רי המקומי, "גו אנדר", העתיק אחד לאחד את הקמפיין של "אג'נט פרובוקטור" הבריטי. אופיר דהאן, בזמנו המעצב הגרפי של הקטלוג והיום מעצב שמלות כלה, מסר לי אז תגובה לקונית: "הקונספט לקטלוג הגיע מהלקוח. אני אישית לא ראיתי אותו".

פרק הפתיחה של סדרת הטלוויזיה החדשה, "אבודים באפריקה" (יס דרמה) מציג את הסיטואציה שבה מגזין זר הופך למראה מקום עבור קטלוג אופנה ישראלי. עלילת המיני-סדרה, שעלתה לשידור לפני כשבועיים, מגוללת את סיפורם של שני פרזנטורים צעירים: צליל רום מיתר (רותם סלע בתפקיד חייה) ויניב מיתר (השורד הנאה עידן חביב).

השניים, נשואים טריים, מתגלגלים לצילומי קטלוג לחברת האופנה הפיקטיבית H בלבה של oney, אבונו קילוסה, רפובליקה אפריקאית בדיונית ששרדה מלחמות אזרחים, עוני ורעב. אל המסע מתלווים שלומצי (שרון שטרק), הארט דירקטורית המצוינת ("אני לא מפיקה. אני ארט דירקטורית") ומנכ "ל החברה אדי וקסלר (צחי גראד), בוס ואבא, שמספק את האמירות המצחיקות ביותר על הסט, כאלה שתפקידן להעביר לצופה את התובנות העוקצניות של יוצרי הסדרה.

באיחור אופנתי של חמש שנים מספקת הטלוויזיה פרודיה לא רעה בכלל על תעשיית האופנה. אולי כי בזמנו עקבה התקשורת בעניין, ולא בפיהוק, אחרי המרדף הלא ייאמן של מותגי האופנה הישראליים בעקבות לוקיישנים אקזוטיים לצילום קטלוגים. את המאבק הובילו, כמובן, ענקיות האופנה "פוקס" ו"קסטרו". רציתם זנזיבר? תאילנד? קובה? בואנוס איירס? יו ניים איט. עד לפאבלות בברזיל הגיעו. לקינוח קיבלנו את גלית גוטמן ודני מזרחי במרוקו. מי המנצח? זה שלא איבד את "ווג" במחלקת התיירים הצפופה של "אל על".

עוד בטרם עלתה לשידור, "אבודים באפריקה" יצרה בורסת שמות רחבה בענף. כולם ניסו לנחש מי שימש כ"רפרנס" עבור שלושת יוצרי הסדרה, אילן שפלר, איתי רייכר ויובל שפרמן. השניים הראשונים חתומים גם על התסריט. האחרון על הבימוי.

התסריט אולי בדיוני, אבל לפעמים, כמובן, המציאות עולה על כל דמיון. יש מי שמוכנים להישבע שדמותו של אדי וקסלר משקפת נאמנה את הסרקזם שיורה הראל ויזל, מבעלי "פוקס", לכל עבר; שאסי, הצלם תאב הפרסום שהמשטרה המקומית כורתת את אחת מאצבעות כף ידו, מזכיר שילוב בין האגו של רון קדמי לפה הגדול דאז של עידו איז'ק, שבשנים האחרונות הפך לנופת צופים; ושהבלונדינית הבכיינית היא לא אחרת מאשר רפרנס ליעל בר זוהר. הדימוי, כמובן, לא הדוגמנית.

מיפוי גס של תעשיית האופנה המקומית מראה ששלושת מותגי האופנה הגדולים שלנו, "פוקס", " קסטרו" ו"הוניגמן", בנויים לפי אותו מודל: חברה משפחתית עם ותק של עשרות שנים ותפיסה פרסומית כמעט זהה, שמתבססת על צמד פרזנטורים מוכרים ולוהטים ובגדים להמונים שמיוצרים, לרוב, במזרח אסיה. בשנים האחרונות, באמצעות פרסום נבון, מצליחות השלוש לבדל את עצמן האחת מן השנייה, ע"ע קמפיין "פוקס בייסיק" שיצא העונה, ובו השורד החתיך והסופרמודל היחידה שלנו עושים ליפסינג למצלמה לצלילי Forever Young.

בחזרה לאבונו קילוסה. יותר מחשיפת הבגדים של חברת "האני" הבדיונית, שלדברי אחד השחקנים בסדרה נרכשו באחד משוקי ישראל, מתרכזת "אבודים באפריקה" בחשיפת הדינמיקה הישראלית במקומות אקזוטיים, שאנחנו אוהבים לתפוס כנחשלים יחסית אלינו: זלזול, בהמיות, התנשאות וביטול של מנהגי המקום. משהו בסגנון "תסתכלו עליהם ותראו אותנו", ואנחנו הרבה יותר יפים - גם כשאנחנו הישראלי המכוער בשיא כוחו.

המקום, במקרה זה אבונו קילוסה, משמש כתפאורה בלבד. להיסטוריה ולערכים שלו אין שום חשיבות. החיבור ליעדים אקזוטיים מעניק למי שנחשף לפרסומת תחושת הזדהות עם חופש, בילוי וקוסמופוליטיות, מסבירה ד"ר אביבית אגם דאלי, בספרה "מחוזות חפץ - נופי פרסומת בישראל" (רסלינג). היא גם מקשרת בין היעדים האקזוטיים לבין יעדי הטיול של צעירים אחרי צבא, קהל הלקוחות המתבקש של מותגי האופנה האלה.

אבל יותר מכול נדמה שהרעיון לצלם מחוץ לגבולות ישראל מעניק אשליה של קוסמופוליטיות, חלומם הרטוב של בעלי המותגים המקומיים: אופנה כחול-לבן שמיוצרת בסין ומגשימה פנטזיות על חופים תכולים וסמטאות רומנטיות בפריז ובקובה. אופנה ישראלית שהיא בעצם לא באמת כזאת. הנה, אפילו מעצבי האופנה אלון ליבנה ויוסף יצאו בשנה האחרונה לצלם את הקטלוגים בלונדון ובפריז (בהתאמה), כדי לבדל עצמם משאר המעצבים על ציר דיזנגוף, ולשקף בפני הלקוחות שלהם תחושה ואווירה של בינלאומיות. לא בטוח שזה יעבוד להם לאורך זמן. בסופו של יום, רוב הכלות שהם מלבישים עדיין מעדיפות לפתוח את הערב במוזיקה מזרחית ולרקוד בחאפלה כל הדרך ליער חדרה.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...