ראשי » סגנון » בית » משפחה וזוגיות

הסירי כעס מלבך: כמה פעמים ביקשת בשנה האחרונה סליחה מבן/בת הזוג

אנשים שנוטרים טינה לבני זוגם באופן קבוע, מסכנים לא רק את היחסים אלא גם את בריאותם. הנה שלושה צעדים שאתם יכולים לעשות היום, כדי לסלוח מחר

עדיין נוטרים טינה לבן או בת זוגכם? אם אתם אחד או אחת מני רבים הנוטרים טינה במשך שנים, כדאי שתבדקו לעצמכם את הדופק; מחקרים חדשים טוענים שטיפוח תחושות בגידה עלול לגרום ללחץ דם גבוה, ובסופו של דבר להביא לשבץ, לאי ספיקת לב או כליות, ואפילו למוות. במחקר שבדק את השפעתה של אישיות סלחנית על תגובות פסיכולוגיות ופיזיות ללחץ, דנו סטודנטים באוניברסיטת טנסי בחוויות של בגידה - מצד הורה, ידיד, או בן/בת זוג. החוקרים מדדו את לחץ הדם שלהם בזמן שדיברו על הנושא, כמו גם את הדופק, מתח השרירים במצח ותגובות ההולכה בעור. התוצאות הראו שאצל אנשים "סלחנים ברמה גבוהה“ (שסולחים בקלות) נמדד לחץ דם נמוך יותר במנוחה, וכן הייתה עלייה קטנה יותר בלחץ הדם מאשר אצל אנשים "סלחנים במידה נמוכה“ (נוטרי הטינה הגדולים).

דיבורים על בגידות יכולים להרתיח את הדם אצל כל אחד, אבל נראה שנטיות לכיוון הסלחנות מעודדות בריאות כללית טובה יותר: אנשים סלחנים דיווחו על פחות ביקורים אצל רופאים. סלחנות יכולה לשפר את הבריאות, כי היא מורידה מעמסה פיזיולוגית עודפת המלווה חוויות לחץ בלתי פתורות. סליחה דורשת מיומנויות חברתיות טובות. אנשים סלחנים הם אמפתיים וחמים יותר, ומביעים יותר רגשות חיוביים - גם כלפי מי שפגע בהם. מחקרים מראים בבירור שיש אנשים שיש להם מיומנויות טובות יותר לשמירה על מערכות יחסים מספקות, ואחת המיומנויות האלה היא היכולת לסלוח. נשמע הגיוני שאופי אמפתי יעזור לנו להיות סלחנים יותר. אם אני יכולה להבין את עולמו הפנימי של בן זוגי, אני יכולה להזדהות עמו ולהבין למה עשה את מה שעשה.

ישנו פתגם האומר שלכל זוג הנשוי למעלה מיום אחד יש סיבות לגירושים. העניין בנישואים הוא איך למצוא סיבות להישאר נשואים, על אף כל הפגיעות. ואכן, את הפגיעות הגדולות והחמורות, כמו בגידה באמון, מקדימות הפגיעות הקטנות, שאני קוראת להן "פגיעות או היפגעויות יומיומיות.“ הן יכולות להתחיל עוד לפני מיסוד היחסים, ולקרות בכל יום, בהתאם לרמת הרגישות שלנו ושל בני זוגנו. אלה כל אותן התנהגויות ש“דורכות על בהונותיו“ של בן הזוג, פוגעות ברגשותיו או בביטחונו העצמי. כיוון שיש לכל אחד אישיות שונה, ערכים שונים וצרכים שונים, כמו גם ציפיות שונות זה מזה, קשה להימנע מפגיעה זה בזה לפעמים.

בתחילת הנישואים אנו מקבלים רישיון להתנהג יפה לבני זוגנו, ובכל זאת אנו מתחילים להתנהג בגסות רוח ובצורה פוגעת ומכוערת. רוב הפגיעות הקטנות האלה אינן נעשות בכוונה, ומתבססות על אי ידיעה עד כמה בן או בת זוגנו רגישים, בעיקר מפני שיש הבדלים אמיתיים בינינו. דוגמה אישית קטנה: בכל פעם שאנו נפגשים עם מישהו מעברו של בעלי הוא שוקע בהתלהבות בשיחה, ושוכח להציג אותי. במקרה הזה, ייתכן שגם הבדלי תרבות מזינים את הפגיעה. ישראלים לא מניחים שכשהם פוגשים מישהו, ברחוב לדוגמה, עליהם להציג את בן או בת זוגם. בארצות-הברית ייחשב הדבר לגסות רוח. יש אנשים הרגישים יותר לפגיעה, והם עלולים להרגיש שלא רואים אותם או שלבן הזוג לא אכפת מהם, מסיבות שלבני זוגם לא יהיה מושג עליהן. גבר נפגע כשאשתו משוחחת בטלפון

עם בנם שמתגורר בחו“ל ואינה מזמינה אותו להצטרף לשיחה. אשה נפגעת כשחמותה מביאה לה מתנה זולה לחגים, ובעלה אינו מבין מה הבעיה בכך.

פגיעות קטנות אינן חייבות להיות חלק מחיי נישואים. לא התחתנו עם עצמנו - התחתנו עם אדם שונה מאיתנו, ממשפחה אחרת. תוצאות חמורות יותר מתרחשות כשאיננו מתנצלים על שפגענו בבן או בת זוגנו, ואיננו מבטיחים לשנות את התנהגותנו. פעמים רבות אנשים כועסים על כך שבן זוגם "רגיש במידה מוגזמת“ כל כך. במקום זה, עלינו להבין שהתנצלות וסליחה הן הדבק הבסיסי של הנישואים. האם אנו באמת מצפים מנישואים לזרום באופן חלק ובלי מהמורות בדרך? איננו מופתעים כשהמכונית מתקלקלת, אבל אנו כן מופתעים מ“רגישות היתר“ של בני זוגנו, ורואים בה משהו בלתי רציונלי לחלוטין.

במקום לנסות להכריז מי מבינינו הוא הרגיש יותר, למה לא לראות את המהמורות בדרך כהזדמנות להתקרב? כשאני אומרת לבן זוגי שאני ממש נעלבת כשהוא אינו מציג אותי בפני מכר ברחוב, נוכל להתקרב אם הוא יבהיר לי שלא התכוון להרע, יסביר למה נהג כך, יתנצל ויבטיח לא לעשות זאת בעתיד. אם יש לנו סיכוי לתיקון בעתיד, הרי שנמצא את עצמנו קרובים יותר. כמובן, קיימת גם האפשרות שהתהליך ייכשל איפשהו בדרך. ייתכן שבעלי לא יכיר בכך שזכותי להיפגע (כיוון שהוא לא היה מרגיש כך באותה סיטואציה,( או שלא יתנצל ולא יסביר, וכמובן, ימשיך בהתנהגות הזאת. לא רק שלא יהיה פה תיקון, אלא שעוד פגיעה תיתוסף על הפגיעה הראשונה.

האם אנו חסרי אונים לחלוטין בעניין? כלל וכלל לא. ישנם שלושה צעדים חשובים שאפשר לעשות כדי להביא לשינוי בהתנהגותם של בני זוגנו:

1. התמודדו עם הכאב. חוו את הרגשות שהפגיעה מעוררת, במקום להתכחש אליהם או להימנע מהם. אל תגידו לעצמכם שאתם רגישים מדי או טועים בכך שאתם מרגישים פגועים. אם נפגעתם, הרי שמשהו פגע בכם, ויש לכם הזכות לנסות לתקן זאת כדי שהדבר לא יקרה שוב. פגיעות קטנות יוצרות מרמורים, ומתחברות לפגיעות גדולות יותר. נגיד שלא הייתי אומרת לבעלי שהתנהגותו פוגעת בי. בפעם הבאה שבה יקרה דבר דומה, ארגיש חסרת ביטחון וממורמרת עוד יותר. ואז אני עלולה לייחס למצב יותר ממה שיש בו, כי הכאב שלי מדבר. הדבר יניב פיצוץ ברגע שאיש מכם לא יצפה לו.

2. שימו את עצמכם בנעלי הפוגע, כדי להבין טוב יותר מה הניע את פעולותיו, וכדי לבנות מיומנויות של אמפתיה. תוכלו לעזור לעצמכם להבינו, כך שכשתדברו על כך לא תישמעו כאילו בן הזוג הוא רוצח סדרתי. אם אני מזכירה לעצמי את הרקע התרבותי השונה של בעלי, אני יכולה לעמוד מולו בלי להרגיש שהוא מנסה לפגוע בי בכוונה. אני יכולה להזכיר לעצמי שהוא לא קם בבוקר וחשב "איך אני יכול לפגוע בקלייר היום,“? אלא רק הגיב בצורה לא טובה (מבחינתי) בהזדמנות הזאת.

3. בחרו בסליחה. גייסו את כל כוחותיכם כדי להרפות מהפגיעה כדי שתוכלו להשתחרר. זוהי החלטה מכרעת שעלינו לקבל. ממש כאן רבים נתקעים. דמיינו לעצמכם את שרה, שהוריה מעולם לא התנצלו על שום דבר. הם הסתובבו בעולם בגישה שהצהירה שהם תמיד צודקים. היה לשרה קשה מאוד ללמוד לבקש התנצלות מבעלה, ושניהם היו צריכים לעבוד קשה כדי להגיע לשלב שבו דיברה על היפגעות. בעלה אהב אותה מאוד, ולכן היה מוכן בדרך כלל לבדוק את מעשיו מנקודת מבטה (אמפתיה) והיה מסוגל להתנצל, כי בדרך כלל לא רצה לפגוע בה. ובכל זאת, היא נתקעה במקום הזה. כאילו ההתנצלות שלו לא שינתה דבר. היא חזרה והעלתה בוויכוחים בעיות שהם כבר פתרו. על אף שהיה ברור שהתנהגותו הייתה תוצאה של צער אמיתי מצדו, שרה לא יכלה להרגיש את ההתנצלות. זה לא נראה לה אמיתי. ואכן, סליחה דורשת עבודה משני הצדדים. אם נחזור לדוגמה שלי: נאמר שאני אומרת לבן זוגי איך הרגשתי, והוא אכן מתנצל. עלי להיות מוכנה לסלוח כדי שההתנצלות תתקבל.

יש אנשים ששונאים שבני זוגם מבקשים סליחה, בייחוד כשהם מתנצלים מיד. העובדה היא שאם יש להתנצלות סיכוי, עלינו להיות מוכנים לסלוח ולהרפות. כלומר, עלינו להבין שבן זוגנו הוא רק בן אדם ואינו מושלם. עלי להבין שכיוון ששנינו בני אדם, סביר להניח שנפגע זה בזה שוב. לא חשוב כמה הסברתי, קרוב לוודאי שאותו מקרה ברחוב לא יהיה הפעם האחרונה. אבל אם אני באמת מחליטה לסלוח, פירוש הדבר שאסור לי להעלות את הפגיעה הזאת שוב ושוב בזמן ריב.

זוגות החיים את חיי היומיום שלהם מתוך מודעות לפגיעות הקטנות ולצורך המתמיד בהתנצלות ובתיקון, אולי לא יגיעו לשלב הבגידות והפגיעות הגדולות בנישואיהם, שעלולות להרוס את מערכת היחסים שלהם. זאת משום שכשאנו נוהגים בסלחנות אנו יוצרים קשר אינטימי מאוד עם בני זוגנו. הקשר הזה מתחזק במשך הזמן ונשאר אחד המבצרים הטובים ביותר כנגד חוסר נאמנות ובגידה.


תרגום: ורד איל-סלדינגר


פרופ' קלייר רבין היא מחברת הספרים "משחק הוגן" ו"טובים השניים," מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב, יועצת ומטפלת בנושא זוגיות ובעלת "מכון קלייר רבין" לטיפול זוגי 

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...