רפורמה במנהטן: יום הכיפורים הראשון של רן ובר
מנהטן, איסט וילג', יום הכיפורים 2002. בשרוואל לבן, כיפה לבנה ענקית, שיער ארוך ומחרוזת פנינים אדומות הוא פוסע לראשונה לכיוון בית הכנסת הרפורמי המקומי
מה פתאום אני הולך לבית כנסת ביום כיפור? לא יודע. זה היה חלק מרצף דברים שעברו עליי באותה תקופה, והסביבה בניו יורק, בניגוד לזו שהיתה לי אז בישראל - תמכה בזה. בעיקר האמריקאים. מבחינתם, זה דבר תרבותי שיהודים עושים. זה לא משהו שאיים עליהם, או על הזהות שלהם. אז לאיש לא היה אכפת. להפך, זה נשמע להם כמו משהו אקזוטי. מבחינתי זה היה מאוד נוח. סופסוף ללכת לבית כנסת מחובר לעצמי, בלי לחשוב על הפער החילוני-חרדי. בלי לקבל תיוג של קבוצה כזאת או אחרת, של אסור או מותר. לעשות את זה כי אני רוצה, כי אני מרגיש שזה חשוב לי עכשיו.
2002. יום כיפור, מנהטן, איסט וילג', כביש הומה מכוניות. אני מפלס את דרכי בזהירות אל עבר בית הכנסת, שמתגלה כרפורמי. בפתח עומד שומר גבוה וחסון, שחור. הוא מסתכל עליי. סביבי יהודים אמריקאים לבושים בחליפות הטובות שלהם, ואני בשרוול לבן, חולצה לבנה, מחרוזת פנינים אדומות, שיער ארוך מעט, מחומצן מהשמש, וכיפה לבנה ענקית שקניתי ממוסלמי שמכר קטורות באחת הסמטאות הקטנות של הוויליג'.
"איי.די. פליז", אמר השומר בקשיחות. תעודת זהות? מאיפה אני מביא לו עכשיו אחת כזאת? בקושי הבאתי אתי סידור, כי לא היו כיסים בשרוול ההוא. "אני מישראל", אמרתי לו בגאווה. זה לא כל כך עניין אותו. "תקשיב", אמרתי לו בדמעות, "בכל העולם רודפים אותנו. סופסוף הגעתי לבית כנסת, לא תיתן לי להיכנס? לכאן אני לא יכול להיכנס? אז לאן כן?". הוא מצמץ קלות בעיניו ואמר שיכניס אותי, אבל יבדוק עם הנהלת בית הכנסת אם הוא יכול להשאיר אותי בפנים.
נכנסתי. הייתי זקוק לכמה רגעים כדי להירגע, ואז מצאתי את עצמי מנסה, לראשונה, להתפלל מתוך סידור. לא ממש ידעתי מאיפה להתחיל ולאן התפילה הזאת אמורה ללכת. בתוך כמה דקות הגיע השומר. הבנתי מהמבט בעיניים שלו את מה שהוא הולך להגיד לי. איזה באסה. נגררתי אחריו החוצה. מזל שגרתי קרוב, אז החלטתי בכל זאת ללכת הביתה ולהביא את הדרכון שלי.
אני חוצה כביש רב מסלולי הומה מכוניות, בדרך הביתה, ושומע
כשחזרתי לבית הכנסת היא אמרה ששמעה מהשומר שאני מישראל, ושאם אסכים לקרוא אחר כך את התפילה לשלום החיילים היא מאוד תשמח. הודיתי לה וחזרתי למחזור התפילה. הגענו לקטע של הווידוי. "תבוא לפניך תפילתנו ואל תתעלם מתחינתנו, שאין אנו עזי פנים וקשיי עורף לומר לפניך, השם אלוקינו ואלוקי אבותינו, צדיקים אנחנו ולא חטאנו, אבל אנחנו ואבותינו חטאנו". נזכרתי ישר באריק מתחילת הסיפור, שאמר: "אני? רק טוב עשיתי השנה", ודמעות התחילו להיקוות בעיני. אין אנחנו עזי פנים וקשי עורף...
חזרתי לווידוי. קראתי "אשמנו", והכיתי באגרוף על חזי. "בגדנו", ושוב הכיתי בלבי. זה הרגיש כמו דפיקות על דלת עתיקה, על שער לא ידוע. דמעות המשיכו להציף את עיני, עד שהפכו לזרם. לא היה אכפת לי מכל האמריקאים המנומסים שעמדו מסביבי. רק אני ואתה פה. רק אני ובורא עולם. נמאס לי לחשוב מה אומרים עליי. נמאס לי לתכנן ולהיות מדויק. זה אני וזה מה שקורה לי.
החוויה היתה עמוקה ולא מוכרת. עצם זה שלא הכרתי שם איש דווקא עזר לי. עזר לי להיות עם עצמי, עם התחושות והמחשבות. היתה שם פשטות. באתי להתחבר, והרגשתי חיבור וקשר. בעבר, כשניסיתי בארץ ללכת לבתי כנסת, תמיד הרגשתי ניכור. וזרות. תמיד הרגשתי שלאיש לא באמת אכפת.
זה מדהים שבדרך כלל אתה מרגיש יותר זרות בסביבת אלו שאתה אמור להיות קרוב אליהם. זאת אומרת, כשאתה ישראלי ביפן וכולם יפנים, יש זרות, אבל כשאתה ישראלי ביפן ונכנס למסעדה שכולם בה ישראלים, אבל משתייכים לתת-תרבות שאתה לא מחובר אליה, אתה יכול להרגיש זרות עוד יותר גדולה. אתה יכול להרגיש ביתר שאת את הכאב של חוסר הקשר.
היתה הפסקה, ופגשתי בחדר צדדי את ג'ו. הכרתי אותו מאחד ממעגלי המטפלים. "מה אתה עושה פה, ג'ו?" הוא לא נראה כל כך דתי בחיי היומיום. אה. ג'ו היה גיי. נראה שזה היה אחד המקומות היחידים בעיר שבהם הרגיש בנוח להתפלל ביום הכיפורים. אחר כך החזנית הזמינה אותי לשאת את התפילה על החיילים. זה היה מאוד מרגש. הרגשתי גם כל כך זר ומרוחק. ישראלי בניו יורק, בבית הכנסת הרפורמי במנהטן. מה אני עושה פה?
כשאני מסתכל על זה עכשיו, זה מדהים אותי. היום בטח לא הייתי הולך להתפלל בבית כנסת רפורמי, אבל אז זה היה הדבר היחידי האפשרי מבחינתי. האם זה טוב או רע? לא נכנסתי לזה. תודה על כל הדברים המופלאים שעברתי עד כה.
לאתר הבית של רן ובר – התחלות חדשות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם