ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

איך לא נהייתי סופרת (נכון לעכשיו)

אביגיל גרץ היא מאלה שתמיד ידעו מה הם יהיו כשיהיו גדולים. היא ידעה בגיל 6 ובגיל 20 ו-30, עד שלאחרונה היא גדלה. בלי ספק, עולות כאן שאלות של הגשמה עצמית. לקראת השנה החדשה

אביגיל גרץ | 7/9/2010 10:27

ישנן בנות אשר בילדותן חלמו להיות כלות או אמהות, ורובן ייחלו להיות גם וגם ואולי עוד משהו שיעסיק אותן בשעה שהבעלים והילדים נמצאים במקום אחר. אחרות חלמו להיות טייסות, או שחקניות או בעלות השפעה כמו דורית בייניש. וישנן בנות, כמוני, שחלמו להיות סופרות.

יש לי זיכרון ברור של עצמי יושבת בפינת הספרייה באגף הילדים, יושבת ברוב קשב על מזרן חום ומאזינה בפה פעור לסופר או לסופרת שהתארחו אצלנו, יודעת בכל נימיי שיום אחד ארצה להיות כמותם. ארצה לשבת כמותם וכמו לגעת עם המילים בלבבות הפתוחים של אלו היושבים לפניהם, עם יכולת להזיז אותם מבלי לפצוע את העור, מבלי לזוז אפילו מהמקום.

במילים בנאליות, הייתה לי תשובה לשאלה "מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה": רציתי להיות סופרת, אבל איכשהו לא תרגמתי את זה לפעולה ממשית. בילדותי כתבתי יומנים, ושיניתי סופים לכל מיני סיפורים וכתבתי את הברכות הכי ארוכות ומושקעות לחבר'ה. כשהתבגרתי למדתי תסריטאות ופעם, בסדנת משחק, אפילו הגשימו לי את החלום ויצרו סיטואציה בה אני יושבת בבית קפה וחותמת על ספריי. בינתיים כתבתי בעיתון "העיר", במחלקת הפרומו של הטלוויזיה החינוכית, ובעיקר קיבלתי מכתבי דחייה על סיפורי ילדים שחשבתי שהם יהיו כרטיס הכניסה שלי למדף הספרים.

איש שרוצה להיות מישהו שמחזיק עיפרון איור: Zsuzsanna Kilian SXC

מצב של שברון לב

בשלוש השנים האחרונות, בעקבות התרגול הבודהיסטי שהתחלתי במהלכן וגם בזכות קשר רומנטי עם אמן אמיתי, החלום התחיל להתקרב. וגם אני התקרבתי אליו. הצעד הראשון התרחש באחד מלילות שישי בקיץ של 2005, עת שוחחתי עם שתי חברות חדשות מקבוצת המדיטציה (הסנגהה) והן סיפרו לי על "דרך האמן". למחרת רכשתי מבלי דעת אבן דרך בחיים הרוחניים שלי וגם המעשיים.

הספר, שלא מיועד רק לאמנים, מציע לעשות "דפי בוקר": מעין מדיטציה יומית של כתיבה באורך שלושה דפים. כתיבה אסוציאטיבית שמשקפת לך איפה אתה נמצא, על מה אתה חולם וחושב, מה מעסיק אותך באמת והאם אתה מוכן לגלות את זה. ככה אתה מגלה שגם אם אתה תופס מעצמך אדם שעסוק במחשבות על סיום הכיבוש, בפועל אתה עסוק במה אכלת, כמה אכלת, למה זה היה יותר מדי ומתי תפסיק להיות חזיר ותהפוך לבנאדם נורמאלי.

עם הזמן גיליתי שמלבד סקירת הרגלי האכילה שלי בדפי הבוקר, הכמיהה שלי להיהפך לסופרת הולכת ומתחזקת ושכל עוד האדם נלחם בעצמו יהיה לו קשה לעזור לסיים את הכיבוש החיצוני. כתבתי סיפורים ושלחתי לתחרויות ולכתבי עת, עבדתי במשך שנתיים על כתיבת מחזה שגם התקבל לפסטיבל עכו, ועלה שם בהצלחה. בהמשך, לא רק שנרשמתי לתוכנית כתיבה של ממש אלא שהתחייבתי בפני מעגל של אנשים לכתיבה שלי. ההתחייבות הזו הייתה מה שנקרא קפיצת הדרך.

זה היה קצת אחרי סדנת מדיטציה ארוכה (ריטריט), בה השאלה "מי אני" בסגנון ראמנה מהארשי עלתה בי בצורה ספונטנית ומפחידה מאוד. אני חושבת שהיא הגיעה יחד עם האהבה הפורחת, כי ברגע שהייתי בטוחה בה העזתי לפתוח את כל הקלפים: לא רק לשמוע מי אני רוצה להיות, אלא גם להשמיע. הצלחתי להתחייב ולהעז לומר שאני אהיה סופרת, להוציא את החלום מהמגרה.

השאלה "מי אני" לא עצרה בתחום המקצועי. אני זוכרת שהלכתי בשבילי הקיבוץ בו התקיים הרטריט, רואה לנגד עיניי את הבת היפה שתהיה לי ולבנזוגי. הייתי בשוק. הייתי כבר בת שלושים ומשהו, אבל מעולם לא רציתי להיות אמא. הסתכלתי פנימה ואמרתי, וואו. מי פה רוצה להיות אמא? - כי לא יכול להיות שזאת אני. אחרי הבהלה אמרתי באומץ שכן, אולי זאת "אני". אבל אולי זאת לא אני, וזה רק געגוע, אבל מה שחשוב זה שהשאלה עצמה, "מי אני", פותחת אינספור אפשרויות שרוצות להיוולד. ובעצם, אני יכולה להיות הכול, אפילו אמא ואחר כך אפילו ילדה שסולחת להוריה על כל ה"שתו לי אכלו לי" ששנים התחשבנתי עליהם.

אחרי איזה זמן, כשהגיע

שברון הלב העצום מאותו בנזוג-אמן, למרות ההתרסקות נשאר שם משהו פתוח וחופשי, והמשהו הזה אפשר לי - תוך כמה ימים - לצאת מהחיים שהתוויתי לעצמי ולנסוע למקסיקו לתקופה של שנה, כדי להפגיש בין חלומי משכבר הימים לבין מציאות מאפשרת, ולכתוב רומן.

מאז אותה נסיעה למקסיקו הרחוקה עברו שלוש שנים של כתיבה, עריכה, דחייה והמון המון הָמְתָנָה. ורק עכשיו, בזכות תרגול ממושך בצרפת, הבנתי משהו. הבנתי שהשאלה הזו, "מה תהיה כשתהיה גדול" היא ממש לא שאלה בריאה ונכונה לגדול איתה. בעצם, הבעיה היא לא בשאלה אלא ברצון לתשובה. התשובה "אני כבאי", או אמא או איש-הייטק מצמצמת וכובלת אותנו. גם לפרנסה מסוימת ולרדיפה תמידית אחריה, גם לדימוי שלא תמיד מתאים לנו וגם לציפיות חברתיות ועצמיות שאנחנו מודדים ללא בקרה כל הזמן. זאת, בעוד שהשאלה "מי אני" שלא מצפה לתשובה אחת סדורה עושה בדיוק את ההפך. היא יורדת פנימה, אל הליבה שלנו, ומאפשרת מקום לכל המכלול שמרכיב אותנו.

קורות חיים

יש לי חברה ש"סוף סוף", בגיל שלושים ושבע, נהייתה עובדת סוציאלית. אבל היא יודעת שהיא קוראת, ועובדת בגינה, ובת-זוג ואישה שמצטערת שאי אפשר לכתוב את כל התארים הקודמים שלה, ההתנדבויות והטיולים המיוחדים שלה בקורות החיים שהיא שולחת לצורך חיפושי עבודה. כל עוד אנחנו מגדירים את עצמנו ומכוונים את עצמנו בשביל להיות תואר מסוים - למשל אני, שרציתי להיות סופרת עם ספר על המדף - אנחנו נאחזים בתוצר סופי, במשהו אחד שיגדיר אותנו, ובעיקר גורמים לעצמנו סבל אדיר.

אין שום רע בלחלום להיות סופרת, ובטח לא בכתיבה, אבל צריך להיות ערים לנקודה שבה עובר הגבול, לשים לב כמה אנחנו נאחזים בדימוי ועד כמה אנחנו סובלים ממנו. חופש אמיתי הוא להיות מה שאתה כרגע. בתקופה הנוכחית. במעשים שלך. ליהנות מהחיפוש, להתחדש, להיות מִגוון של דברים, גם אם זה לא נכלל בשום קטגוריה.

כל כך הרבה אנשים נשארים סטודנטים המון זמן, רק כי זה משחרר אותם מהצורך להסביר מי הם ומה הם עושים. אנחנו מבלים חצי מהחיים בחיפוש של "מה להיות". גם כשאנחנו מגיעים לתואר הנחשק, אנחנו מלאים שיפוטיות נוסח הייתי צריך להיות עורך-דין יותר טוב, או אמא פחות עסוקה, או מה לא. זאת, בעוד שבחצי השני אנחנו חוששים ממה שיקרה כשנפסיק להיות אותו תואר.

לאחרונה הבנתי שהמיידיות של החיים והנוכחות שלנו בהם יותר חזקים מהראש הכי מבולבל או לא מרוצה שיש. ברגע שאנחנו מודעים לחיים שלנו עכשיו, למה שאנחנו עסוקים בו, למה שאנחנו קוראים לו "בינתיים", אנחנו חיים את הדבר האמיתי. שום הגדרה, ואפילו היא הנחשקת ביותר, לא תתאר, לא תספיק ולא תמצה אותי.

עם ספר או בלעדיו, אני תמיד אהיה אדם כותב המחויב לכתיבה, ואני מאושרת שאני יכולה לזהות את החיים שלי ולהירגע לתוכם בשעה שהם מתהווים. מורה הדהרמה מרטין איילרוד סיפר שהוא שאל מישהו אם היה פעם בהודו, והמישהו הזה אמר שלא, כי הוא חיכה למישהו שיזמין אותו. אז מרטין אמר לו שהוא מוזמן. גם אנחנו מוזמנים לחיות את החיים שלנו. ממש עכשיו, ללא דרישה מקצועית קודמת. אז מי אני? אני זו שמסיימת את הכתיבה בשיר של ריוקאן שתרגמתי.

ימים ראשונים של אביב-
השמיים בכחול בהיר, השמש ענקית וחמה.
הכול הופך ירוק.
אני נושא את קערת הנזיר, צועד אל הכפר
לבקש כרגיל את הארוחה היומית.
הילדים מאתרים אותי בשער המקדש
ובשמחה מתגודדים סביבי,
מושכים לי בשרוולים עד שאני נעצר.
אני מניח את הקערה על אבן לבנה
תולה את השקית על ענף.
בהתחלה אנחנו עושים צמות ומשחקים תופסת
אחר-כך אנחנו שרים לפי התור בזמן שאנחנו בועטים בכדור לשמיים
אני בועט והם שרים, הם בועטים ואני שר.
הזמן נשכח, השעות חולפות
אנשים עוברים לידי ומתפלאים
"למה אתה מתנהג כמו אידיוט"?
אני מניד ראשי ולא עונה
אני יכול לומר דבר-מה, אבל למה?
רוצים לדעת מה בלבי?
מאז תחילתו של הזמן: רק זה, רק זה!