ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

האם חניבעל לקטר יכול להיות מאסטר יוגה?

ה"ימה וניאמה" הם עשרת הדיברות של היוגה. הראשון ביניהם הוא עקרון האהימסה - אי פגיעה, המסביר מדוע קשה מאד להיות פסיכופט או רוצח סדרתי מואר. כתבה ראשונה בסדרה

בקולנוע הכול אפשרי, אפילו "רוצח רוחני", כמו גיבור הסרט "גוסט דוג – סיפורו של סמוראי", שחי על פי קוד הבושידו היפני. אבל האם אפשר להעלות על הדעת סרט על יוגי שהוא גם רוצח, ועוד סדרתי? נראה שניתן לשקול אפשרות של מתרגל יוגה סדיסט, וייתכן שאדם כזה יוכל להגשים חלק מההישגים החיצוניים של התרגול. אבל רוב המאסטרים של היוגה ייטענו שמוסריות היא חלק בלתי נפרד מן המסלול שמוביל למימוש עצמי ולפירות העמוקים של היוגה.

בניגוד לדתות בהן קיים אל מעניש שכופה כללי מוסר על האנושות, היוגה אינה עוסקת במיתולוגיה. היוגי ההודי בן המאה ה-19, סוואמי ויוקננדה מרישיקש, אמר: "היוגי ינסח את חוקי המוסר במונחים של: 'מניסיוני בעולם גיליתי שאם אתה עושה כך... זאת התוצאה'; 'אם תיגע בחוט חשמל תקבל זרם - וזה כואב'". ביוגה אין עניין של אשמה, אלא של חוכמה. מערכת הערכית היוגית מבוססת על תפישה לפיה ליקום יש חוקים רבים, והמרכזי שבהם הוא חוק הסיבה והתוצאה, מה שמכונה "קארמה".

כל הדתות המזרחיות אימצו את הבנת היוגה בנוגע לסיבה ותוצאה. האמת היא שגם הדתות המערביות מקבלות את החוק הזה, בדמות רעיונות בסגנון "אתה קוצר את מה שאתה זורע", הזרועים לאורך התורה כולה. אחד הטקסטים ההודיים המכוננים, ה"בהגאוואד גיטה", או בשבילינו "שיר השירים" (השיר הגדול), הוא מיתוס המתרחש בזמן מלחמה. הוא מתאר חמישה אחים, נסיכים צדיקים, העומדים בשדה הקרב מול דודנם הרשע שנישל אותם מממלכתם במרמה, ולקח לצדו את מוריהם הרוחניים וצבא אדיר להילחם בהם. ארגונה, אחד מהאחים הנסיכים והלוחם המיומן ביותר של התקופה, יושב במרכבתו, שנהגה הוא לא אחר מהאל קרישנה בכבודו ובעצמו.

קרישנה לא מוכן להילחם לצדו, אבל מוכן לייעץ לו בקרב. ארגונה רואה את הצבאות פרוסים - אחיו האהובים מצד אחד, מוריו וחבריו בצד השני. הוא מבין כי קרב זה יהיה טרגי, ללא קשר לתוצאותיו, ושוקל לסגת מהקרב ולחזור לגלות. קרישנה, אל השלום והאהבה, משכנע אותו להילחם, ומלמד אותו את סוד היוגה של הפעולה, בכלל המכונן הבא: פעולה תמיד עדיפה על אי פעולה, אבל צריך לדעת כיצד לפעול נכון. מה שחשוב בפעולה הוא המוטיבציה שמאחוריה.

בסיפור זה, ארגונה נולד למשפחת לוחמים. התיקון שלו בעולם הוא להילחם למען הצדק. קרישנה לימד אותו להילחם מתוך שירות רוחני לאלוהים, כדי לממש את תפקידו בעולם. ארגונה נלחם בדודנו הרשע, אבל עשה זאת ממצב פנימי של אהבה. מטרתו לא הייתה נקמה, אלא החזרת

הסדר על כנו, זה שמושתת על צדק ועל שלום. פעולותיו נראו אלימות, אבל בפנימיותו הוא שירת את עיקרון השלום.

מהטמה גנדי, המשחרר הלאומי של הודו, אימץ את עקרונות הבהגאוואד גיטה בדרך שונה. הוא סחף את הודו למלחמת התנגדות פסיבית בשלטון הבריטי, במהלכה ההודים פשוט סרבו לשתף פעולה עם שלטון כובש ומושחת. הבריטים נהגו בדרך אלימה במיוחד כדי להחזיר את "שיתוף הפעולה" ההודי. הם טבחו בילדים, זקנים ונשים במהלך הפגנה שהתרחשה באמריצר ב-1919. גנדי השתמש בטבח אמריצר כדי להראות כיצד עם כובש שמאבד את הבסיס המוסרי שלו, לא יכול להתמיד בשליטה. הבריטים נאלצו לעזוב את הודו תחת לחץ חיצוני ופנימי, והודו הפכה למדינה הראשונה ששוחררה מכיבוש זר ללא אלימות מצד העם הנשלט.

לעתים נשאלת השאלה מדוע דתות מסוימות מבטאות גישות אלימות בעוד הן מטיפות לאהבה. ברוב המקרים, מדובר בפירוש מעוות של מסר רוחני. הציווי המקראי של השמדת ה"עמלק" אינו מכוון לעם זה או אחר. בקבלה, למילים "עמלק" ו"ספק" ערך גימטרי זהה. במובן המטאפורי, השמדת העמלק הינה קריאה למלחמה בספק הפנימי ובאנוכיות. גם הג'יהאד המוסלמי הידוע לשמצה לא היה מכוון במקור כלפי חוץ. מוחמד דיבר על האויב כ"נפס" - או אגו. הג'יהאד הוא למעשה מטאפורה למלחמת חורמה כנגד האגו האנוכי. בבודהיזם מוזכר לעתים הביטוי "להרוג את הכעס", שהרעיון מאחוריו דומה: אלימות המכוונת כלפי שורשי האלימות עצמה.

אז איך מתרגלים אי פגיעה? העיקרון החשוב ביותר בשמירת כל הכללים המוסריים הוא זה המכונה "דרך האמצע", החותרת לשמירה על איזון. רוב מתרגלי היוגה שומרים על רמה מסוימת של צמחונות, נמנעים ממקצועות אלימים ומנסים לטפח קשרי אהבה עם זולתם.

ניתן לחלק אי פגיעה לשני סוגים: אי פגיעה פסיבית, ואי פגיעה אקטיבית. הראשונה משמעה הימנעות מפעולות שגורמות סבל ישיר או עקיף לאחרים ולעצמך. מדובר מהימנעות מצייד, ממלחמה או מאכילת בשר שלא לצורך.  גם פגיעה עצמית, ובמיוחד התאבדות, נתפסת כשבירה של אהימסה היות וגם אנו יצורים חשים. השנייה פירושה חיפוש מתמיד אחר הזדמנויות להשכנת שלום, לתרגול אמפתיה ודאגה לאחרים החשופים לפגיעה.

אדם המסרב לתת מחסה לאדם נרדף מפחד מעימות עם הרודף, אינו בהכרח שומר אהימסה. אדם הרואה שני ניצים ומסרב להפרידם מתוך חשש מאלימות כלפיו, אינו שומר אהימסה. בדרך כלל, כשאנו מנסים להפריד בין ניצים אנחנו חשים כעס כלפי "התוקף" ומרחמים על "הקורבן". מתרגל אהימסה אמיתי יפריד בין השניים מתוך חמלה כלפי שניהם. הוא ירחם על הקורבן כי הוא קוצר עכשיו את פירות מעשיו השליליים בעבר, ועל התוקפן היוצר, מתוך הפגיעה, זרעים של אלימות שיחזרו אליו בעתיד.

אז מה עושים כשמישהו תוקף אותנו? ראשית, מיוחסת חשיבות גדולה לפירוש הפנימי שלנו את התקיפה. בספר הבודהיזם הטיבטי הקלאסי, "המדריך ללוחם האור", כותב המאסטר שנטידווה: "כשאדם תוקף אותנו, עלינו לחוש כלפיו חמלה עצומה. הוא עוזר לנו למרק את עוונותינו ולהשתחרר מקארמה שלילית, בעוד הוא זורע בתוכו זרעים נוראיים של סבל".

גם אם אין בנו הכוח "להגיש את הלחי השנייה", מאוד חשוב לזכור כי כל פעולה שלילית כלפינו נובעת ממצב פנימי של סבל, שמקורו בתוקף. אנשים מאושרים אינם נוטים לאלימות או לכעס (פגשתי כמה כאלה). מובן שבמצבים רבים עלינו להגן על עצמנו ולהתגונן, אבל אנו לא מוכרחים לפעול מתוך כעס ונקמה.

חוק הקארמה מצביע על כך ששמירה על עקרון ההימנעות מפגיעה תורמת לחיים שלווים. הפתגם הנוצרי, "זה שחי על חרבו מת על חרבו", מדגיש עניין זה. פתגם סיני אומר: "מי ייתן ולא תיוולד בתקופה מעניינת". הרעיון מאחורי הפתגם הוא שבתקופה סוערת קשה להתמקד במטרה האמיתית שלשמה הגענו לעולם – הלא היא עבודה רוחנית. תנאי בסיסי ליכולת ביצוע עבודה רוחנית הוא סביבה תומכת. אהימסה יוצרת הרמוניה עם הסביבה. במסורת הבודהיסטית, אהימסה מגינה מפני אלימות ומושכת לסביבתנו אנשים טובים וישויות חיוביות המגנים עלינו.

ביוגה סוטרה של פטנג'לי נאמר: "מי שמגיע למושלמות באהימסה – כל צורה של אלימות חדלה בסביבתו". היה נחמד לצעוד למשרד ומיד לגרום לכל התככים, הריבים והכעסים להיעלם, אלא שלרובנו זה נשמע כמו חזון אחרית הימים. מורה היוגה שלי מספר מחוויותיו כי פגש באחד הג'ונגלים של הודו יוגי זקן, שבאופן מפתיע חיו בסביבת בקתתו צבאים, ארנבים ואפילו נמר. היוגי התמים חשב שהנמר אומר את המנטרה "אום" בשאגתו. להפתעת מורי, הנמר מעולם לא פגע ביוגי או בחיות האחרות שחיו בסביבת הבקתה. אולי שלימות באי פגיעה צורכת שנים רבות, אבל המסע הגדול ביותר יכול להתחיל ברגע זה, ובצעד אחד.

העולם מלא זוועות ואסונות. יוגים רבים טוענים שהמפתח לשלום עולמי ולמניעת אסונות אינו עוד ועד פעולה או הפגנה המונית. כל עוד בני האדם טובחים מיליוני חיות ביום רק לצורך עינוג בלוטות הפה, אנשים צורכים הרג, אלימות ונקמנות כאמצעי בידור, ונותנים לנפש הבהמית שלהם את השליטה ברוב שעות היום. הקארמה שמתהווה מאורח חיים זה מחייבת התרחשות אסונות.

ועם זאת, כל אחד יכול להציל את העולם בשינוי פנימי קטן. מי ייתן וכך יהיה.

רן דרן, מורה טנטרה ויוגה טנטרית, מאמן רוחני, אסטרולוג , מטפל אנרגטי ומרצה. ­לאתר הבית

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...