התובנה שאלימות ללא חמלה גורמת לנזק בסופו של החשבון לאדם עצמו ולחברה, היא משהו שאפשר להסיק בדרך הטבע, או במילים אחרות, זה המוסר האלוהי. (האמונה שהעונש והשכר יקרו בגילגול הבא היא משהו שאנשים מאמינים, לא משהו שאפשר להסיק בדרך הטבע.)

אבל זה לא מספיק שהאדם מבין את חוק הטבע, אי אפשר שכל אחד יחליט מה טוב ומה רע. האדם א זקוק למוסר של טוב ורע אוניברסאלי שאותו המציאו בני האדם. אלא שבתקופות העתיקות האדם נזקק לחוקים דתיים, לקביעה שאלוהים אומר שאסור ואילו היום האדם מסתפק בחוק חילוני.

השאלה אם היו סמוראים מוארים.
האולם שבו התאמנו הסמוראים באומנות החרב נקרא ''אולם ההארה''.
אויגן הריגל (פרופסור גרמני שהיה ביפאן במלחמת העולם השניה) תיאר בספרו ''זן באומנות הקשת'' את המטרה של המורה: להפוך את הקשת והתלמיד לאחד ביחד אם המטרה. כאשר התלמיד והקשת והמטרה הופכים ל''אחד'' החץ נורה מעצמו כמו שהתפוח נופל מן העץ. לדבר הזה שגורם לכל זה המורה קרא ''זה''. כשזה קורה, החץ ננעץ במרכז המטרה בלי שהיורה (התלמיד) התכוון לכך. זהוא מצב של הארה....
זה נותן איזה מושג גם על ה''זן'' ועל אומנות השימוש בחרב.
אז כן : רוצחים יכולים להיות גם מוארים.