יום ראשון דיכאון: אל דאגה, לכולם קשה לקום בבוקר
מה את עושה כשאת קמה בבוקר? מתהפכת לצד השני וממשיכה לישון, או קמה, נגררת להכין קפה ונכנסת לדיכאון? אם גם את מתמודדת עם תחילתו של עוד יום בו תנסי להיות סופרוומן, את לא לבד
כן. אני לא מסוגלת להתעורר בבוקר. הנה, אני מודה בזה. לא ב-11:00 ובקושי ב-12:00. אילולא היו לי שני מתבגרים ושני חתולים לפרנס, כלל לא הייתי טורחת לקרוע את עצמי מהמיטה. ניסיתי לחשוב מה מקור הקושי שהתעורר דווקא בשלב הזה בחיי, אחרי שנים של קימה סדירה, עם שעון מעורר או בלעדיו. האם זה חדר השינה הענק והנוח בדירה החדשה, עם המרפסת וחדר הרחצה הצמודים? האם זו אוושת המאוורר התעשייתי בגוון הברונזה האופנתי, שגוברת אפילו על רעש משאית הזבל של עיריית תל-אביב? האם אלה בני היקרים והבאים-בימים, שקמים בבוקר חרישית, מתקלחים ודואגים לעצמם לגמרי לבדם? האם זו העובדה שכל שנדרש ממני בבוקר הוא לקום, להתלבש (בתחתונים!) לעבור לסלון, להישכב על הספה, להניח את הלפטופ על בטני ולהתחיל עוד יום עבודה מפרך? או האם - וזו ההשערה הסבירה מכולן - שני החתולים העצלנים, הנמים לצדי תוך נחירות חרישיות, וממשיכים בשנתם גם לאחר שאני מתעוררת, פשוט מוציאים ממני כל מוטיבציה להתגלגל מהמיטה ליום יצרני?
גם מרינה גולדשטיין, ממש כמוני, שונאת לקום בבוקר. מרינה, 38, תחקירנית ובלוגרית, נשואה ואם לנעם בת התשע, לא תמיד הייתה כזאת. השינוי החל כשלאחר שבע שנות נישואים החליטה סוף סוף לשנות את שם משפחתה לזה של בעלה - גולדשטיין. "כל משפחת גולדשטיין ישנים עד מאוחר,“ היא מספרת.
- תארי לי את שגרת הבוקר אצלכם.
"הבוקר אצלנו פשוט סיוט. אני מתעוררת באמצעות שני שעונים. אחר מצלצל כמו נודניק כמה פעמים, והשני יותר רחוק, כדי שלא אוכל לכבות אותו. אני קוראת לכלב: ’שחורי, קום, לך תעיר את נעם.‘ גם הוא לא קם. צריך להעיר את הכלב שיעיר את הילדה, להעיר את הבעל.“
- קרה לכם שלא התעוררתם? שאיחרתם למקומות העבודה, לבית הספר?
"לילדה יש הרבה איחורים לבית הספר. לבעלי יש סטארט-אפ, והוא לא צריך להגיע בזמן. הוא מראש לא יכול לעבוד בעבודה שצריך להגיע בשעה מסוימת. הוא אף פעם לא עבד במקום שהיה צריך להגיע אליו בבוקר. לי, כשעבדתי במקום העבודה הקודם, היו שעות גמישות".
- יש לכם טקסי בוקר?
"אני חייבת להתקלח, לעשות פן ולהתאפר. אני לא יוצאת לא מאופרת אפילו להוריד את הזבל. בדרך כלל זה מלווה בצעקות, לוודא שהילדה מתלבשת. אני השעון הדובר. היא שונאת את זה: ’כבר שבע. כבר שבע וחמישה. כבר שבע ורבע. כבר שבע ועשרים.‘ היא צועקת: ’די, הבנתי,‘ ובעלי, שלא קם, צועק מהמיטה: ’די לצעוק, אני לא סובל את זה.‘! זו הרוטינה. תוך כדי כך נעם אוכלת ארוחת בוקר ואני שותה קפה. כל הסיפור לוקח משש וחצי ועד חמישה לשמונה. אין קיצורים.“
יקיצה טבעית היא אידיאל שרבים שואפים לו. שעת היקיצה הטבעית שלי הייתה במשך שנים בסביבות תשע, והסתדרה לי יופי עם עבודתי בעיתונות. הכל השתבש, כמובן, בלידת בני הבכור. להישג המופלא של שנת לילה רצופה הוא הגיע בגיל שלוש, אחרי אחיו הצעיר ממנו בשנה ושבעה חודשים. ההנקה הייתה בלתי סדירה. הוא ישן במיטתי והיה מתעורר ויונק מתי שבא לו, בדרך כלל תוך צרחות אימים. הוא גדל והתפתח ו“קיבל במשקל“ כמו שאומרות הפולניות, ואצלי בתמורה השתבש כליל מנגנון השינה. לעשר השנים הבאות.
- לפני חודשיים נולדה בתך אייר. ומאז מה השתנה?
"הכל כרגיל... (צוחקת). האמת שאין לי שגרה. אני הולכת לישון על פיה לחלוטין. היא מכתיבה לי את הקצב. היא יונקת, ועוד לא ישנה לילה שלם. אז אני קמה בשתיים בבוקר וגם בארבע וחצי. אז אין ממש קימה בבוקר. הלילה והיום לא נפרדים. אני למעשה מחליטה שהבוקר מתחיל בחמש וחצי-שש. זה הזמן שאני שותה את הקפה שלי - וערה. אבל קשה לקרוא לזה להתעורר בבוקר.“
- איך הסתגלת לזה?
"אין לך ברירה, את מסתגלת לזה. כשיש משהו קטן כזה שצריך אותך, בייחוד כשאין לך בן זוג, את לא יכולה להמשיך לישון. בעל כורחי עשיתי את זה, והיום אני כבר מתורגלת. השבוע-שבועיים הראשונים היו מאוד קשים. מאוד. ברמה של עיניים חצי-עצומות כל היום. הפכתי ממש לזומבית. אבל אחרי בערך שבועיים השלמתי עם רוע הגזירה, ועכשיו הרבה יותר קל לי גם להתעורר באמצע הלילה, כשקודם לקח לי אפילו רבע שעה להבין שאני ערה".
אולי באמת השאלה היום, מבחינתן של יותר ויותר נשים, היא: אז מה את עושה בבוקר כשאת לבד עם ילד/ילדים? לאביבה משמרי, אם יחידנית לשניים, נעם בן החמש וחצי ונדב בן השנה ושמונה חודשים, זה ברור מאוד. משמרי, 42, כותבת ועורכת, עובדת מהבית. "כולם מכירים את הנוף בגינות שעשועים בשבת בבוקר. בדרך כלל אלה האבות שבאים עם הילדים, מן הסתם כדי לצ‘פר את אמא שלשם שינוי נשארת לישון. אז אצלנו אין פריבילגיה כזו, גם בשבתות וחגים.“
- מהי שעת הקימה שלך?
"כשעבדתי במשרד שכנעתי את עצמי ששעת היקיצה הטבעית שלי היא שמונה ורבע. עכשיו מסתבר שגם לפני שש אפשר לקום.“
- עם שעון מעורר?
"לא, הם השעון המעורר, הם מעירים אותי. ואז אני מנסה להישאר עוד כמה דקות במיטה. לפעמים רק אחד מהם מתעורר, אבל אז אני צריכה להתעורר איתו, כדי שהשני לא יקום. ואז מתנהל טקס הקפה. הקפה של אמא קדוש. נעם עוזר לי להכין את הקפה כל בוקר. זה קפה במתקן מיוחד. פרנץ‘ פרס, חלב עזים, כמות מדודה של קפה איכותי. ובלי זה אני לא בנאדם.“
- ולא יוצא לך אף פעם לקום מאוחר יותר מחמש-שש בבוקר?
"לפעמים כשיוצאים לנופש עם ההורים, איזה יומיים בשנה, הפריבילגיה היחידה שלי היא כשהם ישנים בחדר של ההורים בבית הארחה, לישון עוד שעה, אז זה - וואו, ישנתי עד רבע לשבע! אבל לא הייתה לי באמת שום הזדמנות לישון עד תשע או עד עשר בשש השנים האחרונות. אבל אני לא דואגת. זה יגיע מתישהו.“
מתישהו בתקופת נדודי השינה שלי החלטתי, כדרכי, לעשות מהלימון לימונדה, והעברתי חלק גדול מיום העבודה שלי ללילה. כשגם זה לא מילא לי את השעות הסהרוריות, פצחתי בשלל עיסוקים קונסטרוקטיביים כסידור בגדים בארונות לפי צבעי הקשת, מיון חשבונות בתיקיות, בישול והקפאה של פשטידות בנייר כסף לחמש השנים הקרובות, ספונג‘ה וטיהור באקונומיקה חביבת נפשי. בארבע אפס-אפס החלטתי שכבר בוקר ויצאתי להליכה מרעננת בים, בתוך המים, ולאחריה היו פוגשים אותי סוחרי שוק הכרמל לביכורי קציר מלפפונים ובורקס. כך חייתי במשך שנים על ארבע שעות שינה ביום (השיא, האמת, היה שעתיים), ותפקודי הכללי לא נפגע במאומה. רק שפיותי. אבל זה נושא לכתבה אחרת.
נשים רבות מכירות את ההרגשה הזאת של חוסר כוח/רצון/יכולת לקום מהמיטה בבוקר. התפקוד המולטי-טאסקי כסופרוומן - אמא, אשה עובדת ובת זוג - גובה את המחיר, וכל מה שאת רוצה באמת זה לישון. לחולשה יש גם סיבות טריוויאליות: מחסור בוויטמין B12, מחלת היאפים, מחלת הנשיקה - כן, את כל אלה בדקו אצלי. אבל לבסוף לא היה מנוס מלהודות שגם אני, כמו רבות וטובות, פשוט בדיכאון. לא הדיכאון הקליני העמוק שנובע מסיבות כבדות משקל, אלא הדיכאון שנגרם מהצורך הסיזיפי לתמרן בין מטלות היומיום הבלתי נגמרות, בתחושה התמידית שאת מפספסת ונכשלת, לא משנה מה תעשי וכמה שלא תתאמצי. איך יצאתי מזה? זה היה תהליך ארוך. ילדי גדלו, התגרשתי, וגם ויתרתי לעצמי על די הרבה מטלות, כמו בישול למשל, וירדתי מהעץ הגבוה של הסופרוומן. היום אני דומה יותר לגארפילד, אם כבר.
כמוני, גם עורכת הסרטים שירה ארד, 38, עובדת בבית. שירה, בעבר שחקנית ויועצת מוזיקלית (בין היתר לסרט "בוראט") ולאחרונה עורכת הסרט “SWEET ISRAEL HOME" ששודר בערוץ 8 מספרת: "כשעבדתי על הסרט האחרון קמתי בהנאה, ועבדתי עליו 16 שעות ביום. ככל שיש לי יותר בשביל מה לקום, ככה קל לי יותר לקום. זה נורא תלוי על איזה פרויקט אני עובדת. כיוון שאני עובדת בבית הרבה, כל הסיפור נזיל, כי אני גם יכולה לעבוד אל תוך הלילה".
- אז את צריכה המון משמעת עצמית כדי לקום בבוקר.
"כן, אבל זה מקצוע שאם אין לך משמעת עצמית אין לך מה לעשות בו. אני וורקוהולית, אז זה כמו חיילת בקרב. אני קמה מתוך תחושת שליחות.“
- ואז, כמוני? עוברת מהמיטה לסלון?
"כן, לפעמים עוד עם הפיג‘מה. יש כמה דברים שחייבים לקרות בבוקר, אבל הסדר שלהם הוא רנדומלי מאוד. קודם כל לבדוק מיילים ולהיכנס לפייסבוק, ואז לעשות לוג אאוט בפייסבוק, אחרת ייגמר לי היום, ואז להכין לעצמי כוס תה, כי אני לא שותה קפה בבוקר. יש לי חמישה סוגים: ארל גריי משני סוגים, קמומיל, תה רגיל, שאני שותה עם נענע אם יש נענע, ותה מנטה. כל יום אני שותה סוג אחר, אבל המנטה הוא רק למצברוח מיוחד. אחרי התה אני מתקלחת, ואז לוקחת את הכלבה שלי פושקש לטיול.“
- היו לך תקופות בחיים שממש התקשית לקום? לעבודה, לצבא, לבית הספר?
"בית ספר תמיד היה קשה כי ממש שנאתי ללמוד, לא הבנתי למה העונש הזה מגיע לי. בתקופות של דיכאון קשה לקום בבוקר.“
- את אומרת את זה כדבר מובן מאליו. לא כל הנשים מודות בדיכאונות שלהן.
"מה, את באמת מכירה מישהו שאין לו תקופות של דיכאון? פעם שמעתי את יוסי בנאי מתראיין, והוא אמר שדיכאון זה כמו עונות השנה. שאתה יודע שאחרי החורף יבוא האביב. אבל עכשיו אני בתקופה טובה, ואני יכולה להגיד לך שממש קל לי וכיף לי לקום בבוקר. פעם הייתי נורא טיפוס של בילויים ולילה, והלכתי לישון בחמש, ואז כמובן שהייתי קמה מאוחר. לאחרונה אני טיפוס של בוקר. איכשהו זה יושב לי יותר טוב על היום. כנראה זה גם קשור לגיל".
יש מי שהקימה בשעות החושך דווקא עושה להן טוב. לא מאמינים? גם אני לא האמנתי. אבל הצלחתי למצוא אחת כזאת. טל ספורטה, 19, חיילת, ספורטאית מצטיינת ואלופת ישראל בגלישת גלים. היא גרה בתל-אביב, גולשת בחוף הילטון, ומתעוררת באישון בוקר כל יום בציפייה לגלים טובים. "יום לפני אני בודקת באינטרנט את התחזית, אם יש שקע שבא מהים ומביא איתו גלים. אם יש גלים אני קמה בחמש וחצי-שש, מביאה את הציוד והולכת לגלוש.“
- את מכוונת לך שעון מעורר?
"מכוונת, אבל לפעמים גם בעזרת שעון ביולוגי. זה נשמע לאנשים מטורף, אבל זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות, אז הגוף שלי מעיר אותי. אני קמה, אוכלת דייסת קוואקר עם מים וטחינה, זה נותן אנרגיה על הבוקר, שותה מים, מתלבשת - בחורף בחליפה, בקיץ בלייקרה - מורחת הרבה קרם הגנה, ולים. יש לי רבע שעה הליכה לים. לפני הגלישה אני משתדלת לישון שבע עד שמונה שעות ולאכול טוב גם בערב שלפני, הרבה פחמימות, כדי שתהיה לי אנרגיה על הבוקר. אני מגיעה בשבע לים, גולשת עד ,11 חוזרת הביתה, אוכלת, נחה, ואז חוזרת לים, אוכלת ונחה, ואז חוזרת לגלישה לעוד זמן דומה. אנשים לא מבינים, אבל בגלישה, בניגוד לענפים אחרים, קודם בא הכיף ורק אחר כך הספורט.“
- לא קורה שלא בא לך לקום ואת נשארת במיטה?
"נדיר. רק אחרי ימים של הרבה גלישה, אם הגוף עייף, אז הוא אומר לי שאין לו כוח. במקרה כזה אני נותנת לו עוד כמה שעות במיטה. אבל ביום שיש גלים אין לוותר. אני קמה והולכת לים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם