האגו הוא מיקי-מאוס: המורה הרוחנית שלי בתל אביב
כשסיפרו לי על "מפגש עם האמת" במרכז קשישים בתל אביב, חשבתי שעובדים עלי. ואז פגשתי את לילי בנטב, המורה הרוחנית שלא נסעה להודו מעולם אבל מספרת על החופש המוחלט כאילו היה שטרודל
כשקובי סיפר לי על המקום חשבתי שהוא עובד עלי. "אתה רציני?" שאלתי בתדהמה. "בית זקנים?" חשבתי שאם אני אשאל כמה פעמים אולי התשובה תשתנה. "כן", הוא השיב והתפקע מצחוק, "לילי, אתה יודע. אז אתה בא?" "מממ... לא יודע", אמרתי לו. אל תבינו אותי לא נכון, החיפוש הרוחני שלי כבר הביא אותי להרבה מקומות הזויים, אבל בית אבות? נראה.
התבוננתי סביבי, מעכל את הסיטואציה המוזרה. מי היה מאמין שיכול להיות סטסנג (מפגש עם האמת) במקום כזה? רק לילי בנטב יכולה להעביר סטסנג לחבורת גריאטרים, ורק סופר-רוחניקים יכולים לרוץ אחריה למקום כזה. אני לא זוכר אם זה היה ממש בית אבות או מעין מועדון יום של קשישים, בכל מקרה העגמומיות של המקום הורגשה היטב אצלי במערכת.
רצינו לשאול מישהו איפה הסטסנג, אבל סקירה מהירה של מאכלסי הלובי הבהירה שעדיף שנחפש בעצמנו. ואכן, די מהר מצאנו את החדר בו היא התרחש המפגש. היו שם גם "החבר'ה הרגילים שלה" (קרי – רוחניקים צעירים כמונו) וגם נשים (בעיקר) קשישות מהמקום.
יש קטע בעולם הרוחני שהוא קצת מנותק מה"חיים האמיתיים והקשים". קטע כזה של אור ואהבה. אצל לילי זה לא כך. האנשים שבאים לשיעורים שלה הם לעתים קרובות קשי יום. אנשים עם בעיות "אמיתיות" של בריאות, פרנסה והתמודדויות יומיומיות לא פשוטות ולא רק עם בעיות "רוחניות".
ללילי יש אינסוף סבלנות לכל הפרטים הקטנים והסיפורים המפורטים. היא מקשיבה בתשומת לב גם אם הבן אדם שמולה
פעם הסבירה לילי שהיא דווקא אוהבת לעבוד עם הקשישים. מצד אחד הגיל המבוגר מביא אמנם לנוקשות ולסגירות מחשבתית, אבל מהצד השני המחשבה שיום אחד לא יהיו פה יותר, שהופכת מוחשית מאד בגילאים אלה, עושה את שלה ומאפשרת לאנשים להיות יותר פתוחים לשמוע שיחות רוחניות.
היו תקופות בהן לילי היתה נותנת סטסנגים אצלי בבית. זה היה מתחיל בשיעור, ובסוף, ברבע שעה האחרונה, היא היתה מעבירה מדיטציה מודרכת. תמיד היתה עוטה חיוך רחב, ותמיד ניסתה לעזור ככל יכולתה לעזור לאנשים לצאת מהפלונטרים המחשבתיים והרגשיים בהם היו שרויים.
פעם אחת סיפרתי לה שאני מתכונן לנסוע עם טיוהר להודו. הודו? היא שאלה בהפתעה. מה יש לך לעשות בהודו? הסברתי לה – כיוון שידעתי מה היא הולכת להגיד – שלמרות שאפשר למצוא את השקט בכל מקום, אני צריך לצאת מהקלחת הרותחת שקוראים לה מדינת ישראל על לחציה ובלבוליה, ולנסוע למקום רגוע יותר בו אוכל לעשות ריטריטים ולהתחבר יותר לשקט.
היא חייכה בשובבות ואז הסתכלה לכיוון אופק דמיוני. "סדין לבן", היא אמרה וחייכה כממתיקת סוד. ""סליחה?" שאלתי. "סדין לבן", היא השיבה וצחקה. "אני", היא התחילה להסביר, "יכולה להסתכל על סדין לבן מתנופף ברוח על חבל כביסה ולהתחבר לשקט הפנימי חסר התזוזה. לא צריך לנסוע להודו". היא הביטה בי בעיניים עמוקות. הכל כבר נמצא פה.
הסתכלתי עליה. לא היה לי הרבה מה להשיב. התחושה שלי אמרה לי שאני צריך לנסוע, אבל הרגשתי שיש הרבה עומק בדבריה. אנחנו כל כך קשורים ומותנים בחיצוניות שקשה לנו להאמין שהדברים יכולים להיות פשוטים. פה. בדיוק איפה שאנחנו נמצאים, בלי לנסוע לאיזה מקום אקזוטי, בלי לעשות משהו מאוד מיוחד.
היא סיפרה לי פעם שהיא היתה עושה מדיטציות עמוקות במיטה לפני שהיתה נרדמת, ושהיתה צריכה להתאמץ שלא להרדם. הסביבה בה היא חיה לא היתה סובלנית למדיטציות ושאר תרגולים רוחניים, ולכן לא יכלה למדוט לאור יום על כיסא או כרית, אלא היתה צריכה לחכות שכולם ירדמו ורק אז יכלה, מתחת לשמיכה, לעשות את תירגוליה הרוחניים. אני זוכר שאנשים היו כועסים על כך שבעלה לא אפשר לה לעשות את כל מה שרצתה, והיא תמיד חייכה ואמרה שיש לו זכויות "חצי חצי" בהארה שלה.
בלילי יש המון קבלה והכנעה אל מול כל מה שקרה וקורה. יש בה שלווה וחיבור לפשטות של החיים. הרבה רוחניים לא נמשכים אליה כמורה, אולי כי יש בה משהו מאוד פשוט ולא אקזוטי. מעין דודה חביבה שמספרת על האחד והשקט הניצחי כמו מתכון לשטרודל תפוחי עץ נפלא. אך משהו בה מאד שקט ושליו.
דבר אחד היה מוציא את לילי מההתנהלות הנעימה שלה. כשהיא היתה מדברת על האגו, היה לה פרצוף של לוחמת קרבות ותיקה. אז היא היתה אומרת: "אל תוותרו לו! תחנקו אותו, תהרגו אותו! אל תוותרו לו לרגע". העיניים שלה היו בוערות בשנאה לאויבה עתיק יומין – האגו האנושי. "המיקי מאוס מול הסופרמן", כך היא הסבירה את האגו האנושי בעל שני המצבים – או שהוא חושב שהוא סופרמן, כל יכול, או שהוא חושב שהוא עכבר קטן ומסכן.
היום אני תוהה - האם זה שדיברה עליו הוא באמת האגו האכזרי והנורא, או אולי זהו הילד הפנימי, הפגוע והמעוך? זה שמתוך זה שהוא מרגיש נורא כל כך, כעכבר קטן ומסכן, מנסה להתנפח ולהפוך לסופרמן? אולי במקום לחסל אותו צריך לחבק אותו? אולי במקום לנסות להשמיד כל זכר לאגו הנורא הזה צריך לתת לו את מקומו בתוך פאזל התודעה האינסופי?
פרטים על המפגשים עם לילי בנטב
לאתר הבית של רן ובר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם