זאת אשר תם בה המאבק: לילה קמחי מבררת את מושג ההתעוררות
האם ההתעוררות הרוחנית דומה לפקיחת העיניים בבוקר? האם היא תוצאה של תרגול ממושך, נחוש וסבלני? ואולי היא היכולת המזוככת להתגלגל ללא התנגדות לאן שהחיים לוקחים אותנו?
אני מרבה לעסוק בשאלת ההתעוררות, והיא מרתקת אותי. פעמים רבות אני נזכרת לשאול – את עצמי, או בקבוצות שונות – מה מרדים אותנו? למה אנחנו מתעוררים בחיים שלנו? מה הוא זה שמחייה את לבנו ופוקח את עינינו לראות את הפלא שבקיום? ומה מטלטל אותנו מקוּרי השינה המפתים של נים-לא-נים, אל ראייה והבנה נכוחה של "לראות את הדברים כפי שהם" ולא של "לראות את הדברים כפי שאנחנו"? החיפוש הוא מתמיד, אינסופי. תמיד יש לאן להתעורר, מה לגלות, ממה להתרגש. אבל איך מתרחשת ההתעוררות הזאת?
"רק כאשר התודעה שקטה, שלווה, לא מחפשת אחר פתרונות או תשובות, לא מתנגדת אך גם לא נמנעת, רק אז היא מסוגלת לקבל את מה שאמיתי, נצחי, חסר-זמן, מעבר לכל שיעור. אינך יכולה ללכת לשם, זה בא אליך. מה שמשחרר היא האמת, לא מאמצייך להיות חופשייה. היי שקטה. תני לחיים לזרום". כך מורי, ראמש בלסקר, בספרו "תנו לחיים לזרום" (Let Life Flow).
כשאנחנו מאבדים מפתח, מנסים לזכור שם של מישהו או סתם מנסים להיזכר במשהו שקרה והתערפל לנו, ופתאום מוצאים או נזכרים - איך זה פועל? כפי שכתב ראמש, פעמים רבות, דווקא כשאנחנו מניחים למחשבה המטרידה ("אוף, איפה שמתי את המפתח של תיבת הדואר?!") ולשאר בנותיה המציקות ("תמיד אני מפוזרת" או "איך אסתדר בלי המפתח הזה בחיים מעכשיו") ונחים, מרפים מזה או פשוט עושים משהו אחר, פתאום הזיכרון מגיע. נראה שיש קשר מעניין בין הרפיה לבין היזכרות, כמו גם בין הרפיה לבין
סיפורי ההתעוררות בסוטרות הבודהיסטיות דומים מבחינת המוטיב החוזר בהם. כזה למשל הוא אננדה, דמות בסיפור חייו של הבודהה, שהשתדל בכל כוחו להתעורר כדי שיוכל להצטרף לשאר המוארים לאסיפה הראשונה בה תועדו דברי הבודהה. אננדה עבד קשה כל הלילה. הלך, ישב, לא נח רגע. לקראת השחר הסתכל פנימה והבין שאין מצב להתעוררות. הוא ויתר, נכנע והלך לישון. לפי הסיפור, בשנייה שנגע ראשו בכר הוא התעורר.
לאה גולדברג כתבה: "לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו. ולמתק הקצב הרך, מתפייס, מוותר ונרגע".. מוטיב זה חוזר גם בשיריהן המעניינים של נזירות, שמופיעים בסוטרות הטריגאטה, הדנות בהתעוררות. המקום שמוותר ונרגע הוא פעמים רבות המקום ממנו נולדים הזיכרון לגבי המפתח שאיבדנו, תובנה עמוקה אל תוך מערכת היחסים שלנו, וגם כמובן הצצה אל תוך "טבע הדברים".
הנחיות סותרות מופיעות גם בלימוד של הבודהה. במקומות רבים הוא מציע דרך הדרגתית ארוכה, בעוד שבסוטרות אחרות עצתו היא רק לשנות את האופן שבו אנו תופסים את העולם. אז להתאמץ או לא להתאמץ? כאן מופיע המתח המוכר בין שני הקצוות, בין העבודה לבין ההרפיה. הפרדוקס הזה, שהמיינד אוהב לנעוץ בו את שיניו, נפתר על ידי החיים עצמם. כמו שאנחנו לא מעירים את עצמנו אף פעם מהשינה, אלא אנחנו "פשוט מתעוררים", "פוקחים עיניים", אפשר להתייחס להתעוררות כאל התרחשות, תהליך. ה"אני" לא אחראי על הסיפור הזה. מה שכן, ההמלצה היא לשילוב חכם שמהותו מאמץ נכון; זהו שילוב שיש בו גם אנרגיה וגם מנוחה.
התעוררות בזק נדירה הרבה יותר מהדרך ההדרגתית. הבודהה עצמו תרגל המון עד שהתעורר "פתאום". כששאלתי פעם את מורה הדהרמה כריסטופר טיטמוס למה עזב את המנזר, הוא השיב: "הפרי היה בשל דיו". בדיוק כמו שפופקורן צריך את זמן הטיגון שלו, מתברר שנדרש זמן עד שההתניות מפסיקות למלכד אותנו ותחושת הטוּב, ה-well being מתבססת עד תומה. עד אז, אין מנוס מללכת בדרך ההדרגתית, נגד הזרם, ואז, כמו שאמר דון חואן, "ברגע אחד הכול משתנה".
כשאנחנו מכירים בכך שאנחנו יצירי ההתניות, אנחנו יכולים לכבד את כל מה שמשפיע עלינו, וכמו שהמליץ הבודהה, "ללכת לכיוון האור"; להקיף את עצמנו במה שמסייע להתעוררות ולהימנע ממה שמעכב אותה. בין הדברים שעוזרים להתעוררות אפשר למנות גם את ההתרועעות עם הסנגהה, וגם את השהות במחיצת אדם שהלך כמה צעדים לפנינו בדרך. אם כל התנאים האלו מתקיימים, מה טוב. ההתניות ה"טובות" חזקות אז הרבה יותר, בין השאר בזכות ההשראה.
זכור לי סיפורו של חבר טוב מהקבוצה שסבבה את ראמש, מורי בבומביי. ראמש אהב לצטט פעמים רבות את המילים אותן ייחס לבודהה: "דברים קורים, מעשים נעשים, אבל איש אינו מחולל אותם" (Events happen, deeds are done, but there is no individual doer of any deed). בעוד אני עצמי שמעתי את המילים הללו אינספור פעמים, אותו חבר תיאר את החוויה שלו כהשפעה ישירה של הלימוד של ראמש. "בוקר אחד", הוא סיפר לי, "פתאום ראיתי את עצמי קם מהמיטה, מצחצח שיניים, שוטף פנים, כותב ביומן, וכל אותו זמן לא היה 'אני' שעשה את כל הדברים האלה. נפרדתי ממנו לשלום מאז ועד היום". הרגשתי שחוויית ההתעוררות של אותו חבר, ועצם השהייה במחיצתו, פרטו גם בתוכי על מיתר ההתעוררות.
לפני כמה שנים התעוררתי מחלום בו הדהד המשפט: אדם ער הוא "זה אשר תם בו המאבק". מאז ועד היום אני מחבבת את ההגדרה הזו, מוצאת בה הרבה אמת ונהנית לשתף בה את האחרים. במהלך השנים חוויתי רגעים שיכולים לקבל את התווית "רגעי התעוררות לפי הספר". חלקם היו אינטנסיביים וממושכים, חלקם הבהובים ברקע. חלקם תוצאה של תרגול אינטנסיבי בתוך ריטריט (סדנת מדיטציה) או מיד אחריו, או בלימוד ובנוכחותם של המורים שלי.
בכולם היו תחושות חיבור חזק לטבע ולדברים סביבי, תחושה שה"אני" יצא מהתמונה, ושאת מקומו תפסו אהבה ובהירות, שהיו בלתי אישיות. החוויה שהצטרפה אליהן הייתה של זרימה ספונטאנית שלי בתוך החיים, ותחושה שהדברים "נפלו" למקומם הנכון. גם כשהחוויה החזקה דועכת נשאר משהו, תזכורת ברקע, שלא נותנת ליפול לשכחה, ואולי זוהי המשמעות הגדולה ביותר שלה.
עם זאת, פעמים רבות צצים רגעי ההתעוררות שלי דווקא בזכות היחסים שלי עם האנשים בחיי: בן הזוג, ההורים, החברים. פתאום אני מגלה, כמו שאומר דון חואן, ששוב "הבהירות שלי הייתה רק נקודה מול עיני", כלומר – רק נקודת התייחסות. אני מגלה שמה שהאמנתי בו כאמת מתגלה כעוד נקודת מבט על הדברים. הבודהה הרבה להשתמש בצירוף המילים הזה, של "ראייה וידיעה". ואכן, התובנה הזו נובטת אצלי לפעמים מתוך המפגש האנושי עצמו, זה שבו מתחולל הרגע בו הדעות, המסקנות והרעיונות שיש לי לגבי האדם קורסים כשאני רואה אותו פתאום.
במפגש זה של העיניים "הנמרים שלנו נפגשים", כפי שכתב פעם מאיר שליו. אז עשויה להתעורר ביתר קלות גם היכולת לשים את עצמי בנעלי האחר. מהראג' מדבר על שינוי נקודת המבט כביטוי של אהבה. "ליכולת הזאת להיכנס לנקודות מיקוד-תודעה אחרות אני קורא אהבה", הוא אומר. מרענן ומדליק להתעורר ממקום צר ומוכר למשהו אחר לגמרי. וכמו לגבי שאר התובנות, נחוצה כאן קרקע פורייה ובטוחה כדי שהן יבשילו לפרי מתוק.
לפעמים ההתעוררות שלנו רגעית, מחזיקה מעמד עד הדרמה הבאה, ולפעמים טוטאלית וסוחפת, מהדהדת בנו זמן רב אחרי שהאירוע הסתיים ונח בחזרה במקומו. אבל כל החוויות כולן, מרגשות ומסעירות ככל שיהיו, אחדוּת קוסמית עם היקום או אובדן מטלטל של האני, אין להן ערך רב אלא אם הפנמנו אותן לתוך חיינו.
מסופר שאחרי שהבודהה התעורר, הוא הקדיש שבועות רבים להרהור בדברים שנתגלו לו. אולי בפרק הזמן הזה הוא סידר לעצמו בראש את הדרשות, מי יודע, ואולי מצא "אמצעים מיומנים" להעברת תורתו הקשה כל כך להשגה. על מנת "לחזור לכיכר השוק" אנחנו מחויבים באופן בלתי נמנע לעבור דרך תובנות. אפשר לומר שזוהי דרכו של המיינד להבין את הבלתי נתפס, לקטלג אותו ולנסות להפוך אותו לנתפס, עבורנו ועבור האחרים.
"התעוררות" היא מילה גדולה. האם הכוונה להתעוררות השלמה והמוחלטת – "סאמה סמבודהה"? ואולי תובנה קטנה ופרטית מספיקה אף היא כדי להניע את גלגלי המהפכה? במהלך השנים אני מוצאת שחשוב שנאסוף בדרכנו רגעי התעוררות קטנים, שנצבור מומנטום שיעזור לנו כנגד הנהר הסוחף של ההתניות הלא מיטיבות שלנו. איחוד אוהב עם אדם אחר, השתאות שקטה נוכח יופיו של הטבע, רגעים של שקט עמוק ושל חוסר מאבק, או הכרה בערכה של תחושה פראית ורגעית של אושר גדול. את הטוב הזה חשוב לאסוף בקפדנות, לעשות לו מקום בחיינו.
ההתעוררות של הבודהה שינתה את חייו לעד, והכמיהה שיחקה תפקיד חשוב בדרך הזו. הוא חתר ללא לאות להתעורר, והצליח. האם אנחנו כמהים דיינו להתעורר? מה יטלטל אותנו מתוך זחיחות הדעת? אולי ההשראה שמרעיפה עלינו דמותו של הבודהה ואנשים ערים אחרים, ואולי הזיכרון המתוק, "דוגמיות החינם" של רגעי התעוררות שלנו, כמו בשורה של אלתרמן: "רק יש וזיכרונך היה עובר בי פתע, בקפיצת נמר, במעוף דלתות ורוח, באושר מסוער ושבור כנף"...
מי ייתן ונתעורר כולנו אל חיים שלמים, חופשיים ומאושרים.
לאתר הבית של עמותת "תובנה"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם