על הדבש והדוושה: ספינגו, בית החלומות הקולינרי של המדוושים
יעל פז-מלמד מצאה מקום נהדר שגם מחטב את הרגליים וגם מענג את הקיבה. קוראים לו ספינגו ולשם מגיעים כל רוכבי האופניים לקפה של לפני רכיבת הבוקר או לארוחה של אחרי
התחלנו עם התחביב הנפלא והמרגיע הזה מתוך אהבת הנופים. לא הרכיבה או התחרות. לאט-לאט, בעיקר עקב זכייתו החוזרת ונשנית ואישיותו המרתקת של לאנס ארמסטרונג, התחלנו להתעניין גם בתחרות עצמה. שבע שנים של נחת היו לנו עם לאנס - שלטעמי הוא הספורטאי הגדול בתבל - עד שפרש לפני שלוש שנים וחזר השנה עם תוצאות מאכזבות למדי. ככה זה כשעומדים על סף גיל .40 הרגליים כבר לא סוחבות את מאות הקילומטרים של האלפים והפירנאים באותה המהירות.
שנים היינו בטוחים שאנחנו המשוגעים היחידים בעיר, ושחוץ מאיתנו יש אולי עוד שלושה צופים בארץ לתחרות שנחשבת לאחת הקשות, אם לא הקשה ביותר. בשנים האחרונות התברר לנו שיחד איתנו מתיישבים עוד עשרות אלפי אנשים בארץ כדי לצפות ברוכבי האופניים מדוושים עצמם עד קצה גבול היכולת. בניגוד לנו, הם עושים זאת משום שהדיווש הזה מהווה חלק נכבד מחייהם. 150 אלף רוכבי אופניים רשומים בארץ בכל מיני מועדונים, קבוצות, חנויות, תחרויות. עליהם, אומרים המומחים, יש להוסיף עוד מספר דומה של מכורים לרכיבה שאינם רשומים בשום מקום, אלא סתם יוצאים להם השכם בבוקר לפארקים, לכבישים, למסלולים אתגריים, כחלק משגרת יומם.
זה הרבה יותר מטרנד חולף. זוהי תופעה שמימדי התפשטותה ראויים למחקר סוציולוגי מעמיק. דומה שאין בארץ עוד תופעה בקנה מידה כזה, שמדי יום מצטרפים אליה עוד ועוד אנשים. בתור מי שמכורה לספורט,
בשבוע שעבר הצטרפתי גם אני אל רוכבי האופניים, אבל כדרכי, עשיתי זאת באמצעות אוכל וישיבה נינוחה אל מול הפרדסים. לצורך כך נסעתי למושב בני ציון שבשרון, מרחק כ20- דקות מביתי, אל מתחם די חדש וגדול, שכולו על טוהרת הקולינריה הספורטיבית.
"ספינגו" קוראים למקום הזה, והוא ממוקם בפתחו של מה שמכונה עד היום "מושב," על אף שהוא כבר מזמן משאת נפש של מי שיכולים להרשות לעצמם לשלם מיליונים בעבור וילה רחבת ידיים עם שטחי אדמה גדולים מסביבה. ספינגו הוא בראש וראשונה בית החלומות של כל רוכבי האופניים באשר הם, שכידוע מרבים לאבזר את אופניהם ואת עצמם בבגדים מיוחדים, קסדות שנראות לעתים כמו חלליות קטנות, תיקי גב מיוחדים, פאוצ'ים, גלגלים כאלו ואחרים, כידונים, פנסים ועוד. ומעבר לכך הוא בית קפה ומסעדה, שמהווה נקודת יציאה של הרוכבים אל עבר השדות, הפרדסים והכבישים, או נקודת סיום של מסלולי רכיבה, שמתחילים ברעננה או בכפר סבא ומסתיימים בבני ציון.
אז לפני שיוצאים, שותים איזה כוס קפה, וכשחוזרים מתיישבים לאכול ארוחת בוקר בין זוגות האופניים - שחלקם עולים "רק" עשרת אלפים שקל וחלקם מגיע ל60- אלף, או במרפסת רחבת הידיים והמוצלת. אחת התופעות הקשורות לספורט הזה היא הקבוצתיות. מתאספים להם כמה רוכבים ויוצאים יחד למסלולים שעדיף לא לעבור אותם לבד. אם תגיעו לספינגו בימי שישי או שבת תבינו במה מדובר.
אני סתם ישבתי לי עם דודי, האיש שהקים את המתחם הזה ומנהל אותו, קיבוצניק שגר עם אשתו ושבעת ילדיו (חמישה שלו ועוד שתיים מאומצות) בגבעת חיים, ובתוך השיחה הקולחת על החיים בקיבוץ המופרט הונחה לפניי צלחת גדושה בסלט טונה, שאותו העדפתי באותו הבוקר על פני אחת האופציות שמציעים במקום במחירים שסביב 45 שקל לארוחה מלאה. בצלחת שלי היו הרבה מאוד ירקות שטריותם העידה שנחתכו בו ברגע, שלושה כדורים של סלט טונה טעים להפליא, וטרי מאוד אף הוא, ביצה קשה, ופוקצ'ה חמה וטובה מאפה המקום. לא בשורות קולינריות, אבל אילו מישהו היה מגיש לי כל בוקר סלט כזה הייתי שמחה מאוד.
מסביבי רחש המקום פעילות של רוכבים שסיימו את המטלות הספורטיביות שלהם, ועכשיו הם מוכנים להתחיל את היום. היו מי שבאו ל"מרפאת האופניים" שפועלת בחדר צדדי כדי לתקן משהו בזוג האישי או לקנות משהו שחסר, היו מי שסתם ישבו, אכלו ונהנו, והיו גם שתי משפחות, שהגיעו לארוחת בוקר. בקצב שבו נולדים מדי יום עשרות או מאות רוכבים ורוכבות חדשים, שזקוקים למקום להתחיל בו את הדיווש או לסיימו, ומעוניינים באינפורמציה על מסלולים או קבוצות חדשות, יש להניח שספינגו לא ייוותר לבד בנוף הישראלי.
ספינגו, מתחם אליטל, בני ציון, טלפון: .09-7416999
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם