זה הכל בשבילכם: על הורים שנותנים יותר מדי
הוא כבר מוכן להתחיל ליהנות מהחיים ולהסתובב בעולם, היא מצידה מוכנה להמשיך לעבוד ולתמוך עוד קצת בילדים. עד מתי ימשיכו ההורים הישראלים לתמוך בילדיהם הבוגרים מבלי לחשוב על עצמם? עד שיבינו שגם חייהם ומערכת היחסים שלהם חשובים
נשארנו כמה ימים בטנסי וטיפלנו במכונית. אני חושבת שבבלי דעת, אבי שחרר אותי לחופשי. זה היה מאכזב ומפחיד, אבל בתוך שישה חודשים עשיתי שינויים מרחיקי לכת בחיי ועליתי לישראל. האם הייתי יכולה לקבל החלטות עצמאיות אם הייתי עדיין תלויה כל כך באבי?
בישראל היום, הציפיות מההורים נראות שונות מאוד. קיימת תלות הדדית שנמשכת ונמשכת. אינני בטוחה ש"הקן הריק" עדיין קיים. קראתי לאחרונה הרבה ספרות מקצועית מארצות-הברית בנושא - גם אצלם הילדים היום אינם עוזבים לתמיד, אלא יוצאים מהקן וחוזרים אליו, תופעה שקשורה לכלכלה לא פחות משהיא קשורה לקשרי משפחה הדוקים. צעירים רבים במערב סובלים מאבטלה, מהתמכרויות לסמים, כמו גם מגירושים רבים ומאובדן מגורים. הם יוצאים מבית הוריהם ונכנסים אליו כאילו הייתה זו תחנת רכבת. בכל הספרים מוחים בבירור נגד ההתנהגות הזאת, וקוראים להורים לנקוט עמדה חזקה יותר כלפי צאצאיהם, שכן טיפול מתמשך מדי נתפס בתרבות שלהם כסוג של ניצול.
בישראל הנורמה התרבותית שונה. אצלנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שהורים יקנו לילדיהם הבוגרים דירות, ישלמו עבור לימודיהם, יסייעו להם בשכר דירה ויאספו את ילדיהם חזרה הביתה אם יהיה צורך (כולל הנכדים.(
ישנה תלות פנימית שאינה מוכרת במערב, ולמעשה אופיינית יותר למערכות המשפחתיות המורחבות המסורתיות. מילדים במשפחות מסורתיות מצפים לקבל על עצמם את הדאגה להוריהם המבוגרים, אבל בישראל נראה שהנתינה היא הרבה יותר חד כיוונית: מההורים לילדים. ילדים בוגרים אינם חושבים פעמיים לפני שהם יוצאים לחופשות יקרות, קונים בתים ורהיטים, מתחילים ללמוד בכל גיל - ואילו הוריהם חיים לפעמים ברמה נמוכה בהרבה משלהם. מן ההורים מצופה שיפיקו הנאה מההתבוננות בהנאת ילדיהם. יש שנהנים, ויש שלא. אבל בכל מקרה, לא הילדים הבוגרים ולא הוריהם מאמינים שילדים אלה צריכים לשלוח את הוריהם לחופשה שהם ראויים לה בהחלט.
ישנם הרבה רגשות כלפי התלות הפנימית החד צדדית הזאת, ורק לעתים רחוקות הם עולים אל פני השטח. המקרה שבו הנושא כן עולה בצורה פתוחה הוא כשההורים נמצאים בנישואים שניים. לדוגמה, רן ועירית הם זוג בשנות ה50- המוקדמות לחייהם, אלו נישואיהם השניים, ולכל אחד מהם ארבעה ילדים בוגרים. רן לא הסתדר עם גרושתו, שעדיין ציפתה ממנו לדאגה ולמעורבות. עירית ובעלה לשעבר היו חברים ובלתי תלויים זה בזה. חוסר הסימטריה במערכות היחסים הקודמות שלהם גרם לכך שילדיו של רן נטו לבקש ממנו יותר כסף מאשר ילדיה של עירית ביקשו ממנה, ושהם היו רגישים להפליא לאי צדק והתחרו ביניהם על המשאבים.
רן ועירית התקשו מאוד למנוע מכל זה להשפיע על יחסיהם. פעמים רבות נתן רן לילדיו יותר משעירית נתנה לילדיה והעדיף לעזור לילדיו להתבסס, או לצאת לחופשה מאשר לקחת לעצמו ולה. כלומר, אם עירית רצתה משהו, היה עליה להשיגו בעצמה. הם התקשו להרחיק ממערכת היחסים שלהם את התרעומת כלפי אי האיזון הבסיסי הזה. אבל אפילו בנישואים ראשונים ישנם פעמים רבות הבדלי דיעות בין בני זוג לגבי התמיכה שעליהם לתת למשפחותיהם המתרחבות. אחד מבני הזוג ירצה אולי להוציא חלק מהחסכונות על עצמם, ואילו השני לא יוכל להסכים לכך כל עוד הילדים לא מסודרים, כשההגדרה ל"מסודרים" היום היא אמורפית מאוד.
בישראל לא מעודדים את ההורים (כמו במערב) להתלונן ולרטון על תלותם של ילדיהם בהם. להפך. הם גאים שילדיהם יכולים לסמוך עליהם ושמחים לשרת אותם. אני מכירה כמה משפחות שבהן הורים בני 60 ,50 ואפילו 70 נהנים מאוד להגיש ארוחה שלמה כל יום שישי או שבת, כולל עריכת כל הקניות, הבישול והניקיון. אנשים אמרו לי בגאווה: "כל שבת באים אלי 17 אנשים לארוחת צהריים." הם מתגאים
אז מתי מגיע הזמן להפסיק לתת לילדים? נראה שלעולם לא נפסיק, וגם איננו אמורים. אבל עלינו גם לזכור להתמקד בחיי הנישואים שלנו. ילדים בוגרים זקוקים לעזרה בדיוק בזמן שבו הוריהם מתחילים לחשוב על הפרישה לגמלאות. במקרים רבים למדי הורים דוחים את פרישתם כדי להמשיך לדאוג לילדיהם הבוגרים ולתמוך בהם. לבני הזוג יכולה להיות עמדה שונה בנושאים אלה: בן הזוג עשוי להרגיש צורך בפרישה ולרצות לנסוע לטייל, לעשות כושר ולדאוג לעצמו, בעוד בת הזוג מרגישה צורך להמשיך לעבוד ולהיות מעורבת בתמיכה בילדים. בעוד הורה אחד רוצה כסף לפעילויות מהנות עבורו ועבור בן זוגו, ההורה השני רוצה להמשיך לחסוך - בשביל הילדים!
כשאמרתי לבתי הסטודנטית על מה אני כותבת, היא שאלה אותי מה אני מייעצת לאנשים לעשות. אין כאן תשובה אחת נכונה. ישנם ערכים שונים שמשתנים במשך מחזור החיים. על שני בני הזוג להגיע לאיזושהי פשרה שתאפשר לשניהם להרגיש שצורכיהם ורצונותיהם מקבלים מענה. תהיה זו טעות להעמיד פנים שהילדים הם הבעיה. למעשה, הדאגה לילדים בוגרים היא נושא נוסף שזוגות יכולים להסכים או לא להסכים עליו, אבל הדאגה המרכזית שלהם צריכה להיות יכולתם להגיע לפתרון ביניהם. ניתן לראות בצורך לתמוך בילדים בוגרים רק עוד אחד מצרכינו הרבים, ומיותר לבדוק צרכיו של מי הם הנכונים. לא יהיה נכון להתייחס אל מי שרוצה לדאוג לעצמו כאל אנוכי, ולא יהיה נכון לגרום למי שרוצה לתת להרגיש פראייר. אין דרך אחת נכונה לגדל ילדים או לבלות את הזמן בגיל מבוגר. אבל אם בני הזוג יתמקדו בנישואיהם, הם ישדרו שהקשר שלהם הוא החשוב ביותר. כלומר, הם אינם שמים את צורכי ילדיהם מעל הצורך הכללי להגיע לפשרה המקובלת על שניהם.
תרגום: ורד איל-סלדינגר
פרופ' קלייר רבין היא מחברת הספרים "משחק הוגן," "טובים השניים" ו"הגירושין החדשים," מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב, יועצת ומטפלת בנושא זוגיות ובעלת " מכון קלייר רבין" לטיפול זוגי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם