מצד שני מתנשאת. חשוב שתביני שדור ההורים שלנו, בישראל, חי במציאות הרבה יותר פשוטה מהיום. אורח החיים הקפיטליסטי בישראל לא מאפשר לאנשים את העצמאות הכלכלית מהסיבה שיוקר המחיה בשילוב מערכת כלכלית קפיטליסטית המבוססת על עובדי קבלן ונצלנות הופכת אנשים בוגרים לתלותיים בהוריהם. אם הוריי לא היו משלמים עבור הלימודים היום הייתי, סביר להניח, מובטלת וענייה. זאת ועוד, הטיול אחרי הצבא הוא פונקציה של 'אחרי השירות הצבאי' שהוא שירות חובה- תופעה שאינה קיימת באופן גורף בארה''ב. מה גם שאפשר לטייל בארה''ב או בדרום אמריקה ואילו בישראל לאן נוכל לנסוע? ללבנון?
אכן, להורים מגיע לחיות וליהנות אולם חשוב להבין שהעזרה שהם מעניקים נועדה להישרדות כלכלית. ועוד הערה קטנה בנוגע לסופי-שבוע וארוחות: הרבה אנשים עזבו את בתי הוריהם ועיר הולדתם ונדדו בעקבות פרנסה כך שארוחות סופ''ש מייצגות את המשפחתיות שהולכת ונעלמת. מה שכן, חשוב לעזור ולא להתפנק.

אם לא לילדים שלנו אז למי?
אושר אמיתי מושג מנתינה ללא גבול וקבלת סיפוק בתמורה. תמיכה ועזרה לאחר פירושה אהבה, בין אם מדובר בכסף ובין עם לאו, כל אחד בוחר את הגבולות שלו.
רק בריאות ואהבה!

אין רע במשפחתיות ולא צריך לצאת מנקודת הנחה שכל הילדים סחתנים בפוטנציה,הילדים הללו הם תמונה של החינוך והתהליכים בבית,וכל בית לגופו.הכותבת רואה בארוחת שבת מלוכדת סביב אוכל של אמא סיבה להתלונן,בטח שילדיה שעובדים לומדים ומגדלים לא ישנים ומוטרדים יהיו מתוסכלים מהדבר הבאמת בסיסי הקרבת יום השישי למענם..והיא פוחדת שאם תתן ירמסו אותה,אני לא דר'' אבל יודעת שמי שמפחד מנתינה ללא תנאים מפסיד את חייו,וזאת אני אומרת רק על משפחות נורמטיביות לגבי משפחות אחרות העינין באמת מורכב ויש צלקות שונות ומשונות ושוב קשה לשפוט ילדים אלו.

In the United States parents don't support their kids like Israeli parents, therefore when they are older and need their children none of their kids dares to take a day off work to help their parents - after all these are the parents that taught them that they must take care of themselves because they are on their own. Many old people are alone with rare visits from their children. I know, I live here.

יש מצבים בחיים שחשוב לתת עליהם את הדעת ולעשות - איכן אני כהורה יכול להוסיף או לעצור. זאת לעיתים דילמה יותר מצפונית של - מה יאמרו....או מה יהיה...?
מה נכון לכם כזוג בגיל אמצע החיים..מה פוגע ? כן.פוגע ומשבש את הלך החיים שאמור להרגיש ביטחון כלכלי. שקט של אי מטלות - ולתת למצפון לעבוד שע' נוספות - כגון- מה יעשה בני/בתי אם לא אעזור לו??
בחיינו הפרטיים אנו הורים לשלשה ילדים. כל אחד מהם בוגר . נשוי ולחלקם ילדים. נכדנו נהנים מזכות יתר של אהבה. ביקורים הדדים ולעיתים כשמתאפשר גם במתן מענק כספי. אנו לקראת גיל הפרישה. מבקשים לחיות !!!! מגיע לנו!!!! בסרט הזה כבר היינו ושרדנו - לעולם מותר לאמר - לא!!! ולא לתת ל''סחיטה רגשית'' כמו נסיעה לחו''ל או סתם כי לא בא לנו לארח - לעבוד שע' נוספות.
למדנו לנצל נכון את הזוגיות שלנו ללא ילדים. אנו אוהבים במידה. לא חונקים. לא מתערבים אלא אם נתבקש. נהנים לתת כשאפשרי ושוב במידה הנכונה. נהנים מהשקט ולא מקנאים באותם הורים סגפנים שמעריצים את ילדיהם עד כדי השתעבדות. לא מוכנה לארח בשישי/שבת שולחן כמו ליל סדר. אוהבת לחבק ולארח ובאותה המידה לצפות שכל אחד מהם יעזוב לביתו.