ראשי » סגנון » ניו אייג' » מסביב לקוסמוס

אני, ג'יוואן טראנה: רחוב צייטלין, תל אביב

1998. רן ובר, יניב ופרם מלינדה מתכנסים במרתף בניין תל אביבי כדי לקבל מטיוהר שם חדש. התאורה: אפלולית. האווירה: מסתורית. האוויר: טחוב ומחניק. עידן הסניאסים - פרק שלישי בסדרה

רן ובר | 22/6/2010 9:42

אחת הבעיות האופייניות לתקופה שבמהלכה החברים שלך מתחילים להסתובב עם שמות סניאסים, היא שאתה מפסיק לקשר בין הודעות טלפוניות לבין אנשים שאתה מכיר. אם, למשל, אתה מוצא בתא הקולי הודעה כזאת: "היי, זאת זושטאפי, שכחתי אצלך את המרק אינסטנט", אתה יכול למצוא את עצמך תוהה מי זאת זושטאפי. אתה מתחיל לעבור בעיני רוחך על אלו מבין מכריך שעדיין לא שינו את השם, ואז עוצר על שם אחד. שרית? טלפון זריז מגלה לך שהיא לא זושטאפי, אבל גם לא שרית. מעכשיו היא פרם מלינדה.

פתאום דני הופך ליוקננדה, רונית העורכת-דין נהייתה פראשקטי, אלת האהבה. ויניב. מסכן יניב. ליניב לא היה מזל. וינוד. תארו לכם ערב פסח, כל המשפחה נפגשת. דודה ניצה שלא פגשה את יניב כבר כמעט שנה מחבקת אותו בהתרגשות. יניבי'לה, מה נשמע? הוא זע באי נוחות. "לא יניב" הוא פולט בחשש. "מה זאת אומרת?" היא שואלת בחקרנות. "וינוד", הוא פולט באימה. "אה" היא מסתכלת עליו במבט מעוקם, מחניקה פרץ צחוק ורצה אל המטבח לסדר את הקניידלך.

יש משהו בחיפוש הרוחני שלא מאפשר לנו להישאר במקום שלנו, רוחנית ופיזית. בפשטות של מי שאנחנו. אנחנו כל כך רוצים לפרוץ, כל כך רוצים לצאת מההתניות ומהדפוסים שלנו, שאנחנו עושים דברים מוזרים. מאד מוזרים.

משליכים את הזהות הישנה, המזויפת, ונכנסים לדרך חדשה של אור ואמת. טראנה וחברים צילום פרטי

כשמסתורין פוגש אלגנטיות

1998. אני בן 25. סטסנג עם טיוהר במרתף בניין ברחוב צייטלין בתל אביב. עבדנו קשה כדי להפוך את המקום הזה לנעים ומדיטטיבי, אבל העובדות נותרו בעינן: מדובר היה במקלט טחוב, מחניק וחסר חן בלב תל אביב. דווקא דיירי הבניין נראו די שמחים מבואם של ארוכי השיער לבושי הלבן, במיוחד לאור העובדה שהתנדבנו להקים גינה מפוארת בכניסה. בפנים התאורה אפלולית ומיסטית. התרגשות בקהל. היום אנשים מבקשים לעצמם שם חדש. היום אנשים רוצים סניאס. הם מתכננים להשליך את הזהות הישנה, המזויפת, ולהיכנס לדרך חדשה של אור ואמת. כמו פרפר שמשליך את הגולם. או שמא גולם שמשליך את הפרפר?

באוויר מתפשט לחץ קבוצתי מהסוג העדין והמחבק. מה, עדיין אין לך שם? עדיין קוראים לך אמיר או אבי משעמם כזה? הלב שלי הולם חזק. ללכת על זה? לזרוק את הזהות הישנה והסתמית שלי ולפרוץ אל שמי התכלת הזוהרים של ההארה? אבל מה יקרה אם אני אקבל שם כמו של יניב, אני חושב לעצמי בדאגה. לפחות אם היו מבטיחים לי איזה שם עוצמתי כמו שיווה, או זאקיר – אז זה אולי היה פשוט יותר. אבל אם אפול על משהו מפדח? איך אציג את עצמי למשקיעים של החברה שלנו? איך אתקשר עם המשפחה והסביבה? זהו. הבנתי. זה בדיוק המפתח, אני צריך לזרוק את כל הדאגות ולבקש שם.

בכלל, אני חבר שלו, של טיוהר. הוא בטח ייתן לי אחלה שם. ככה זה כשיש קשרים אישיים עם המאסטר, לפחות שם נורמלי מגיע לי לא? מצד שני, לך תדע. המוארים האלה, אי אפשר לדעת מאיפה הם מביאים את השמות. אולי משהו ישתבש, והוא

ייתן לי איזה שם מוזר כמו ספתוש, או אלסם, או משהו כזה?

זהו. קפצתי למים. חצי חיוך של טיוהר. עצימת עיניים לשנייה או שתיים וקיבלתי שם. ג'יוואן טראנה. אופס. מה זה? שני חלקים. ג'יוואן נשמע דווקא טוב. יש לו ארומה צרפתית כזאת. כמו הכלאה בין סיגריה לאפטרשייב איכותי. כשמסתורין פוגש אלגנטיות. אפשר להסתדר עם זה. תגיד, טיוהר, שאלתי אותו בהפסקה, נתת לי שני שמות, באיזה להשתמש? אני אקרא לך טראנה, הוא עונה. אוי לא. האות ה"א בסוף שם בדרך כלל מציינת לשון נקבה, איך אני אסביר את זה לסביבה? אולי אני יכול לעשות הסבה לטאראן או טיראן, או משהו כזה. אבל טראנה?

שינוי השם מיועד למחוק את הקשר בינך לבין הזהות המזויפת של העבר, שכוללת את כל הדברים שאתה כבר לא רוצה להיות קשור אליהם. כל הפעמים שההורים שלי קראו לי "רן", ועצבנו אותי. ככה לפחות טיוהר הסביר. זה נשמע הגיוני ברמה הפסיכולוגית. קטע פבלובי של התניות, שאי אפשר להשתחרר מהן אם לא מנתקים את החוט. נשמע טוב. רק שזה לא עבד. במקום להשיל ממני את הזהות הישנה ולקלף את האגו, פיתחתי זהות משודרגת. טראנה. אח. זה כבר משהו מיוחד. לא סתם רן מהרצליה. ט*ר*א*נ*ה. וואו! אבל כנראה אי אפשר לברוח מהאגו הזה. בטח לא בטריק זול כזה. אולי היה חלון הזדמנות קוסמי באורך 15 דקות, אחרי שקיבלתי את השם שאיתו הייתי אמור לעשות את הפריצה הגדולה. אבל אז בטח הייתי עסוק בעדכון אתר האינטרנט של טיוהר לגבי ריטריט קרוב, או בארגון המדיטציות של יום שישי בצהריים.

סטארט אפ

ניב, שעבד אצלי בחברה, היה בקטע של קבלה. הוא דווקא לא היה כל כך נלהב מעניין השם החדש. הוא הסביר לי ששם זה צינורות השפע של האדם, ושלא כדאי להתעסק אתו. במיוחד עכשיו, כשדווקא הולך לי טוב עם הסטארט-אפ. אמרתי לו שכבר חשבתי על זה, והחלטתי לכתוב "טראנה" ולא "טרנה". אבל הוא הסתכל עליי במבט מבשר רעות, ואמר: תיזהר, אחי. חייכתי אליו בנימוס ונכנסתי למשרד. ההורים שלי קיבלו את זה די בסדר. אבא שלי דאג שמא החלפתי גם את שם המשפחה. כשהסברתי לו שלא, ושלפחות בינתיים אני גם לא משנה את השם בתעודת הזהות, הוא נרגע.

שנים לאחר מכן, כשהתחלתי להתקרב ליהדות, פגשתי מישהו ששאל אותי: תגיד, אתה מוכן להיות סתם רן מהרצליה? בלי השם המיוחד והמפוצץ הזה? להיות פשוט ורגיל? עצם זה שהשאלה הזאת הרעידה משהו בתוכי גרם לי להבין עד כמה אני רחוק מהפשטות שכל כך חיפשתי, וחשבתי שהיא מנת חלקי. עד כמה קשה לי להיות "סתם רן". עד כמה אני מפחד להרגיש מה שאני, כמו שאני, בלי תחפושות רוחניות מופרזות – ועד כמה חשוב לי לחזור לזה. ברקע התנגן השיר "במקום שטויות תתחיל לחיות". של ירמי קפלן. תתחיל מאפס. חייכתי.

לאתר הבית של רן ובר