ארוחת פועלים ירושלמית: ביקור במסעדת חן המיתולוגית
אדם יכול להיכנס חלילה לקומה תוך כדי אכילת קציצות במיץ במסעדת חן הירושלמית, להתעורר כעבור שני עשורים, לקבל את אותה מנה ולא להבחין שחלפו שנים. קסם היציבות
הדרך מאזור כיכר ספרא למעלה רחוב יפו תמיד מעלה אצלי נוסטלגיה. שם אכלתי בפעם הראשונה חומוס, במזנון של מוסא ובורקס דליקטס. הקטע הזה של רחוב יפו שכולם מכירים כ"מול הדואר", היה, הרבה לפני שסאגת הרכבת הקלה דחקה אותו לשולי השוליים, האזור הכי מרכזי בעיר.
היה שם בניין העירייה, במתכונת קטנה וצנועה. בקצה שמוביל לעתיקה היה דוכן הבייגלה המלוח ומעליו הייתה מרפסת שעליה, כך סיפר לי אבא שלי, עמד דודי ג'וני ז"ל ושמר מטעם ההגנה כשהיה בתיכון, אולי בחטיבת הביניים.
זה גם היה המקום שממנו היו עולים לברים של מגרש הרוסים או יורדים לכיוון של ריבלין והחצר. קיצורו של עניין, מבלי לשים לב לכך, החלק הזה של רחוב יפו גורם לי לצביטה נוסטלגית בלב כל פעם שאני עובר בו, דבר שקורה אחת לשנתיים בערך.
פנינה נוסטלגית נוספת ברחוב יפו היא מסעדת "חן" הוותיקה והזכורה לטובה בדרך כלל. רבדי הנוסטלגיה ב"חן" רבים. זה מתחיל בטעם הייחודי שנשאר לאוכל. אדם יכול היה להיכנס לקומה תוך כדי אכילת קציצות במיץ נניח, להתעורר כעבור שני עשורים, להתיישב מול אותה מנה ולא להבחין שעברו כל כך הרבה שנים.
נשארו מעט מסעדות במדינה שמצליחות לשמר את מה שמוכר כ"טעם של פעם". שיהיה ברור, טעם של פעם אינו ערובה למנת גורמה. טעם של פעם הוא קודם כול נוסטלגיה משומרת.
זה אומר יציבות, שמרנות, שמירה על קו אחיד שאינו ממהר לחפש חידושים ושולח את הראש, דרך החושים, למקום מוכר. בזכות העובדה שהטעם מוכר, הוא מעורר סימפתיה אצל הסועד שמזדמן למקום אחרי הרבה שנים.
מה שהיה יפה בביקור הזה ב"חן", לראשונה אחרי משהו כמו תשע שנים, הוא ששום דבר לא השתנה בטעמים. לא היו חידושים, הפרצופים נותרו אותם פרצופים ובין פקידי עירייה בכירים שחושבים שהם בונים את ירושלים, ובין פובליציסטים ידועי שם שפותחים מיני פרלמנט ומדסקסים עניינים חשובים, יש סתם עמך ישראל שבאים לאכול אוכל ביתי טוב במחיר שפוי.
האירוח במסעדה לבבי, נון-שלנטי, שמח להציע הצעות והגון. בהתחלה רציתי להזמין סופריטו בשר. המלצר, שהוא גם בנו של הבעלים אם אני לא טועה, שאל את סמי הטבח אם הסופריטו מוכן.
אני חושב ששמעתי את סמי אומר שכן, ואז הוא חקר אותו בצורה מעמיקה יותר והבין שנתחי הבשר עדיין לא רכים דיים. וזה יפה.
אז הוא הציע כמה אלטרנטיבות; לא לפני שהביא לשולחן צלחת מלפפונים חמוצים, צלחת חצילים מטוגנים, סלט חצילים מעולה בפטרוזיליה ושום, חמוצים בעמבה ושתי פיתות עסיסיות. באה גם צלחת חומוס סטנדרטית עם גרגירים שהעולל חיסל
אבל העניין במסעדות מהז'אנר של "חן" זה מה שנקרא בעגה "אוכל מבושל". במסגרת האלטרנטיבות הציע המארח חרשוף ממולא והמליץ על מג'דרה וסלט ירקות, כדי שלא יהיה משעמם.
הגיע חרשוף ממולא שבושל שעות על גבי שעות והיה חמוץ (קצת יותר מדיי) אבל מלא בבשר טחון פשוט, לא מתובל בצורה כזאת שהטעמים המקוריים הלכו לאיבוד ובסופו של דבר טעים מאוד. המג'דרה הייתה מצוינת והסלט רענן את הפה בטריותו. עם המנה הבאה ופעמיים שתייה שילמנו 92 שקל.
המנה השנייה הייתה קלאסיקה אחרת: קציצות בקר במיץ עגבניות. ומה אני אגיד לכם, יש קציצות טובות יותר - אבל אין קציצות כאלה. טעם המיץ היה טעם שמאוד נדיר לפגוש בימינו. הוא בלתי ניתן להגדרה. הדרך הטובה ביותר לתאר אותו היא כטעם של פעם; כך גם הקציצות, שהיו רכות והחזיקו צורה. הן גם החזיקו בתוכן טעם נושן, טעם של נוסטלגיה יפה שעומדת, לצערנו, לפוג מן העולם.
מסעדת "חן", יפו 30. טל': 057-9438477
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם