זאביק השועל: המנכ"ל שדילג מההייטק לפונה
בין המיליונים בהיי-טק לדרינקים באמצע הלילה, זאב זילבר פחד שהחיים ידלגו מעליו. ואז הוא עבר חוויה מנערת בהודו והחליט לפרוש מעולם העסקים. עכשיו, בגיל 49, הוא מוציא ספר ביכורים ושוקד על כתיבת החלום הבא: נוסחה מתמטית לפיצוח סוד האושר
הרומן של זאב זילבר עם הכתיבה החל כבר מזמן, אבל רק לפני חמש שנים הוא החליט למסד את היחסים. זה קרה בעקבות שיחה אגבית, אחרי שיעור יוגה, כשמישהו המליץ לו להירשם לסדנת כתיבה של אשכול נבו. וכך היה. "נכנסתי לשוק", משחזר זילבר את החוויה המכוננת, "פתאום ישבתי בחדר שבו אנשים ממש מדברים על מילים ועל המשמעות שלהן. אמרתי לעצמי 'וואי, יש עולם אחר'. הרגשתי הכי שייך לאנשהו שהרגשתי אי פעם. הרגשתי שהלב שלי נפתח. בפעם הראשונה בחיים שלי הייתי במקום הנכון".
המקום הזה הראה לו את הדרך החוצה מעולם העסקים שבתוכו שגשג במשך שנים והוביל אותו עד ל"רחוב אחר" (כנרת זב"מ), אסופה של 14 סיפורים קצרים, שרואה אור בימים אלה. אמריקה, תאילנד, הודו, וייטנאם, וגם רמת גן ותל אביב. נועה, מיי, איילה, לורה, ג'ון, דנה, איריס, נגה, נטע, נשים נשים, וגם כמה סיפורי ילדות וביזנס. את כולם שולף מזיכרונותיו הגיבור חסר המנוחה דרור קוטלר, שאמנם משתנה מעט מסיפור לסיפור, אבל כל הזמן נשאר בעיקר זאב זילבר, שכמובן טורח להכחיש. "כל העלילות, הדמויות ושמותיהן הן פרי דמיוני בלבד", הוא עובר למצב התחמקות של סופר מתחיל, "כל קשר לאירועים שהתרחשו במציאות הוא מקרי בהחלט".
אי אפשר להתעלם מהנימה האישית של הספר. אלו חוויות שחווית, מקומות שמוכרים לך היטב.
"הסיפורים שלי תמיד התחילו מאיזו נקודה מסוימת ואחר כך כתבו את עצמם, הפתיע עו אותי תוך כדי התפתחות העלילה ועם הסוף שלהם. אני מתחיל עם סצנה שאני רואה בראש, ואחר כך הכתיבה ממשיכה מתוך איזה גרעין של תחושה. אף אישה שמופיעה כאן היא אישה ספציפית שאני מכיר. אין אף מקרה שהוא ביוגרפי, מההתחלה ועד הסוף. ובכלל, כל סיפור עוסק בעניין מהותי אחר - אובססיה, בדידות, להחזיק ולשחרר, להרגיש שהחיים מדלגים עליך, ועוד כל מיני רגשות שכל אחד יכול להתחבר אליהם. וגם דרור, זה די מוזר שהוא הגיבור של כל הסיפורים, כי במקור חשבתי שבכל סיפור הגיבור הוא מישע הו אחר. הפתיע אותי כשאשכול (נבו) או הלה (בלום, עורכת הספר - ס"ה) אמרו שמדובר בעצם באותו קול".
"לזאב יש תכונה מיוחדת שיש למעט מאוד אנשים והיא היכולת לספר סיפור", מבהיר נבו. "הוא story teller במובן הכי פשוט וזורם של הביטוי. מהעבודה איתו אני זוכר בעיקר תהליך שבו הוא מביא סיפור ואני מחזיר עם תיקונים, ואז הוא מגיש שוב ועושה משהו אחר לגמרי שלא קשור למה שתיקנתי. הוא יודע מה הוא רוצה להגיד גם אם הוא לא יודע את זה מראש".
זילבר (49), בן לאב מנעולן ואם עקרת בית, נולד וגדל ברמת גן. "למדתי לקרוא ולכתוב בגיל ארבע. אחותי רוחל'ה לימדה אותי. היא מבוגרת ממני ב-13 שנה ומאוד אהבה לעשות עליי אקספרימנטים. כשהייתי בן שש היא התחתנה וככה נשארתי לבד, בן זקונים להורים שתמיד אמרו לי להעסיק את עצמי. אז שיחקתי כדורגל, מלך השערים של השכונה, וגם כתבתי סיפורי בלשים, מערכונים וקומיקס. כתבתי גם יומן. אבל כל מה שכתבתי, מכל הסוגים, הייתי אחר כך קורא, מזדעזע וזורק. נורא פחדתי שמישהו ימצא את הסיפורים שלי ויקרא אותם. זה הרגיש אישי מדי. רק בגיל 33, אחרי שהתגרשתי וכתבתי את סיפור הגירושים, הפסקתי לזע רוק והתחלתי לשמור".
בשנים הבאות הוא המשיך לייצר מילים, אולם את מרבית זמנו עדיין תפסו המספרים. ב-2007 הודיע כי הוא עוזב את תפע קידו כיו"ר חברת האחזקות פורמולה ויז'ן, מבעלות השליטה בחברת "בבילון" שפיתחה את תוכנת התרגום והונפקה בבורסה. מדורי הכלכלה דיווחו כי עם פרישתו מוותר זילבר
"ההחלטה לפרוש מהעולם הזה הגיעה עוד הרבה קודם", הוא מספר. "זה התחיל להבשיל כבר בינואר 2001, כשהייתי המנכ"ל של ניו אפליקום (חברה שגלגלה מחזור שנתי של 300 מיליון שקל והתמזגה לפורמולה). בגיל 40, אחרי 14 שנות עבודה מטורפת, החלטתי שדי. שמיציתי ושאני צריך חופש. כמובן שאחרי ארבעה חודשים תאילנד, הודו, תל אביב וחוזר חלילה - הרגשתי כמו בטלן. הולך לישון בארבע בבוקר, קם בארבע אחרי הצהריים. ירדתי מהפסים כי לא הייתה לי תוכנית מסודרת.
אז חזרתי לפורמולה, אבל החלטתי שאני לא רוצה יותר להיות מנכ"ל כי זאת עבודה קשה מדי. נתנו לי להיות יו"ר של שש יצרניות תוכנה ישראליות, חברות סטארט-אפ כמו שקראו להן אז באמצע שנות ה-2000. נשאבתי לזה שוב, אבל ידעתי שכשארצה לפרוש אעשה את זה עם אג'נדה. שיהיו לי סיבות לקום בבוקר, כדי לא להשתגע. נרשמתי מראש לחוגים, קואוצ'ינג, פילאטיס, אופניים, גיטרה, פסנתר, קורס יין".
אתה אדם מפונק?
"הפעם הראשונה שבה הבנתי שיש לי בעיה הייתה כשעבדתי בצבא במסעדת המבורגר ברמת גן. בתחילת המסלול שם עבדנו בחסה. פתאום איזה בחור עשיר מרמת חן שאבא שלו היה מנהל גדול בבנק לאומי, קודם מהר ועבר לעבוד עם הבשר. שאלתי את המנהל למה דווקא הבחור השני מקודם. הוא הסביר לי יפה שאני נולדתי לקום כל יום ב-11 בבוקר, לשתות מיץ אננס טבעי, לקבל מסז', לרדת עם חלוק לבריכה ולנופף לשכנות. שם הבנתי שאני מפונק".
מפונק או לא, זילבר, שהתגייס עם פרופיל 45 בגלל אסתמה, פרנס את עצמו בזמן הצבא בעבודות מזדמנות. את הימים העביר בבקו"ם, כולל משפטים תכופים על מעשי קונדס שאחד מהם אף גרם לשריפה. את הלילות בילה על הרחבה הבוערת של מועדון הפינגווין ז"ל. ואז, בדפוס שיחזור לאורך חייו, הוא הוסט לפתע למסלול אחר לגמרי. בצה"ל פתחו קורס מפעילי מחשב בממר"ם. זילבר קיבל זימון.
"בממר"ם המשכנו לחגוג כל ערב בפינגווין. אבל שם חזרתי קצת להיות החנון שהייתי כילד חרוץ ולומד. עבדתי במשמרות כמפעיל מחשב והכרתי את החבר'ה שיגררו אותי כמה שנים אחר כך לתוך ההייטק. כשהשתחררתי התקבלתי לנהל את יחידת המחשב של דובק, ובמקביל למדתי כלכלה באוניברסיטת תל אביב. רציתי לראות במה כולם נכשלים. אחרי סמסטר עזבתי. הספיק לי. זה היה משעמם. הלכתי לעבוד כאיש מכירות בטכ"ם, חברת בת של תדיראן, ומכרתי תוכנות לקיבוצים. גם זה שעמם אותי. אז עזבתי הכל ונסעתי לניו יורק".
כדי להגשים את החלום האמריקאי?
"ממש לא. אף פעם לא חשבתי על התעשרות מהירה וכסף גדול. סתם חשבתי לנסוע קצת, לחוות חוויות לפני שאכנס לתלם של ילדים ומשפחה. לא ידעתי אז שלא ממש יהיה לי תלם כזה. בניו יורק מכרתי אנציקלופדיה בריטניקה מבית לבית, ומכרתי נעלי נשים בחנות של איזה ישראלי נחמד. הייתי מוכר די מוצלח וגרתי במרתף מעופש בקווינס. חייתי על שישה דולר ביום, אבל נהניתי מכל רגע. זה היה נחמד לשחק ב' צ'יפ סטאפ' הזה. אבל אף פעם לא חשבתי, למשל, איך אפתח חנות נעליים משלי ואתעשר נורא. אני חושב שמגיל שלוש ידעתי שאהיה צווארון לבן".
ולמה חזרת לארץ?
"הייתי כבר בן 27 והייתה לי חברה ודיברנו על לחזור ולהתחתן ובאמת עשינו את זה, אבל זה לא החזיק מעמד הרבה זמן. אחרי שנה וחצי בניו יורק חזרתי לישראל די חסר כל. בלי תואר, בלי מקצוע, בלי גרוש על התחת. היו לי אולי 5,000 שקל וב-3,500 מהם קניתי מיני מיינור. היו כמה חבר'ה שזכרו אותי מימי הזוהר של סוף האייטיז בממר"ם ומטכ"ם. הם התקשרו ושאלו אם אני רוצה להצטרף אליהם לחברת תוכנה שהם מקימים. אפילו לא ידענו להגיד'סטארט-אפ'. הם חיפשו משקיע ומצאו את דני גולדשטיין, קראו לו'המשקיע הרומני'.
"וככה התחלנו, ארבעה אנשים. הם אמרו שאין להם יותר מאלף שקל לשלם לאיש מכירות ואני הסכמתי. התמימות שלי עבדה לטובתי. פשוט נהניתי מהאקשן. דברים קרו, מנהל תחום, מנהל חברה קטנה, מנהל חברה גדולה, מנהל חברה ציבורית. לא חיפשתי להתקדם. פשוט קמתי כל בוקר
כדי לפתור בעיות ולא יכולתי לעצור. הייתי מהמנכ"לים המשוגעים האלה, רצתי בפרוזדור וצעקתי 'מי שלא נהנה - שילך הביתה עכשיו'. שישי-שבת נראו לי ימים מבוזבזים. עבדתי כל יום עד עשר ואז החלפתי זהות ויצאתי לבלות עד שלוש בלילה בכל הברים בעיר. שותה הרבה, ישן מעט מאוד ובבוקר שוב הולך לעבודה".
מתי הבנת שדרוש שינוי?
"הרגשתי שאני יכול לעשות את זה עד הפנסיה, אבל אז אשאל את עצמי לאן הלכו כל השנים. כיו"ר אתה לא ממש עובד. בשנה האחרונה שלי הרבה דברים הבשילו לידי מימוש. הגענו להרבה אקזיטים והבנתי שאני רוצה להתחיל משהו חדש. גם לא אהבתי את כל התרבות הזאת של החבר'ה הצעירים שבאו מראש בשביל האקזיט. ילדים שלא ניהלו קיוסק בחיים שלהם, באו בשביל להמר על כסף של מישהו אחר.
"חשבו שיש להם קארד בלאנש לשרוף מיליון דולר בשעה ומקסימום אם לא ילך וייגמר הכסף יגייסו שוב. פגשתי המון חוסר אחריות וזריקת כספים על שטויות בלי ידע בניהול סיכונים, תחזיות שלא קשורות למציאות. לנבא מכירות של חמישה מיליון דולר ולהביא 80 אלף ואפילו לא לחשוב שזה נורא. עוד לפני שאנשים חשבו איך לבנות משהו, הם חשבו על אקזיט. זאת תפיסה מעוותת. כמו לעשות ילד ובמקום לגדל אותו, ישר להעיף מהבית".
אנשים שרגילים לעשות כסף, מתקשים לוותר על ההזדמנות לעשות ממנו עוד.
"בגיל 19, כשאבא שלי נפטר, גיליתי שאנחנו עניים. גיליתי שאין לי כסף אפילו לסיגריות. גדלתי תמיד עם ג'ינס אחד וטי-שירט אחת, אבל חשבתי שככה כולם חיים. ההורים שלי לא עשו מזה עניין. פשוט לא שמו משקל על כסף. לא לאהוב אותו ולא לשנוא אותו. אני חושב שתמיד אשאר ככה. העבודה בהייטק אתגרה אותי מהמקום של האקשן, לא של ההתעשרות. באיזשהו שלב ידעתי שאני מסודר ושזה משחרר אותי מהמחויבות לעבוד, אבל אף פעם לא הרגשתי עשיר. הייתה לי חברה שאמרה שאני מרוויח כמו אלפיון עליון ומוציא כמו עשירון שלישי. היא קצת לימדה אותי לטייל בטוסקנה ולאכול צהריים במסעדות שלושה כוכבים של מישלן ב-500 אירו. אבל זה לא עושה לי את זה. אני לא צריך יאכטה. מספיק שיהיה לי נוח. לא צריך יותר מנוח".
יכולת , בשביל הנוחות כמובן, לפזר חלק מההון שעשית בהשקעות שונות. מה עם נדל"ן? אמנות?
"הייתה איזו אפיזודה שבה חשבתי להתחיל לאסוף אמנות. נשברתי אחרי חודש. זה היה סוג של אליטיזם מעצבן שלא דיבר אליי. סמלי סטטוס ולייבלים אף פעם לא עניינו אותי. זה נורא משעמם. בנוגע לנדל"ן, עשיתי פה ושם כמה השקעות לא רציניות. אני מעדיף לגור בדירות שכורות. זה הרבה יותר נוח לי. 'איי לייק טו טראבל לייט'. בלי מחויבות. לצאת מתי שבא לי ולעשות שינוי. כשהייתי במערכת יחסים של חמש שנים, קניתי דירה בצפון העיר במקום בורגני מאוד כי הילדה של אותה אישה למדה שם. כשהקשר הסתיים לא היה טעם להמשיך לגור בשכונה שרחוקה ממרכז העיר".
תחליט , אתה נהנתן של מסז' ים ומיץ אננס, או אדם צנוע שמסתפק במועט ובנוח?
"תמיד נורא אהבתי שאמרו עליי שאני צנוע. שאני לא הולך לכל מיני אירועים פלצניים כאלה ואחרים. ואז כשהייתי באיזו סדנה בפונה, נפל לי האסימון. סיפרו סיפור על זן מאסטר שהיה ידוע בסלידתו מחומריות וסירב לקבל מתנות מתלמידים. הבן שלו, שהפך גם הוא לזן מאסטר, דווקא לקח את כל המתנות שקיבל. כשהאב שמע שבנו נוהג כך, הוא ניתק איתו קשר ואמר לו שהוא לא הבן שלו יותר. רק לימים, ממש לקראת סוף חייו, גילה שבנו בעצם הניח את כל המתנות בחדר צדדי זניח ושאל אותו מה העניין. הבן הסביר לו שמי שהיה כל השנים דווקא הגרידי ביניהם היה האב, בגלל שעשה עניין גדול מהמתנות וחיפש כל הזמן רק שיגידו כמה הוא לא רוצה מתנות. ומה מוסר ההשכל מכל הסיפור הזה? איזה צנוע, מה צנוע, לא רק שאני לא צנוע, אני גם רוצה שיגידו כל הזמן שאני צנוע".
לונה, העיר ההודית שהתפרסמה כמו קד רוחני ושבה פועל האשרם של אושו, יש תפקיד חשוב בסיפור של זילבר. ב"מקום אחר" היא מופיעה כיעד שאליו נוסע הגיבור במטרה להתקרב לאשתו שחוותה שם הארה. "נקלעתי לפונה בפעם הראשונה בטעות", מספר זילבר. "עשיתי שם סדנה אחת ב-2001, וזה מאוד ניער אותי. פתאום מצאתי דרכים לעקוף את ההגנות שלי ולהגיע לעצמי. כל מי שהלך אי פעם לפסיכולוג יודע שאתה תמיד גם החשוד וגם הבלש - הבלש כל הזמן מנסה לחפש למה אתה עושה את מה שאתה עושה. החשוד קולט שהבלש עלה עליו ואז מנסה למצוא דרך אחרת לברוח. הלכתי לפסיכולוגים אחרי שהתגרשתי, אבל זה לא באמת עזר לכלום. הסדנאות בפונה הגיעו ממקום אחר לגמרי ושינו אותי. קודם הייתי בן אדם סגור, מלא בהגנות, יותר שיפוטי, פחות מקבל. היום אני אני.
"בפונה, במקום לדבר על הילדות, אתה הופך לילד. במקום לדבר על מה ההורים עשו לך ואיך עשו לך אתה מתעמת איתם, עם עצמך. שם הבנתי שכל החיים ניסיתי להיות הכל חוץ מאבא שלי, ושם שחררתי את המעמסה הכל כך מיותרת ולא חשובה הזו שגזלה ממני כל כך הרבה אנרגיות. לא יודע איך זה קרה, כי באמת הייתי נורא ציני במקור. כשהגעתי היה לי מוזר לראות את כל השאנטי-אנטי והמדיטציות האלה, אבל כבר בפעם הראשונה שהצטרפתי לסדנה יצאו ממני דברים שאף פעם לא הצלחתי לגעת בהם. מאז נסעתי לפונה כבר תשע פעמים. כל פעם לחודש".
אפשר להתייחס לזה גם כאל גן עדן לרווקים הוללים.
"זה לא איזה ריזורט לפנויים פנויות, אני לא חושב שיש מי שנוסע רק למטרה הזאת. אבל כשאתה פתוח, אתה מאפשר לדברים לקרות. אז ברור שגם הכרתי בפונה לא מעט נשים. יחסים שם הם דבר הרבה יותר קל. פה בארץ אתה מכיר מישהי, מתחיל לזרום ואז נכנס לפחד בגלל הציפיות. שם אין ציפיות. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, להיות אותנטי, בלי רגשות אשמה. בפעם האחרונה שם, לפני שלושה חודשים, הייתה לי חברה טורקיה במשך חמישה ימים. כשהיא נסעה הייתי לבד שבוע ואז הכרתי בחורה גרמנייה והיינו יחד שלושה שבועות, צמודים ומאוהבים. ישבנו בצד בכל הסדנאות ונתנו ידיים וזה היה הכי מקסים בעולם".
ואתם עדיין יחד?
"לא, זה נגמר. ברור שיש לי בעיה עם הנושא של זוגיות. קשה לי עם הציפיות. עם זה שאני צריך, חייב, אמור להתקשר למישהי כך וכך פעמים ביום ולראות אותה כך וכך פעמים בשבוע, כי כך נהוג. הפחד הכי גדול שלי הוא לאבד את עצמי בזוגיות. כשאתה בן זוג אתה תמיד במצב של ריאקשן, לכאן או לכאן, תמיד זה או לרצות או לעצבן את הצד השני. אני חושב שאני ככה מכיתה ד'. כבר אז אמרתי לבנות 'בואי נהיה ידידים'. אבל הלכתי לפותחת בקלפים שאמרה לי שב-2010 אהיה בשל לזוגיות".
את ספרו בחר זילבר להקדיש לאישה בשם מיריי. "היא המוזה שלי", הוא מסביר, "בזכותה חזרתי לכתוב. פגשתי אותה במקרה כשלקחתי טרמפ משוק 'קחתן' דאז. בעקבות המפגש הזה משהו נפתח ואחרי עשר שנים שבהן לא כתבתי, ישבתי לכתוב את סיפור הגירושים. הוא הראשון ששרד ונכנס לספר. מאותו יום לא זרקתי יותר סיפורים".
ומהראש שלך הסיפורים האלה עברו למדפים בחנויות. איך זה קרה?
"מבחינתי תמיד היו שני סופרים. היה סאלינג'ר והיה אתגר קרת. וזהו. הכרתי מישהו שהמליץ לי להעביר לו סיפור וקישר בינינו. אבל בשבילי להעביר לאתגר קרת סיפור היה כמו להעביר אותו לאלוהים. אמרו לי גם שהוא ביקורתי מאוד. בקיצור פחדתי. לא צלצלתי אליו כי הרגשתי כמו איזה גרופי אידיוט. רק שנים אחר כך פגשתי אותו בסדנה של אשכול נבו ושאלתי אם הוא זוכר שמישהו הפנה אליו אחד, זאב זילבר. הוא זכר וקרא ואמר לי שהוא חושב שאני צריך להמשיך לכתוב והמליץ לי לפנות להלה בלום, שגם ממנה הזהירו אותי כי היא יכולה להיות קצת בוטה.
"שלחתי לה כמה סיפורים ואמרתי 'מקסימום היא תגיד שהכתיבה שלי על הפנים'. ואז היא הזמינה אותי לפגישה ואמרה שהיא אוהבת ושיאללה, לאן מתקדמים. בכיתי מרוב התרגשות. לא תיארתי לעצמי כמה רציתי את זה עמוק בפנים. כמה לא ידעתי שאני רוצה להוציא ספר. הרגשתי כל כך בר מזל. כמה חודשים אחרי שעזבתי סופית את פורמולה פתאום מודיעים לי שיש סיבה חדשה לקום בבוקר. נתנו לי מלגה שאת כולה בזבזתי, מרוב שמחה על זה שמישהו בכלל חושב שאני יכול להיות סופר, על דרינקים לכל מי שישב באותו ערב בננוצ'קה. אחר כך נהייתי חולה לשישה שבועות. חצי שנה לא הצלחתי לכתוב כלום. ואז אשכול אמר לי שכשהוא רוצה לכתוב הוא נוסע לצימר בצפון. נסעתי למתת לכמה ימים ובאמת יצאו שני סיפורים".
ועכשיו תבוא החשיפה. אתה מוכן?
"זה מלחיץ. שנים פחדתי מחשיפה. גדלתי בבית שבו אמרו לי'אל תתנדב ואל תשתמט'. כלומר לא להתבלט ותמיד להישאר באיזה'קומפורט זון'. אבל הכתיבה מהבטן, מהמקומות הכי רגישים, היא החשיפה המשמעותית. הכתיבה מבחינתי היא תרפיה והיא מגיעה למקומות מאד חשופים של רגשות. זה הרבה יותר עמוק בעיניי מאשר לכתוב איזה ספר על סמים או אורגיות וחוויות של התחרעות חיצונית על החיים, שכותבים מהראש כדי לכתוב בסט סלר צהבהב. הייתי בכל המקומות האלה, ניסיתי הכל. אפשר לכתוב על זה, אבל זה לא מעניין בעיניי. זה סוג של בריחה למקומות לא אמיתיים, בלי רגש".
הספר כבר בחוץ. מה עכשיו? בלי סדר יום מוגדר אתה שוב עלול להשתגע.
"אני באמת צריך לדאוג למש? הו לעשות. ביום שבו חזרתי מבית הדפוס וראיתי איך כורכים את הספר, קיבלתי הצעת עבודה אטרקטיבית. אבל באמת שאין לי כוח לחזור לניהול, זה לא מעניין אותי. אני מקווה לכתוב עוד סיפורים וחושב לפתוח בעתיד בית ספר לאושר. אפילו פיתחתי נוסחה מתמטית לאושר-מה שאתה עושה בשביל עצמך חלקי הציפיות שלך, כשהמכנה צריך להיות כמובן בכיוון של הקטנת הציפיות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם