סוף השביל: מה עושים על אופניים כשהדרך מסתבכת
לפעמים צריך להגיע לקצה. כל עוד לא הגעת אליו אתה עוד יכול להאמין שאתה שולט במצב. אבל בקצה ההבנה, בקצה הידיעה או היכולת, אתה מרפה. רן ובר מדווש אל סוף השביל
זה התחיל מאוד תמים וחביב: רכיבת התבודדות קלה של חצי שעה עד שעה תהיה לי טובה לפני הארוחה של שבת. רק לרדת מהכביש ההיקפי של היישוב ולעלות לכיוון היער. בהתחלה זה באמת היה קליל, ואז הופיעו הבורות והסלעים והשביל המשובש. ואז הגיעו החום והזווית הזאת של השביל. מי בונה שבילים כאלה? ומה אני בכלל עושה פה? ואיפה הדרך חזרה?
בשלב מסוים העלייה התמתנה, והגעתי מתנשף אבל אופטימי לנקודת בחירה. השביל התפצל בצומת T על סלע אדיר ממדים. ימינה או שמאלה? אוף, בחירות. מאיפה לי לדעת באיזה כיוון היציאה? אין שלטים ביער הזה? שמאלה נראה לי מוכר, אבל הכיוון הכללי ליציאה מהצד השני היה ימינה, אז החלטתי ללכת על זה. טעות.
כמו דברים אחרים, כשאתה במצוקה ומגיע שחרור זמני לוקח לך קצת זמן להבין שזה רק זמני. במקרה הזה השביל הפך מאוד מתון ויפה, היער נפרס מסביבי וראיתי נוף מרהיב. הרגשתי התקדמות נאה. אני נוסע בכיוון הנכון, קצת עלייה, תיכף אגיע לדרך מהודקת יותר, ואני בחוץ. אבל אז גיליתי שזה לא בדיוק ככה. כלומר, זה אפילו ממש בכיוון השני.
משהו קרה. הדרך נהייתה יותר ויותר הררית, וכבר לא ראיתי אף רוכב. סימן רע. בשוליה חבורה של מפחידים עושה פיקניק. נחמד. מבטים מוזרים. אני מגביר מהירות וחולף ביניהם. אף אחד לא הפיל אותי עם מקל מהאופניים, אז בינתיים הכול בסדר. אבל משהו בשביל הזה לא מרגיש טוב. והעייפות הזאת. בכלל לא הייתי אמור לרכוב היום. הזווית של ההר כבר היתה מוגזמת בשבילי, וגם השביל כבר לא היה שביל. ירדתי מהאופניים ונהניתי מהטיפוס.
בטח עוד רגע אגיע לשביל נורמלי. אז זהו, שלא. לא רק שהמצב לא השתפר, הוא רק הלך והתדרדר. היה נראה שהגעתי לחלק חדש ביער שלא ראה מכוניות או אופניים בזמן האחרון. מה לעשות? לחזור דרך החבר'ה המפחידים והשביל המשובש, או להמשיך? החלטתי להמשיך.
יופי. השיפוע כבר מתמתן, אפשר לרכוב פה פחות או יותר. אוי. גדרות תיל. סוף הדרך – ולא במשמעות החדשנית של המילה. ירדתי מהאופניים ובדקתי את המצב. השביל כבר נגמר. זאת אומרת, אפשר להמשיך, הוא פשוט מתעקל ימינה בפנייה
בוננזה. הצלחתי למצוא פרצה בגדר התיל. לא ממש פרצה, אבל מקום שהגדר בו לא מתוחה. בינתיים הזמן לא עצר. השבת התקרבה. ריבונו של עולם, אפשר שביל? זאת אומרת, אני מוכן להודות עכשיו שאתה אחראי פה על כל מה שקורה. תוכל לעזור לי לצאת? פתאום הדגש לא היה על הצרה עצמה, אלא על מי שיעזור לי לצאת ממנה. עצם זה שיצאתי לרגע מהצרה שלי ונזכרתי בו, באלוהים, שימח אותי ומילא אותי תקווה ובטחון. הרגשתי שהכול זרם כדי להגיע לרגע הקטן הזה.
נזכרתי בסיפורים על רבי נחמן שהיה מבקש מהשם שיישלח לו ניסיונות ואתגרים קשים, ואז כשהיה שולח לו, הוא היה בוכה לו, "תעזור לי ריבונו של עולם, אני לא מסוגל לבד". זה כמו ילד קטן שרץ לתוך הים כשהגלים בנסיגה, ואז כשהם מתחילים לשצוף לכיוון החול הוא צורח ורץ חזרה לחוף המבטחים.
שם הייתי. אין שביל. אין כיוון. יש שבת. עוד מעט.
לפעמים צריך להגיע לקצה. זאת אומרת, כל עוד לא הגעת אליו אתה עוד יכול להאמין שאתה שולט במצב. שאתה יודע מה לעשות. ואז, כשאתה מגיע לקצה – לקצה ההבנה שלך, לקצה הידיעה או לקצה היכולת, אתה מרפה. אתה מחזיר את המושכות.
ואז, פתאום, מצאתי שביל! אה, זה לא סתם שביל, זה שבילון. מה שנקרא בז'רגון הרכיבתי "סינגל" (כי זה שביל צר של אופניים שמספיק בדרך כלל רק לזוג אופניים אחד). התחלתי לרכוב עליו ושמחתי. עד שהגעתי לסלעים. עד כאן. בתור רוכב מתחיל הגעתי למסקנה שהסלעים האלה לא בשבילי, לפחות לא כרגע.
עצם זה שנזכרתי בהשגחה פרטית, שנזכרתי שאני לא לבד, פשוט שימח אותי. האמונה חזרה. מתברר שלחץ זה בדיוק ההיפך מאמונה. ואז ראיתי רוכב אופניים "חותך את המסך", עובר במהירות מצד ימין של שדה הראייה שלי לצד שמאל, איזה 20-30 מטר מלפניי. אם הוא רוכב בכזאת מהירות יש פה שביל. המשכתי והגעתי אליו, שביל עפר רחב ידיים. איזה כיף. רגע, לאיזה צד לפנות? בחרתי בימין והמשכתי בדרך מדהימה. הגעתי לראש ההר. עכשיו צריך לרדת.
יש בדיחה מוכרת על אחד שהאונייה שלו טבעה והוא צף על גזיר עץ וכל הזמן אומר, "השם תעזור לי, אם תעזור לי אתרום אלפי שקלים לבית כנסת". אין ישועה, הוא ממשיך לצוף. "השם! בבקשה, אני אתרום עשרות אלפי שקלים!". כך הוא ממשיך להעלות את הסכום, עד שמגיע למאות אלפי שקלים ואז, ברגע אחד, מגיעה אליו סירת הצלה קטנה. הוא מסתכל למעלה ואומר: "השם, לא צריך. זה בסדר. הסתדרתי לבד".
ממש לא הרגשתי כמו בבדיחה הזאת. שמחתי כשנזכרתי במי ש"אחראי בשטח". ושמחתי שיצאתי מהמצר. הרגשתי שמחה והודיה עמוקה. קצת אחר כך פגשתי כמה רוכבי אופניים שהראו לי את הכיוון, והמשך הרכיבה היה כיף צרוף. וכל זה בשעה וחצי. לפעמים, כשאתה במצב שבו אתה מרגיש דברים באינטנסיביות, אתה רואה איפה אתה באמת עם עצמך ועם האמונה שלך. אז לפעמים טוב להיכנס למצר וטוב לצאת ממנו.
קבוצת לימוד "לחיות לאורו של רבי נחמן מברסלב" עם רן ובר ימי שלישי בשעה 20:30 במכמורת. פרטים נוספים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם