ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

אני האפסי: קטעים מתוך "מדיטציה בודהיסטית – מודעות לנשימה"

הביטוי העמוק ביותר של בורות רוחנית הוא תפישתו של "אני" נפרד ומהותי, שאנו חגים סביבו ומוקדשים לסיפוקו. אך מהו אותו "אני"? קטעים מתוך ספרו החדש של שי דרורי

ובאשר למבנה הנפש - לנפש אין כלל מבנה. יש בה רק תהליכים. [הרב קוּק, מתוך "אורות התשובה".]

כל הבעיות והקשיים הקיומיים שאותם יכול לחוות אדם בחייו, מוצאים את שורשם באחיזה בעצמי. כל סוגי הקושי, חוסר הנחת והסבל הם רק ענפים ועלים, הניזונים משורש בעיית הזהות האישית, בעיית ה"אני".

במישור המעשי והיום יומי, כשאנו מתייחסים למרכיבי קיומנו - גוף, מחשבות, רגשות וכיו"ב - אנו משייכים אותם ל"עצמי" מסוים. המחשבות הן "שלי", הרגשות "שלי". יש משהו, מרכז או ליבה, אשר לו, אנו מרגישים, שייכות התופעות הללו. "אני" הייתי פעם ילד, והיום "אני" מבוגר. גופי השתנה לחלוטין מאז. הדרך שבה אני חושב השתנתה. תפישת עולמי השתנתה גם היא. אולם זהו עדיין "אני".

ישנו שם משהו שנשאר, כך נראה, אותו "אני", אף שכל מה שאוכל להתייחס אליו כ"אני" באופן ברור - גוף, מחשבות, רגשות, דמיון, העדפות, כישורים - כל אלה השתנו אין ספור פעמים. תפישה זו, דרך פירוש החוויה האישית הזו, היא, אליבא דבודהא, הביטוי העמוק ביותר של בורות רוחנית, והמכשול הקשה ביותר למעבר בדרך לשחרור מלא.

חיינו, בהתאם לתפישה זו של "אני" נפרד ומהותי, חגים סביב העצמי ומוקדשים לסיפוקו, להאדרתו ולהגנתו. פחדים וחששות תמיד מתקשרים לנטייה לשמר את העצמי ולגונן עליו; מתח, חרדה, תחרותיות, אגרסיביות - את כולם אפשר לזהות כנובעים מתחושה זו של עצמי מתמשך וקיים בנפרד, "אני" מהותי ומגובש. אמת זו אינה אמת אזוטרית השמורה למעמיקי ראות בלבד. היא זמינה עבור כל אחד שיטרח לבחון את תודעתו ואת התנהגותו בעולם, ויֵרד לשורש מניעיה.

את העצמי הזה, הנשמה, אותו עצמי נצחי שלא נולד עם הגוף ולא מת עמו, יצא סידהרתא לחפש, לאחר שהבין את חוסר התוחלת בחיפוש מפלט אמיתי במה שמשתנה וחולף. מה שמצא הבודהא עלול להישמע מוזר בתחילה: אין שום "דבר", הוא אומר, שום מרכז או עצמות המסתתרים מאחורי הרובד הפסיכו-פיזי, הגוף-תודעה, שלהם אפשר לקרוא "אני", "עצמי" או "נשמה".

לאחר שחקר לעומק תודעתו, מעבר למחשבות, לרגשות ולתחושות גופניות, שטבען ארעי, לא מצא הבודהא דבר אחד אשר לו יכול היה לייחס זהות מובחנת ומתמשכת בזמן; נצחיות, במילים אחרות, אינה יכולה להיות לעולם תכונתו של אובייקט אישי מסוים, כמו נשמה או "עצמי". האדם, על פי תובנה זו, הוא מצרף של תהליכים פסיכופיזיים חסרי מרכז או יסוד. תלכיד התודעה-גוף התגלה לבודהא כשדה של שינוי מתמיד, שבו יש רק הופעה והיעלמות של אנרגיה מנטלית וחומרית.

אין, במילים אחרות, שום דבר

אישי בתופעה שנקראת אדם, שום דבר שאפשר לתבוע עליו בעלות, ויתרה מזו, שום מרכז או "נשמה" אשר לה אפשר להשתייך. ההפרדה הברורה לכאורה בין עצמים, בין פרטים, בין אני לאחר, התבררה לבודהא כפועל יוצא של מבנה התפישה האנושי ותו לא. האמת של עולם התופעות, המקיים יחסים של תלות הדדית עם התודעה ועם החושים התופשים אותו, התבררה כאמת יחסית בלבד, הנתפשת כמוחלטת רק כתוצאה של מבנה התודעה והתפישה.

תשובתו של הבודהא לשאלה עתיקת היומין של הזהות האנושית המהותית היא, אם כן, שזהות היא עניין יחסי ומוסכמתי בלבד. מנקודת הראות של המוחלט, אומר הבודהא, היקום כולו, על היצורים שבו, הוא מחול של הופעה והיעלמות, של שינוי מתמיד, של משחק אנרגיה וחומר, שכמו בתעלול קסמים לובשים אין–ספור צורות שאנו טועים בזיהוין כישויות מוצקות ונפרדות. אולם אין משמעה של תובנה זו כי איננו קיימים כלל, כמו אשליה.

הטעות התפישתית המשמעותית שאותה גילה הבודהא, היא ייחוס של קיום מוחלט למה שקיים רק באופן יחסי, מוסכמתי, ברמה המושגית. כדי להתחיל ולהבין למה התכוון הבודהא, עלינו לזכור את נקודת הפתיחה של כולנו בעניין זה: אנו מניחים, אינטואיטיבית, כי אנו בעלי זהות מתמשכת וקבועה, גם אם איננו מאמינים באל, בנשמה ובהמשכיות כלשהי של חיים לאחר האירוע שאנו קוראים לו מוות. שלילתו של הבודהא את ההנחה השרירותית הזו, שאינה מבוססת על ידיעה אמיתית או ניתוח, הנה רק שלילה ביחס למה שאנו מניחים בטעות.

הבה נניח, לצורך העניין, כי אדם הסובל מפגם בראייה אוחז בידיו אגרטל לבן כשלג, אך תחת השפעתו של פגם הראייה, רואה הוא משהו הדומה לכתם על פני האגרטל. הוא רוצה להסיר את ה"כתם", ולכן מתחיל למרק את האגרטל. כאשר עובר לידו אדם אחר, בעל ראייה נורמלית ותקינה, הוא מתקשה להסביר לעצמו את פשר ההתנהגות המוזרה שבה הוא צופה.

הוא מתקרב אליו ומתבונן בנקודה שבה אמור להיות הכתם. מובן שהוא אינו רואה כתם שכזה, ולכן אינו מפתח רעיונות באשר לקיומו או לאי-קיומו של כתם או "לא כתם". הוא אינו מתייחס לרעיון הכתם בשום צורה, אפילו לא בנוגע למידת כהותו, לצבעו, או לכל תכונה אחרת הנוגעת לו. כאשר האדם בעל פגם הראייה מספר לו על ה"כתם", אזי יבחר האדם האחר, אולי, להבהיר את טעותו של הראשון בהצהירו כי הכתם אינו קיים. אכן, זוהי הצהרה שוללת; אולם הדובר לא דחה, במקרה זה, את קיומה של ישות הקיימת באמת. האדם ללא פגם הראייה רואה את המציאות הנוגעת ל"כתם", בעוד שהאחר לא.

בדיוק באותו אופן אנו, הסובלים מן הפגם האופטי של בורות רוחנית, איננו יכולים לתפוש את המציאות, המבוטאת בשלילת קיומו של "אני" ישותי. הישות הפנימית הנתפשת על ידינו איננה יותר מאשר מוסכמה. הבודהא, לעומת זאת, חף מכל שריד של בורות רוחנית, רואה את המציאות באותו אופן שבו רואה אותה האדם החף מפגם הראייה במשל. אם לא הייתה קיימת הטעות של תפישת "אני" מתמשך, לא היה צורך, מן הסתם, לשלול דבר; עבור האדם הער, שרואה את הדברים כפי שהם, אין כל צורך בדיון על קיומו או אי-קיומו של "אני". הדיון עצמו מוכתב על ידי טבעה של הטעות, ולא כאמירה מוחלטת וכהצבעה על מציאות חיובית כלשהי.

חשוב לזכור תמיד, אומר סוֹגיאַל רינפּוֹצֶ'ה, מחבר "ספר המתים והחיים הטיבטי", שהעיקרון של היעדר אגו (אני) אין משמעו שמלכתחילה היה האגו קיים, והבודהיסטים ביטלו אותו. נהפוך הוא, משמעותו היא שמעולם לא היה כל אגו. הבנה זו נקראת 'היעדר אני'.

הבנה זו משמעותה הכרה בקיומו של פער בין המציאות כפי שהיא, לבין המציאות כפי שהיא נראית ונתפשת; בין המציאות העירומה מנטל התיוג המנטלי, המציאות הקדם מושגית, לבין המציאות שאליה נוצרת היקשרות לאחר הוספת הרובד המושגי ו"הלבשתו" עליה, הגורמת לתפישת האני והאחר כישויות נפרדות ומוצקות. במציאות, לפני תהליך התיוג האוטומטי, המתבצע כהתניה, לא קיים "אני" הנפרד מן החוויה החושית והמנטלית; אותו "אני" מופיע רק כתוצאה של אותו תיוג. ה"אני", על פי הבנה זו, הוא התגובה הרגעית המותנית, החוזרת ונשנית, לזרם החוויה כפי שהוא.

תהליך זה של יצירת הדואליות אובייקט-סובייקט קשור, למעשה, באופן ישיר לחוויית הסבל כפי שהיא מוצגת באמת הנאצלת הראשונה. פציעה גופנית, למשל, תגרום באופן בלתי נמנע כאב פיזי; אולם החלק הארי, הלא הכרחי, של הסבל הנחווה בהקשר לתחושה כואבת כזו, מיוצר בתודעה עצמה. כאשר כאב מובן כקורה "לי", נוספים לו גם הדחק והמצוקה המיוצרים בתודעה המשתוקקת להפסקתו של הכאב, וכן העומס הנפשי הנוסף המלווה את ההקרנה לעתיד בצורת התחושה שהכאב לא ייגמר לעולם. לאלו נוספים גם הפחד מתוצאותיה הלא רצויות של הפגיעה, מציאת אשם בסיבות החיצוניות האחראיות לכאב, ועוד.

תחושה פשוטה של כאב, שוודאי קשה לשאתה, הופכת לסיבתם של סבל ומצוקה לא הכרחיים. לעומת זאת, כאשר נתפש הכאב כתחושה בלבד, הנולדת מתהליך טבעי ואינו מלווה בתגובה מותנית ולא מבוססת של הזדהות עם הכאב כ"שלי" או עם האיבר הכואב כ"אני", נמנעת הוספתה של מסת הסבל המבוססת על אשליה; כך אפשר להתמודד עם הכאב על ידי שימוש באמצעים המתאימים לשיכוכו, או פשוט על ידי עמידה שלווה ככל האפשר בכאב, בהיעדר חלופות אחרות.
 
אולם אשליית ה"אני", בצורת הזדהות עם רגשות, עם תחושות, עם אירועים מנטליים ועם החושים, ברורה עוד יותר כאשר הסבל שאותו אנו חווים נעדר בסיס ממשי כמו כאב גופני. זהו המקרה כאשר משהו המופיע בזרם חוויית הגוף-נפש משלה אותנו להאמין, כי האובייקט הנתפש ואיכותה של התחושה שאותה אנו חווים, הם היינו הך. אשליה זו מבוססת, כפי שכבר נאמר, על המהירות העצומה שבה מופיעה התחושה שאותה אנו חווים מיד לאחר הופעת האובייקט בזרם החוויה, ברצף בלתי ניתן להפרדה.
 
רצף זה מתרחש שוב ושוב, ובמהירות כה גדולה, עד כי אובדת האפשרות להפריד בין השלבים התפישתיים הללו, והם נחווים כמקשה אחת ואחידה. הופעתה של תחושה, גופנית או מנטלית, והאיכות המתלווה לתחושה זו, נתפשות כאירוע בודד ויחידני ויוצרות שכנוע עמוק באשר לאיכות שאותה נושא עמו, כביכול, האובייקט המשמש כבסיס להופעת התחושה. ראייתו של אדם אשר אנו מתקשים בחברתו, למשל, ואי הנעימות הנלווית לה, נתפשים כבלתי נפרדים בתודעה, וכתוצאה מכך נסתרות מעינינו העובדות הפשוטות: האיכות המתלווה לכל תחושה, בין אם היא נעימה, ובין אם ניטרלית או לא נעימה, נוצרת בתודעתנו שלנו בלבד ואינה בשום אופן תכונה פנימית של האובייקטים הנחווים; אותו אדם, למרות שכנוע פנימי עמוק המראה אחרת, אינו נושא עמו תחושות לא נעימות כחלק בלתי נפרד ממנו וגורם לנו לחוותן; התחושה הלא נעימה שאנו חווים מופיעה בתלות בגורמים ובסיבות ארעיים ומשתנים.

הדבר נכון, כמובן, גם במקרה של אדם שבו אנו חושקים או מאוהבים: כאשר מחשבה עליו או מפגש עמו מעוררים שמחה, נראה כי אותו האדם נושא עמו את היכולת לגרום לנו להיות מאושרים. אנו עלולים לשכוח שגם תחושה זו תחלוף ותשתנה לתחושה לא נעימה; אושר זה יחלוף, באופן בלתי נמנע, ואותו אדם יאבד מ"כוחו" לגרום לנו לאושר. אנו עלולים לשכוח, במילים אחרות, כי תחושה זו, כל תחושה אפשרית, מופיעה בתלות בגורמים ובסיבות משתנים וזמניים.

שתי התגובות, רתיעה והיקשרות, הנן תוצאתה של היאחזות, של הטעות שבתפישתנו את האנשים, את עצמנו וכן אובייקטים כישויות מתמשכות ונפרדות, בעת שמהותנו האמיתית היא מצרף של זרם אירועים פסיכופיזיים. בעוד שחוויית תחושות, רגשות ואירועים מנטליים שונים כנעימים, לא נעימים או ניטרליים הנה בלתי נמנעת ומהווה את המשמעות האמיתית של להיות יצור חש בעל גוף ונפש, תגובותינו לחוויות אלה אינן אלא מטען עודף, מקור לצער ולסבל.

"מדיטציה בודהיסטית – מודעות לנשימה" יצא בהוצאת "משכל" מיסודן של ידיעות אחרונות-ספרי חמד ואסטרולוג.

 

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...