שלום לפילגש: איך חלפו ימי הזוהר של "האישה האחרת"
יחד עם מושגים שעבר זמנם כמו חיזור, נעלמה מחיינו גם הפילגש, אשת הסוד האהובה והסקסית, שמיטתה היא מקום המפלט מהשגרה של חיי הנישואים. מיא עשת נזכרת בימיה כאשה האחרת
ו... אהמ... אפילו נחשק בחוגים מסוימים - בניגוד לדימוי הלא מצודד של אשת איש הממונה על הבישול הסדיר, תשלום החשבונות, הסעות הילדים ושאר מטלות משמימות. היום הוא פשוט התאדה מחיינו, עם שאר גינונים ארכאיים של פתיחת דלתות, הזזת הכיסא במסעדה והורדת מעילים.
אבל אני מחפשת כהרגלי את יום אתמול כי חלף, וכשם שגבר שנדחף ונכנס לפני למעלית (נאמר בדרך למס הכנסה, שם יושב הפקיד הנינוח יואב ומשגע אותי בדרישות למסמכים שלא ברא השטן,( משתק אותי למשך חמש דקות של נציבות-מלח כך אני גם ממאנת להשלים עם העובדה ש‘האשה האחרת‘ הזוהרת של פעם שייכת להיסטוריה.
"כמה חזיר יכול להיות גבר שבוגד בפילגשו,“? אני מהרהרת לי בקול אחרי שחברה שלי מספרת שהקבוע שלה, היצור הנשוי הידוע בכינויו האינטרנטי "הורס ,“41 שם אותה על הולד לטובת חנפניות הפייסבוק. טוב, הלא הן מיהרו לרייר על הסטטוסים האידיוטיים שהוא טורח להעלות (לקחתי את הכלב לווטרינר לניקוי אבן בשיניים? ,(?WTF לשלוח לו שלל אייקונים חמדמדים ולכתוב לו שהוא מדאים, מרגש ואף מצמרר. האמת העגומה היא, ובואו נודה בה, בנות, שהוא לא ממש "בוגד,“ כי בניגוד למאהבות "הרשמיות“ של העבר, חברתי מעולם לא זכתה להכרה
בהלווייתו של נשיא צרפת לשעבר פרנסואה מיטראן, ב,1996- ניצבו ליד ארונו, זו לצד זו, אשתו, דניאל מיטראן, והמאהבת שלו, אן פיז‘ו. לידן עמדו ילדיהן, בהם, בהופעה ראשונה בציבור, בתו הבלתי חוקית של הנשיא לשעבר, מזרין פיז‘ו-מיטראן, הסוד השמור של ארמון האליזה. למיטראן, כמו לכל מנהיגי צרפת בעבר (פרט לדה-גול, שהיה טיפוס צבאי סגור ומאוד דיסקרטי בעניינים האלה,( היו נשים רבות - חברות, נשות סוד, אהובות - ומערכות היחסים עם כולן התקיימו לצד נישואיו רבי השנים.
הצרפתים, בניגוד לאמריקנים שעשו לקלינטון את המוות על הרבה פחות מזה, לא נטרו לו על כך. ודאי אפילו סברו, שכשם שהוא מתמרן בהצלחה בחיי האישות הסבוכים שלו, כך יצליח לתמרן את מדיניות הפנים והחוץ של צרפת בין האינטרסים הסותרים. אולי גם ראו בו ממשיך למסורת המפוארת של מלכי צרפת, שלכולם היו פילגשים מכובדות, והיה להן אפילו מעמד חוקי, MAITRESSE D’ECLARE'E כלומר, הפילגש הרשמית.
לאנרי השני, שמלך במאה ה,16- הייתה דיאן דה פואטייה, המטפלת שלו בתינוקייה המלכותית, שהפכה לאהובתו בהיותו בן ,16 והיא בת 35 ונשואה. גם הוא התחתן, כמקובל, עם קתרינה לבית מדיצ‘י, אבל דיאן נותרה אהובתו ואשת סודו עד למותו בטרם עת בגיל 40 בתאונת עבודה בטורניר אבירים. אחרי מותו נקמה בה המלכה, נטלה את תכשיטי הכתר שאנרי העניק לה כאות לאהבתם וגירשה אותה מטירת שנונסו המפוארת בעמק הלואר, שנתן לה המלך.
לאנרי הרביעי, שנחשב לאהוב שבמלכי צרפת, הייתה גבריאל ד‘אסטרה היפה, שהייתה גם אשת סודו והיועצת הפוליטית שלו. הקשר שלהם הניב את המסמך המתקדם ביותר של התקופה: "האדיקט של נאנט,“ שאפשר חופש פולחן לכל הדתות בצרפת, כן, גם לנו, היהודים. אנרי לא זז בלעדיה, וגם כשהייתה בהריון מתקדם טרטר אותה לכל מחנות הצבא ומסעות הציד שלו כדי שתכבס את בגדיו ותהיה לצדו. על שלושת ילדיהם הכריז בפרלמנט של צרפת כצאצאיו, ולבסוף גם זכה מהכנסייה הקתולית להתרת נישואיו חשוכי הילדים למלכה מרגריט לבית ואלואה. הוא התכוון להינשא לגבריאל, אלא שהיא מתה במפתיע בלידתה הרביעית. במקום חתונה התקיימה לוויה ממלכתית רבת פאר, כשאנרי הלום הצער מקונן ובוכה כפי שלא עשה אף מלך לפניו.
המפורסמת מכולן הייתה ז‘אן אנטואנט פואסון, שנודעה יותר בשמה מאדאם דה פומפדור. היא הכירה את המלך לואי ה15- באחת המסיבות הרבות שנערכו בארמון ורסאי לרגל נישואיו למריה-טרסה מספרד. זה היה נשף תחפושות, וז‘אן התחפשה לאלה דיאנה. לואי, שהיה עדיין הלום צער על מותה של פילגשו הקודמת, מארי-אן הדוכסית משאטורו, נדלק מיד על הציידת היפה, וכעבור חצי שנה כבר העניק לה את מעמד הפילגש הנכסף ושיכן אותה מתחתיו בארמון ורסאי.
בחן האופייני לה ניהלה דה פומפדור סלון תרבותי, שעם כוכביו נמנו וולטר ודידרו, ובמקביל התערבה מאחורי הקלעים של הפוליטיקה ודאגה למינויים שיקדמו את השקפותיה. את חיבתו של המלך הצליחה לשמר כשהתלוותה אליו אל מחוץ לארמון בכל פעם שנאלץ לנסוע, אם בעניינים דיפלומטיים ואם למסעות ציד, וכן שעשעה אותו בסלונה, במסיבות שערכה לכבודו, בהצגות תיאטרון שהעלתה למענו ובמשחקי קלפים שאהב. אחרי שתי ההפלות הטבעיות שעברה, הקפידה למנות לו פילגשים מחליפות שידאגו לצרכיו הטבעיים. אשתו השנייה, המלכה מריה לשינסקה מפולין, כבר קיבלה את מעמדה של מאדאם דה פומפדור כעובדה, ושררו ביניהן יחסים קורקטיים. יופייה היה מהולל, וציירי התקופה ובראשם פרנסואה בושה הרבו לצייר את דיוקנה. גם כשכבר לא הוזמנה למיטתו של המלך, והחליפה אותה פילגש מפורסמת אחרת, מאדאם דו בארי, המשיכה להיות החברה הטובה ביותר של השליט עד מותה בגיל 43 משחפת.
צחוק הגורל הוא שהיורש הרעיוני של כל בני המלוכה האלה בימינו משתייך דווקא לאויבתה המושבעת של צרפת. הנסיך צ‘רלס מאנגליה חשב כנראה שכמו קודמיו ההיסטוריים יוכל לשלב את אהובתו קמילה פרקר-בולס בחייו. הרומן ביניהם נשאר בסוד עד תחילת שנות ה90- וגירושיו מהנסיכה דיאנה - אז גם הזדמן לעולם לפקפק בטעמו של הגבר ש“רצה להיות הטמפון“ של אשה נטולת חן ובעלת מראה סוסי שמבוגרת ממנו בשנתיים, כשבבית חיכתה לו יפהפייה צעירה ואוהבת. במקרה הזה, הבריטים דווקא לא פרגנו לשליט ולבם היה נתון לאשה הנבגדת והמיוסרת זצ“ל. צ‘רלס, כבר בן ,62 איבד אולי את הכתר עקב דבקותו בפילגש לשעבר, כיום אשתו.
חשבתי על כל אלה כשראיתי לאחרונה את הסרט הצרפתי "אהבתיה“ בכיכובו של דניאל אוטיי. בסרט, שביימה זאבו ברייטמן על פי רב המכר העולמי של אנה גוואלדה, מגלם אוטיי תעשיין בן 65 שמסכם את חייו בכנות אכזרית. "פעם אהבתי אשה. התאהבתי כמו שחוטפים מחלה. לא רציתי את זה,“ הוא מספר לכלתו, אותה הוא לוקח להתאושש בבקתת הנופש של המשפחה לאחר שבעלה-בנו עזב אותה למען אשה אחרת. האהבה האסורה ההיא חצתה גבולות של גיל, של מצב משפחתי, של מדינות: "העולם היה שייך לי. פחדתי כל כך.“ ואז - הצורך לבחור בין הביטחון והשיממון של חיי הנישואים לבין האהבה המסעירה, המרוממת. ואחר כך - הצורך להמשיך את החיים לנוכח הבחירה.
כן, אני הייתי פעם אהובה כזאת. שמחזרים אחריה וסוגדים לה ומפנקים אותה וקונים לה מתנות ומתייעצים איתה בכל. הגברים שלי לא דמו למלכים - יותר לבטלנים, אבל השעות שבילינו יחד בהחלט הוקדשו רק לכיף ולבילויים, כמו ים ומסעדות וטיולים, והמון שיחות וכמובן סקס אתגרי שלווה תמיד בצחוק ובשמחה. כי בניגוד לדימוי הרווח ואפוף הנכאים שקיבע יעקב רוטבליט בשיר "שבתות וחגים“ ששרה יהודית רביץ ")לבד על הגג, שבתות וחגים... אני שותפה סמויה, אני בצל כשעולה האור,(“... ממש לא חובה להיות נסתרת או מדוכדכת, לחכות שעות וימים לשיחת טלפון או להסתפק בפירורים. זה לגמרי עניין של אופי, ואני אף פעם לא הייתי אשה קטנה עד כדי כך שמישהו יכול היה להחביא.
כשאת אהובה של מישהו והוא מקדיש לך את כל תשומת הלב והזמן הפנוי שלו, את לפחות יכולה להיות בטוחה שהוא לא נשאר איתך מתוך תחושת חובה. כי בנישואים ולפעמים גם במערכות יחסים ממושכות שאינן נישואים אבל השגרה כבר נגסה בהן בשיניה הצהובות, אנחנו לא תמיד יודעים איפה נגמרת האהבה ומתחילה המחויבות, שלא לדבר על התלות. ובדיוק בגלל זה הרי אנשים מתחתנים, למען המחויבות הזאת, כדי לאזוק אליהם מישהו לשארית חייהם, לשים עליו חותמת: "שלי,“ למסמר אותו בילדים ובמשכנתה ובחשבון בנק משותף - ועכשיו נראה אותו נחלץ מזה!
טוב, אחוז הגירושים הגבוה, בישראל כמו בכל מדינות המערב, מוכיח שהשיטה הזאת לא בדיוק עובדת, וחיסון נגד פחדי הנטישה שלנו טרם הומצא. הפחד הוא הכוח החזק ביותר שמניע אותנו, נהג לומר אחד מחברי, ואני מסכימה. הפחד מהמוות, מהזקנה, מהבדידות, משינוי ובעיקר - פחד הנטישה. אחרת איך תסבירו למרות הכל את הישרדותו של מוסד הנישואים כשברור שמערכת יחסים מונוגמית עשויה לשרוד רק תוך ויתורים משמעותיים ביותר?
האשה החוקית בסרט, שמגלה את הבגידה, לא מעוניינת להתגרש. "אני רוצה את שם המשפחה שלי, את הבית שלי, את השכונה שלי, את השכנים שלי ואת הקצב שלי,“ היא אומרת לבעלה, אחרי שהודה בקיומה של האשה האחרת. גם ניסיוני לימד אותי שרבות מהנשים הנבגדות יודעות ושותקות. מעדיפות להעלים עין מפעילויות הפנאי הייחודיות של בעליהן כדי לשמור על המסגרת, על מראית העין של הזוגיות, על הטבעת, על המעמד של אשה נשואה שהן רואות השד יודע למה כעדיף על זה של גרושה. שרק לא תדבק בהן הסטיגמה הנוראית הזאת. כן, יש נשים שעדיין חושבות ככה.
בשנים האחרונות, לנוכח האפשרויות הגלומות באינטרנט כאמצעי להיכרות (בארצות-הברית יש אפילו אתר היכרויות מיוחד המיועד לנשואים וגם לפנויים/ות שרוצים להכיר נשואים,( ובגלל שהכללים השתנו באופן דרמטי, הפך גבר למצרך נחשק ואף נדיר ממש כמו מקום חניה במרכז תל-אביב בשישי בצהריים. לנשים קשה היום אפילו להשתדרג למעמד של מספר ,2 כשברקע אורבות 5 ,4 ,3 ו28- ומחכות לתורן ולאפשרות המד-אי-מה לזכות בחלקיק מתשומת לבו של אותו בן-אלים בשר ודם, עם קרחת וכרס וכל התוספות. נשים מספרות לי על מערכות יחסים מיוסרות עם גברים נשואים, שבמהלכן לא זכו למתנות ולא לפינוקים, וודאי שלא לסגידה. החום הקלוש שקיבלו, שהיה שווה בעוצמתו לשלהבת נר רועדת, הוא שהשאיר אותן בקשרים האלה, עד שיום אחד (וזה קרה לכולן) גילו לתדהמתן על קיומן של עוד כמה כמותן בחייהם של אותם גברים "מרובי עיסוקים והתחייבויות.“
כבר שנים שלא היה לי שום עניין עם גבר נשוי. זה לא נראה לי מתאים, כי פתאום, אחרי שהתגרשתי בעצמי וראיתי שהעולם לא נחרב והשמים לא נפלו עלי, ויש חיים (ואפילו טובים) אחרי הנישואים, פחתה דרמטית סובלנותי לשקרים, לבגידות ולמערכת כפולה שאשה חוקית נודניקית בצדה. ורק לפעמים, בלילות מלנכוליים במיוחד, אני תוהה אם מישהו עוד יקרא לי אהובתי, ישלח לי פרחים בוואזות, יכתוב לי שירים (על נייר(! ויעשה פחות או יותר כל מה שמתחשק לי. ידיד שהכרתי באינטרנט, נשוי אך פנוי מנטלית, אומר תמיד: "מיא, את האהבה הגדולה שאת מחפשת, תוכלי לקבל רק מגבר נשוי - כי רק אנחנו חיים במדבר הרגשי כבר שנים,“ ואני עונה לו: לא תודה. אני חושבת שאוותר על התענוג.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם