למות, ולכבוש את השניצל: קיבוצניק בסקי באוסטריה
הדמיון בין חדר האוכל הזה וחדר האוכל של הקיבוץ ברור כשלג, אבל מברזי הנירוסטה יוצאת בירה, השניצל הוא באמת שניצל וכולם מעשנים חופשי. בלדה לעוזב קיבוץ על הר של שלג
מהסתכלות סביב סביב לא ניתן היה לנחש שבא אביב. סופות שלגים קשות שתקפו את האזור בשלושת הימים הראשונים של החופשה הובילו אותי לרביצה גדולה מהרגיל בשלל חדרי האוכל שפזורים ברחבי האתר, ולמרות המרחק מהחום המזרח תיכוני ומהאידיאולוגיה הציונית-קיבוצית, הדמיון בינם לבין חדר האוכל הקיבוצי ברור כשלג.
מה חדש? טוב. לא צריך להגזים, לוח מודעות עדיין אין שם, אבל אם היה, לבטח היה מכיל פינת אבידות ומציאות, שתוקדש למקל סקי בצבע אפור שאבד מתחת לרכבל C4, ו"המוצא הישר מתבקש להשיבו לפריץ", "כפפה נמצאה בבר האקטיבי של מסעדה מספר 6, ניתן לקבלה לפי פרטים מזהים (או בהצגת יד כחולה) בגונדולת פלקמבהן" וכדומה. גם טבלת המשקעים הייתה בולטת על לוח המודעות בהדגשת העובדה ש-20 סנטימטרים של שלג טרי ירדו בימים שני ושלישי, ובתחום מודעות היחצ"נות ידווח על מסיבה פרועה שתיערך בפאב הפלניגנ'ס לכבוד סנט פטריק דיי, עם בירה מוזלת ואירים שיכורים (לבוש ירוק חובה).
קבלת פנים – בניגוד לאתרים באיטליה וארצות הברית, שם נותנים המקומיים תחושה ביתית מיד עם ההגעה, מרבית הגולשים באוסטריה (יקים ורוסים, בעיקר, וכמה אנגלים), משתייכים על פי רוב למודל המתעלם. עם זאת, לאחר מספר בירות גוסר וכמה שוטים של המשקה הלאומי, שנאפס, מצליח המיעוט הבריטי לגרור את המקום לשכונתיות, שבמהלכה נופלות החומות, והחביבות בוקעת.
קוד לבוש – שיער הפנים מאוד פופולרי באירופה, ומרבית הסועדים מקפידים להשאיר על פניהם לפחות שפם סמלי. בתחום הלבוש ניתן לראות בגדי סקי בשלל צבעי הקשת, כשגם ההנעלה תופסת מקום מרכזי ומאפשרת לראות בבירור את ההבדלים בין גולשי הסקי, שמדדים כברווזים בתוך המגפיים הנוקשים, לבין הסנואובורדיסטים, שמתנועעים בקלילות הודות לנעליים הגמישות, שנותנות להם יתרון מהירות משמעותי בתור לקופה.
דברים שרואים מכאן – המסעדה שבה בחרנו ממוקמת בנקודה גבוהה ומרכזית באתר, וחלק גדול מהגולשים מתנקזים אליה לארוחת הצהריים. כמו בכל חדר אוכל שמכבד את עצמו גוני העץ שולטים. קווי דמיון ניתן למצוא גם בתמונות מפעם שמקשטות את הקירות. אמנם, את מקום עגלות המספוא והפרדות תופסים חלוצים רכובים על מגלשי סקי מעץ ואת הר הטרשים הקירח מחליפים הרי האלפים הפראיים, ששממתם הופרחה
כיאה למסעדה מרכזית, המקום גדול למדי, ויכול להכיל 500 סועדים כש-500 נוספים יכולים להתמקם במרפסת, בתנאי שמזג האוויר מאפשר זאת. מיד עם הכניסה בולטת העובדה שחוק העישון במקומות ציבוריים עוד לא הגיע למדינה, ובימים הסוערים יכולים הסועדים למלא את ריאותיהם בעשן ללא צורך לקפוא בחוץ.
הגשת פתיחה - חדר ההגשה מוכר לגמרי, רק שעל כל עגלות החימום, הפגודות ומכונות הקפה המשתמעות מכך יש אותיות לטיניות. לצדן ניתן למצוא מספר פלטות, שעליהן נצלים כל העת המבורגרים דשנים ונקניקיות ענק. גם ברזי נירוסטה ניתן לראות פה, רק שבמקום מים וסודה, הם מספקים בירה במגוון סוגים.
בתחום הקולינרי שולט השניצל שלטון ללא מצרים. כמי שהושפע מהמסורת בבית, החלטתי להיות החלוץ ולבחור בשניצל וינאי גדול ממדים, שאליו הוספתי צ'יפס (אין פה אורז). זוגתי נורית בחרה דווקא בבר הסלטים העשיר, שם העמיסה על צלחתה מלפפונים, כרובית ושאר ירקות. רובייבלה הלך על נקניקייה מכוסה בבייקון עם כרוב חמוץ בצד, לסקי הימר על צוואר החזיר, ולצדו העמיס תבשיל אוסטרי מסורתי, העונה לשם "גרוסטל" (Grostle) ומכיל תפוחי אדמה, בייקון וביצה. אופק לקח המבורגר, ואילו דני חובב האיטלקים בחר בפסטה ובפיצה.
מתוך ידיעה, שבאירופה לא נהוג לשתות משקאות שאין בהם אלכוהול, גלשנו עם הזרם והקפדנו על המנהג, מי בבירה (לא משנה איזו, הן כולן מעולות) ומי ביין חם, או כפי שהוא קרוי פה - גלוויין (Gluwein). לקינוח לא יכולנו לוותר על שטרודל התפוחים, שהוגש כשהוא טובל ברוטב וניל סמיך. סועד ישלם סכום של 8-15 יורו לארוחה.
"את מרבית האוכל אנחנו מעלים הנה כבר בסתיו, ומאכסנים אותו בחדר קירור ענק שמצוי מתחת למסעדה", מספר לי מאוחר יותר המנהל החביב, ארנולד קולר ("קוראים לי ארנולד, כמו שוורצנגר, לא רואים את הדמיון?"), בשעה שהוא משמש כמפעיל ברז הבירה שאינו מפסיק לעבוד במשך כל השיחה, "אבל דברים כמו ירקות, שחייבים להיות טריים, מועלים הנה פעמיים בשבוע על ידי חתולי שלג. צוואר החזיר הוא המנה הכי נמכרת בתפריט, אבל אנשים גם בהחלט אוהבים מנות מסורתיות כמו שניצל, גרוסטל ושטרודל".
שלוש ארבע לעבודה – צוות המסעדה מכיל 30 עובדים. 60% מתוכם הם מקומיים תושבי אזור טירול, בראשם ה"אקונום" ארנולד שמנהל את המקום מאז שנבנה ב-1985. את 40% הנותרים מאיישים שכירים, מרביתם מהונגריה, שמבצעים בעיקר עבודות שחורות כמו ניקיון, סידור והעמסת מזון. כל אלה מספקים ארוחת צהריים ל-1,500-2,300 סועדים ביום, מדצמבר עד אפריל ולכ-250 סועדים ביום, שמטיילים באזור בחודשי הקיץ. "זאת ללא ספק עבודה חלומית", מחייך ארנולד, "תראה איפה אנחנו נמצאים, איך אפשר לא להיות מרוצה? 25 שנים אני עובד פה, ולרגע אחד זה לא נמאס עליי".
על טעם ועל ריח – התיישבנו צמוד לחימום, הפשרנו והתפנינו לטעום מהצלחות. השניצל בהחלט עמד בציפיות, כשרכות הבשר ומידת העשייה המדויקת גרמו לי להבין, שאחרי הכול, המאכל הזה לא הומצא בתנועה הקיבוצית. הצ'יפס היה אף הוא פריך ונימוח, והבירה הרוותה את הצימאון הקשה שנגרם עקב גלישה מאומצת.
"זאת נקניקייה!" התפעל רובייבלה וטרף אותה בשלושה ביסים, תוך ערבובה בכרוב חמוץ ופליטת שיהוק בירה עסיסי. "הסלט גם טוב", אישרה נורית, שטעמה כמה סלטים בחייה, "המבחר גדול, הירקות טריים והרטבים מצוינים". "המבורגר לא רע בכלל", אישר אופק, שידוע באנינות טעם נדירה, אך לפני שהספיק לסיים את המשפט נקטע על ידי עיטוש אדיר, שנגרם ללסקי כתוצאה מאדי האלכוהול שעלו מהגלוויין מערפל החושים. גם הפסטה עמדה בסטנדרטים גבוהים, כמוה צוואר החזיר והגרוסטל, שטעמם המשובח הסביר מדוע הפכו למנות הפופולריות ביותר בתפריט. הארוחה נחתמה בשטרודל התפוחים, שערבובו ברוטב הווניל הרותח עינג את כל יושבי השולחן בסימפוניה של טעמים, שלא יכלה להיכתב יותר טוב אפילו על ידי גדולי המלחינים האוסטרים.
ההברקה – בימי השמש מקבלות מסעדות האתר חיים חדשים, כשאל מחוץ למסעדה מוצאים עשרות כיסאות נוח שמפוזרים על השלג, לצדם נפתח בר תוסס עם מוזיקה (אייטיז, אלא מה) והאווירה יוצאת מן הכלל. כל אלה מאפשרים לגולשים חוויית סקי אולטימטיבית, שמשלבת מנוחה, השתכרות וחריכת גופם הלבנבן בקרינת שלג קטלנית ומהנה.
סיכום – נו, מה כבר יש להגיד. אוכל טוב, סקי, אלכוהול, מה צריך יותר מזה על מנת להרגיש בני חורין? אז נכון, המחירים מופקעים מעט (כמו בכל דבר שקשור לתחביב היקר שאימצתי), אבל האיכות גבוהה ביותר. רק בעיה אחת מטרידה אותי: אחרי כמות כזאת של אוכל ואלכוהול, איך לעזאזל יורדים מההר הזה?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם