אלוהים בלי כיפה: מנחם בן מתמוגג מהיהודים החדשים
אפשר לקרוא להם הדתיים הגמישים, המאמינים החופשיים או החילוניים שמאמינים באלוהים. הגל החדש של האמנים, מסחרוף עד אנקרי, מייצג את התנועה הרוחנית הכי גדולה בישראל
אפשר לקרוא להם בכמה שמות, ואז הכל יתבהר: למשל, החילוניים־הדתיים, או לחלופין הדתיים־החילוניים, או המאמינים החופשיים, או הדתיים הגמישים, או החילוניים שמאמינים באלוהים, או הדתיים שהורידו את הכיפה וכו' וכו' וכו.' אתם כבר מבינים. מה שמשותף לכולם הוא שהם מאמינים באלוהים, אבל הם גמישים או אף גמישים מאוד או אף חופשיים לגמרי ביחס למצוות. באיזה אלוהים הם מאמינים? נו, באמת, אל תצחיקו אותי. כששאלו את אורלי קסטל־בלום בריאיון בגלי צה"ל אם היא מאמינה באלוהים, היא אמרה שכן, ואז שאלו אותה כדרכנו: באיזה אלוהים את מאמינה? והיא ענתה: הרגיל, אני חושבת... גם אנחנו, המאמינים החופשיים באלוהים, מאמינים באלוהים הרגיל. אתם יודעים, ההוא מהתנ"ך, שברא את השמים ואת הארץ.
לפני כחודש הופעתי עם קובי אוז (תודה על הכבוד הגדול. מדובר ביוצר נפלא), במופע משותף בהיכל התרבות בראשן לציון, במסגרת מפעלות כנס השפה העברית. בין השאר הסברתי מה המשותף ביני לבין האיש הקטן־גדול הזה: שנינו, אמרתי, שייכים לגל חדש בחברה הישראלית – אוהבי אלוהים מן הסוג החופשי. כששואלים, למשל, את קובי אוז למה הוא לא חובש כיפה, הוא עונה - או כך לפחות ענה במשאל NRG - שהקרקפת שלו היא הכיפה (ואכן, יש לו קרקפת רוחנית בהחלט).
לעומת זאת, כששואלים אותי איך זה שאני מאמין כל כך באלוהים ואוהב כל כך את התנ"ך ואין לי כיפה, אני עונה שהכיפה שלי היא כיפת השמים. שנינו מתכוונים לאותו דבר. לאלוהים שלי אין בית כנסת אחד או מקדש אחד, אלא כל העולם כולו, ובעיקר ארץ ישראל, היא בית הכנסת הגדול שלו, ממש כפי שכותב קובי אוז באחד משיריו האחרונים ב"מזמורי נבוכים" שלו: "בבית הכנסת הגדול הזה שנקרא ארץ ישראל / פה כולם מוזמנים להביט אל השמים." איזה יופי. אולי כדאי להביא את הקטע הזה במלואו, כי הוא מדבר על עוד משהו – על האופן שבו נלקחה הדת בימינו אל המקומות הכי קיצוניים ומגונים שלה. כן, אני מתכוון, בין השאר, לרב עובדיה יוסף, על כל חרפותיו וגידופיו. קובי אוז, כמו סבא שלו, מציע אופציה אחרת. לכן, בין השאר, הוא מסתובב בלי כיפה:
אלוהי אם אתה שומע תפילתי
אולי אפשר למסור ד"ש לסבא שלי.
תגיד לו שהמתינות הספרדית שבה הוא דגל התחלפה בקנאות, קיצוניות.
אבל למרות הכל הסובלנות רוחשת מתחת לפני השטח,
תראה לאט לאט אנשים יוצאים מהמתח
ורוצים בסך הכל להיות ביחד,
בבית הכנסת הגדול הזה שנקרא ארץ ישראל פה כולם מוזמנים להביט אל השמים
להתפלל לגשמים לפחד מטילים.
עם המאמינים החופשיים האלה נמנים, בין השאר (אני מונה מן הזיכרון), זמרים ויוצרים כמו מאיר אריאל נשמתו עדן, אהוד בנאי ואתי אנקרי וברי סחרוף ומיכה שיטרית וארקדי דוכין ורני בלייר וקובי אוז וקובי אפללו וארז לב ארי, כולם עברו תהליך דומה, בלי לדבר עדיין על הפריחה הגדולה בבתי המדרש החופשיים למיניהם, המזוהים בין השאר עם נשים מסוגה של רות קלדרון, מייסדת "עלמא," או רוחמה וייס, מן המרצות הבולטות ב"קולות,"
נמנים עימם, אגב, גם חמשת הזוכים הגדולים ב"אח הגדול" האחרון: אלירז, סער, אלין, פותנה וגואל. כולם כולם מאמינים באלוהים, כפי שהצהירו על עצמם בכל מיני הזדמנויות, אבל אף אחד מהם (להוציא פותנה, שמיד נגיע אליה) איננו מקיים את המצוות בדרך רבנית כלשהי. פותנה אמנם מקיימת את האמונה בדרך מסורתית ממש (מוסלמית במקרה זה) ועם זאת, על פי הליכותיה, גם היא הרי לא בדיוק עוטה על עצמה רעלה דתית. לכן, גם היא שייכת בעיניי למאמינים הישראלים החופשיים. אני מונה כמובן רק חלק מהשמות, שכולם העידו על עצמם במילותיהם או במעשיהם שהם מאמינים נפלאים באלוהים (ראיתם באיזו דבקות התפללה אלין לאלוהים בבית האח, ולא מתוך סידור התפילה, אלא מתוך עצמה במילים הכי פשוטות: אלוהים תעזור לי להישאר ולהגיע לגמר. ואלוהים עזר, כידוע. איילה, אם אינני טועה, לא התפללה).
כל האנשים האלה מקיימים את המצוות או חלק מהן או לא מקיימים אותן בכלל, על פי הדרך הפרטית לגמרי שלהם. אבל ברור שאף אחד מהם איננו נוהג בחייו בדרך אורתודוקסית, בתקווה גדולה שאף אחד מהם גם לא ילך לנו לאיבוד באופן המגונה שבו הלך לנו לאיבוד אורי זוהר, שאגב, יש לי אולי חלק אישי קטן בחזרה שלו בתשובה, אבל לעניין זה עוד אגיע בהמשך.
כבר עכשיו מהווים האנשים האלה, המאמינים החופשיים, רוב בישראל (60 אחוז) על פי הנתונים הגלויים שמסכם העיתונאי אוריה שביט (לשעבר עורך "סופשבוע" של "מעריב ("באתר "ידען" במאמרו "יש אלוהים" (מה שבטוח בטוח). מיעוט באוכלוסייה היהודית בישראל, 15%, מוכן לקבל על עצמו אורח חיים דתי מלא. מיעוט אחר, גדול קצת יותר, %,25 מוכן לקבל על עצמו חיים שאין בהם אלוהים ואין בהם אמונה בכוח מטפיזי כלשהו. 60% הנותרים משתייכים לקבוצה בלתי מוגדרת – המאמינים שאינם דתיים. הם קבוצת הרוב באוכלוסייה." מי שלקח את ההובלה העקרונית והרוחנית של העניין הם האמנים הגדולים שהתהליך הרוחני שהם עוברים ומנסחים עשוי לסמן את הכיוון שאליו הולכת החברה הישראלית. מפלגת המאמינים החופשיים, אם הולכים על הגדרות רוחניות, עשויה להיות פעם המפלגה הגדולה בכנסת. רוב בציבור כבר יש לה.
באחד משיריו המרכזיים הוא סיפר איך עבר מהיקסמות מאירופה להבנה הגדולה כי המקום הגדול באמת הוא כאן בארץ חמדת אבות, כאן בעברית, בארץ התנ"ך, כאן בארץ האלוהים ולא בכל מיני אמריקות (או במקרה שלו אירופה,( כפי שכותב אצ"ג ב"שיר העוגבר" הגדול שלו, המתחיל בהתפעלות שלו מן "הנופים הנוכריים," מ"שדרות תפוחים בלבלוב האביב" באירופה היפה: ניגנתי על כל הכלים בנופים הנוכרים הכמירוני שדרות תפוחים בלבלוב האביב בבל בהמשך הוא מגלה "מה חסרתי עד כה בניגון הכלים." איך שכח את העוגב העברי, האלוהי, ואיך הפכה האמונה באלוהי ישראל למרכז חייו: ואמרתי אמן, כי אכן לי נודע הדבר מה חסרתי עד כה בניגון הכלים: בנם של אבלי ציון אין בלתם אבלים; בנם של קדושי אלוהים אין בלתו באלים.
דברים כמעט דומים אומר על פי דרכו המשועשעת גם אהוד בנאי, למשל בשירו "אניידישע רסטהמן". ניסיתי מדיטציה זה לא הלך לי ניסיתי הרי קרישנה – וברחתי אפילו סיינטולוגיה לא עזר לי אסטרולוגיה מרוב הפסיכולוגיה התבלבלתי וכל אחד אומר לי: זו הדרך שחיפשת איך זה לא נתפסת? שחור נגד לבן עד שיגיע לכאן א־יידישע רסטהמן יש לו אמונה ויש לו כוח הוא יודע איך לרקוד ואיך לשמוח הניגון שהוא יביא יעצור את הזמן יחיה את המתים ויוריד את המן א־יידישע רסטהמן אז הם יגיעו מרחוק, מאתיופיה מניו יורק, מאפגניסטן... בעקבות אותו השיר אל הארץ המובטחת.
חלונות ראווה יפים פה
זה הכל למכירה
גם אנחנו תלויים
עם פתקי החלפה
אז מה נעשה עם הכעס הזה
מה יהיה עם הקנאה
כולם רוצים להיות חופשיים
אבל ממה, אלוהים, ממה?
השיר נפתח כזכור במילות הקוד: "על נהר אספירין ישבנו." מהו אותו אספירין שעל גדותיו ישבנו והזינו הזיות, וראינו את סרט החיים עובר לעינינו? האם זה באמת רק אספירין או סם הזיה מסוג אלנאסנדי או לפחות חשיש או מריחואנה ואיך כל זה קשור לענייני אלוהים?
על נהר אספירין ישבנו
במקומות המוכרים
לא שומעים לא רואים
כאילו אנחנו אוויר
עוד מעט ייגמר הסרט
בקרוב המציאות
התמונה מטושטשת
והצליל לא ברור
לא מיותר להזכיר כי בשנת 1985 נעצר ברי סחרוף בשדה התעופה בן גוריון כשברשותו כמות קטנה של קוקאין. סחרוף נשפט ונידון לשנת מאסר, שמתוכה ריצה שמונה חודשים. האם חוויות הסמים שלו הביאו אותו להכרה הרוחנית הגדולה באלוהים? יכול להיות. יכול בהחלט להיות. זה קרה גם ליונה וולך, הראשונה מתוך דור המשוררים של שנות השישים שקראה במפורש בשם אלוהים מתוך מסעות האלנאסנדי שלה, שסופק לה אגב באופן חוקי לחלוטין על ידי פרופ' מרסל עשהאל מבית החולים הפסיכיאטרי בטלביה, שבו ביקשה יונה וולך להתאשפז. באותה תקופה היה האלנאסנדי נהוג כחומר טיפולי ניסויי, שנראה כמשחרר את הנפש מעכבותיה ומן התת מודע שלה.
אגב, מעטים הבינו כמה דיברה וולך מתוך אהבת אלוהים מוחלטת גם בשיר השערורייתי שלה על הדגדגן והתפילין. ואולי מותר להזכיר בפסח הזה כי גם שיר השירים (שאותו אנחנו קוראים בפסח בבתי הכנסת) הוא שירה תשוקתית מאוד ("יישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין") ומשל לאהבה בין עם ישראל לאלוהים.
על חוויותיה הדתיות עם האלנאסנדי סיפרה יונה וולך שוב ושוב, בשירים עצמם ובראיונות, שבהם סיפרה שראתה את אלוהים. כך, למשל, סיפרה להלית ישורון (מתוך אחרית הדבר של הלית ישורון לביוגרפיה של יגאל סרנה על יונה וולך): "אלוהים זה בן אדם שחי חיי נצח ועובד על כולם בעיניים. פגשתי את אלוהים בבית, עירום. ראיתי בן אדם יפה תואר להפליא, לא פעם אחת." ופעם אחרת אלוהים הופיע אצלה כגבר בחליפה ושיער כסוף (עם עיניים ירוקות. מין קרי גרנט כזה?)
איך זה, שואל הקורא המאמין, הרי "לא יראני אלוהים וחי," הרי אי אפשר לראות את אלוהים באמת. נכון, אבל את אלוהים בהתגלמויותיו (בחלום או בהזיה או באמצעות מלאכיו) אפשר לראות, ממש כפי שבעלת האוב בעין דור ראתה "אלוהים עולים מן הארץ," וכששאל אותה שאול מה מראה האלוהים הזה, ענתה לו: "איש זקן עולה, והוא עוטה מעיל." ושאול ידע כי בשמואל הנביא מדובר.
אלוהים (או מלאכי אלוהים, ולעיתים קרובות זה מתערבב בתנ"ך) מופיע בדמות אדם גם בסיפור אברהם ושלושת המלאכים שאחד מהם הוא ה.' תקראו שוב את הפרשה ותראו. הוא מופיע בדמות אדם, כמלאך פלאי, גם לעיני אמו של שמשון, נאבק עם יעקב כל הלילה ועוד. יש לאלוהים התגלמויות ויש אלוהים שמעבר להתגלמויות – אלוהים האמיתי, שאותו אי אפשר לראות, אלא אם כן נדבר בלשונו של ישעיהו הנביא: "אוי לי כי נדימתי כי את המלך ה' צבאות ראו עיניי." אני בטוח באופן מוחלט שיונה וולך ראתה את אלוהים, על פי דרכה, והתאבלה על חייה כשהבינה שלא תראה אותו עוד:
לעולם לא אשמע את קולו המתוק של
האלוהים
לעולם לא יעבור עוד קולו תחת חלוני
טיפות גדולות ירדו במרחבים אות
אין האלוהים בא עוד בחלוני
איך אוכל עוד לראות את גופו המתוק
...כך סתם פגש חלבון את חלבון
בחום היפה, באור הנכון
ומהם יצא חלבון עם כישרון... נו, והתכשיט כבר יודע לעשות חשבון!
אתם מבינים? סתם נפגשו כמה יסודות כימיים (שמי אגב יצר אותם בכלל?) והפכו לאדם חושב. כך לדעת מדעני האבולוציה וחסידי דארווין. הרבה לפני כולם הבין מאיר אריאל שהדארוויניזם הוא הבל מוחלט. מצד שני, גם כשלבש לפעמים כיפה גדולה וידידותית, וגם כשהקים בביתו בפרדס חנה מין בית כנסת פרטי קטן (ובטח עישן בו חשיש) עדיין המשיך מאיר אריאל להיות בלתי-אורתודוקסי בעליל, והמשיך לכתוב מילות תשוקה נועזות ומקסימות כמו ב"ערב כחול עמוק," אחד השירים הכי מיניים בעברית, שבו קוראת האישה לאיש לבוא אליה, לרוות שוב את התענוג שחוו פעם יחד, ליפול על חרב (החרב כזכור היא כלי זין בעברית), למות עליך. מי עוד משורר דתי ותשוקתי כמוהו? אז מה, כבר אמרנו: גם שיר השירים הוא שיר תשוקה ואהבה לאלוהים.
שנים אחרי מותו של מאיר אריאל כתב עליו אותו אהוד בנאי, מאותה אסכולה רוחנית כזכור, את "בלוז כנעני," המתאר בין השאר איך שניהם ישובים על דף גמרא:
מאז שעזבת הרבה השתנה כאן
זהו זמן שיגעון
מהומה עד אין קץ
ובכל רגע חדש
פורענות לא עלינו
והכל חי ברשת הכל מתפוצץ
ובאופק אחר על אותו דף גמרא
יושבים כל הלילה אתה ואני
שלוות עולמים
פרדס חנה־כרכור
אקליפטוס ברוח
שורק בלוז כנעני
האם הסמים היו מעורבים גם בתהליך החווייתי, הרגשי והרוחני שעברו אורי זוהר, איקא ישראלי ופופיק ארנון (שפנו אל הכיוון החרדי המאוס)? לדעתי, כן. אבל זהו ניחוש פרטי לגמרי. כלומר, אין ספק שאורי זוהר התנסה בסמים. האם זה היה המעורר הגדול שלו לעניין אלוהים? יכול בהחלט להיות שכן. אלא שכוחו המחשבתי והרוחני לא עמד לו להבין שאלוהים לא שווה בהכרח כיפה. הוא התחיל להאמין באלוהים, ואז הגיע למסקנה שהחזרה בתשובה, ודווקא בדרך הרבנית המאוסה והחשוכה, היא הדרך. הוא לא הבין איך אפשר להאמין באלוהים בלי לחבוש כיפה רבנית. וזו הייתה טעות גדולה ומרה, שהרחיקה אותו לרעתו ולרעתנו מחייו הקודמים.
לעומת זאת, הכוחות החדשים בחברת המאמינים הישראלית (ואני מתכוון שוב לאנשים דוגמת קובי אוז ורני בלייר וברי סחרוף) יודעים בהחלט לעשות את ההפרדה ולהבין, ולו באופו אינטואיטיבי, שאפשר לאהוב את אלוהים בלי כיפה, ושהמצוות ממש לא מחייבות באופן שבו חייבו פעם. למרבה הפלא, אפשר למצוא אסמכתא לעניין זה גם בתלמוד עצמו (מסכת "סוטה,(" שבה כתובה ההבטחה המפורסמת: "מצוות בטלות לעתיד לבוא."
מתי הוא העתיד לבוא הזה? אילו מצוות יתבטלו? באיזה אופן יתבטלו? לכל זה תשובות שונות. אבל בחברה הישראלית, ולו גם בחברה המאמינה, אנחנו רואים שהמצוות ברובן אכן התבטלו בפועל ממש. אנשים מרשים לעצמם להאמין באלוהים בלי לקיים מצוות, ממש ברוח ההבטחה התלמודית לביטול מצוות לעתיד לבוא. והעתיד הזה הוא כבר כאן.
ההבטחה לביטול מצוות מתקיימת בנוסחים שונים גם בתנ"ך עצמו. למשל, כשאלוהים מבטל מפי ישעיהו את מצוות הקורבנות והחגים והשבתות (בנוסח האורתודוקסי שלהם): "שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי... חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עליי לטורח, נלאיתי נשוא" (אומר אלוהים בפרק א' בספר ישעיהו). עם זאת, מתעב ישעיהו את אוכלי החזיר למשל. ככה שהעניינים מורכבים. לא כל המצוות בטלות. ואולי אף אחת מהן איננה בטלה במשמעות הרוחנית שלה (כלומר, אפשר לקיים שבת באמצעות זכירת השבת. זכירה בלבד, בלב, שכמוה כקיום שבת).
ירמיהו, לעומת זאת, מבטיח לנו בתנ"ך כי באחרית הימים תקום ברית חדשה בין אלוהים לישראל, ברית בעל פה, כתובה על לב, לא כברית המעשית של המצוות המעשיות הכתובות בתורה עצמה. כלומר, לא זו בלבד שמותר על פי המסורת היהודית העמוקה ביותר להאמין באלוהים בלי לקיים את המצוות בדרך הרבנית, אלא שזהו ממש מימוש של נבואות אחרית הימים, המבטיחות לנו שניפטר מחלק מהמצוות במשמעות הביצועית שלהן.
לכן, התחפושת הרבנית הנלעגת של אורי זוהר היא מיותרת לגמרי. יותר מזה: בעצם הסתפחותו לכת החרדית סיפח אורי זוהר את עצמו לכל החושך החרדי, העומד בניגוד מפורש לדברי התורה, וכבר הזכרנו את הרבנים המפרים בישראל יום־יום את הצו האלוהי הגדול: "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים." הרבנים ושלוחיהם שונאים את הגרים (שהם פשוט זרים המתגוררים בארץ, ולא גרים מגוירי רבנות) ורודפים אותם. ואורי זוהר, בעצם הסתפחותו אליהם, נמנה עם הרודפים, כפי שהוא נמנה עם זורקי האבנים ב"שאבעס, שאבעס" החרדית, גם אם בפועל איננו מיידה את האבן.
ועם זאת, צריך להזכיר כי בעשורים האחרונים חזרו בתשובה בנוסח האורתודוקסי המלא גם זמרים מצוינים כמו שולי רנד ועדי רן, אך הם לא פרשו מאמנותם כמו זוהר. ככה שגם הם איכשהו נמצאים במעגל הגדול הזה של אוהבי אלוהים, המציעים בכל זאת נוסח חופשי יותר של אמונה.
אגב, כבר הזכרתי שאורי זוהר אולי הושפע ממני במידה מסוימת בכל המהפך הדתי שלו. ב־1976 (אורי זוהר חזר בתשובה ב־1977) טלפן אלי אורי זוהר לבית הוריי, שבו גרתי אז, וביקש שאעזור לו בנוסח העברי להצגה "מדיאה" שאותה ניסה להעלות אז במסגרת פרטית. במהלך החזרות ההן, חזרתי ודקלמתי באוזני אורי זוהר, כפי שאני עושה מפעם לפעם, פרקי תנ"ך או קטעי תנ"ך מקסימים במיוחד. ואני זוכר שאורי זוהר אמר לי (סליחה שאני מצטט את המחמאה הקיצונית) שהוא "לא פגש אף פעם מישהו שמקריא תנ"ך יותר יפה ממך." ואולי, אני אומר, אולי משהו מהקסם התנ"כי חלחל אליו והיה בתוכו כשהחל להאמין באלוהים ואף חזר בתשובה בנוסח האורתודוקסי המלא. שנה אחר כך בסך הכל. אולי.
אני ממש חרד מהאפשרות שאתי אנקרי, זמרת־משוררת־מלחינה מקסימה, מדהימה, אלוהית, תשלים חס וחלילה את תהליך החזרה בתשובה שלה, ותמנע מן הקהל החילוני כביכול את חסדיה. מי שקורא את שיריה (בתקליט המופלא "מיליונים" ובתקליט המופלא "בשירי רבי יהודה הלוי,(" יודע שאין דתייה ממנה ואין שמימית ממנה, ולכן חשוב שלא תלך בדרך הרעה והסתגרנית הזאת, הקרויה חזרה בתשובה, ולהזכיר לה: גם מרים הנביאה וגם דבורה הנביאה שרו ורקדו בפני כל העם: "ותיקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות."
וברור שהן עשו את זה לעיני כל העם. אז שאת, אתי, תשקלי לא להופיע בפני גברים? השתגעת? ומה יהיה על החופש המתקיים גם בשירים הדתיים שהלחנת, כמו שירו של יהודה הלוי, "ידידי" המזכיר את המילה "שדיים," אמנם בהקשר אלוהי, כשעם ישראל מדמה את עצמו לאישה עזובה שידידה הגדול, אלוהים, זנחה ושכח את חסד נעוריה, כשחנה בין שדיה במדבר סיני") זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת
כלולותייך, לכתך אחריי במדבר, בארץ לא זרועה"):
ידידי, השכחת חנותך בבין
שדיי
ולמה מכרתני צמיתות
למעבידיי
הלוא אז בארץ לא זרועה
רדפתיך
האם אתי אנקרי הולכת לאבד את החופש הרוחני והמוזיקלי הזה? אנחנו מקווים מאוד שלא. אגב, גם כששמעתי את השירים שחיברה ושרה אתי אנקרי בתקליטה "מיליונים" לא יכולתי שלא להידהם מן היופי האלוהי של המילים ומחוכמתן המאמינה בלי סוף. הנה מה שהיא אומרת על אלוהים:
מלך נורא ונפלא עד אין קץ
ניבט מכל פרח, כל ילד ועץ.
והרי זה גם מה שאני אומר שנים בלי סוף: תסתכלו על כל פרח, על כל ילד, על כל עץ, ותבינו שאלוהים עשה אותו. יש יוצר אחר שעושה דברים כאלה ברמה הזאת? יש יוצר אחד בעולם שיכול להכניס רוח חיים בציור כלשהו? בפסל כלשהו? אבל בפסלים האלה שעשה אלוהים – רקפות, ילדים, חיות – יש רוח חיים, רוח אלוהים, בכולם. פשוט תסתכלו. זה גם פשר השורות הללו של אנקרי, זה העניין המשותף לכל המאמינים החדשים. את אלוהים רואים בכל רגע, באמצעות כל הדברים שברא בעולם הזה, מרקפת ועד נמר.
"סוף דבר הכול נשמע," אומר לנו קהלת, החכם מכל אדם, "את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם." השאלה היא רק איך שומרים את המצוות? ולשאלה הזאת עונים לנו כל האמנים הגדולים שתיארנו ורוב העם היושב בציון, בתשובה מעשית: שומרים את המצוות בחופשיות, על פי הנפש, לא על פי הרבנים. שום רב לא יגיד לנו איך להאמין באלוהים. אבל אנחנו מאמינים, ואנחנו כאן הרוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם