ראשי » סגנון » תיירות » תיירות בעולם

מה פתאום אוסטרליה? היבשת בעיניים ישראליות

"יו, איזה כיף לכם" ו"מה פתאום אוסטרליה?" הן שתי תגובות ישראליות מנוגדות, הבאות מאותו המקום בדיוק. רוביק רוזנטל חרש את היבשת הרחוקה, וגילה שהיא קרובה יותר ממה שחשבתם

איזה כיף לכם. דו-שיח ישראלי נפוץ: "בשבוע הבא אנחנו לא כאן". שאלה בלתי נמנעת: "באמת, לאן אתם נוסעים?" תשובה, במקרה שלנו: "אוסטרליה". תגובה חוזרת, בשמונים אחוז מהמקרים: "יו, איזה כיף לכם!!" תגובת המיעוט: "מה פתאום אוסטרליה?" לכאורה שתי התשובות מנוגדות, אבל באות ממקום דומה.

אוסטרליה היא עדיין המקום הזר, השונה, היבשת שבקצה העולם. טיול לאוסטרליה נתפס עדיין מהלך דרמטי, טיול של פעם בחיים, ולפי אותם שמונים אחוזים, גם משאת נפש. לפריז וללונדון נוסעים כי אנחנו אירופה. לטורקיה נוסעים כי טורקיה היא בית מלון צף וזול יחסית עם ארוחות הכול כלול. לאמריקה נוסעים למשפחה או לעסקים. לאוסטרליה נוסעים למסע הגדול.

אבל זה ממש רחוק. תגובה נוספת בכל המקרים היא "אבל זה ממש רחוק". וליתר דיוק, "הטיסה ארוכה כל כך". אישית , אני אוהב לטוס, אז הטיסה הארוכה לא ממש מפריעה לי, אבל גם כך קשה לראות כאן קושי דרמטי. הטיסות שינו את העולם, הפכו אותו קטן יותר, עולם של שדות תעופה, מוניות ומלונות שממילא איבדנו בו את תחושת המרחב העצום. אז מה קרה? 16 שעות טיסה ללוס אנג'לס, עשרים שעות לאוסטרליה, ועוד עם הפסקה. לא סיפור. ויש תגובה-שאלה נוספת: "בטח נסעתם גם לניו זילנד". בעיני הישראלים ניו זילנד היא ממש מעבר לפינה של אוסטרליה, כמו קפיצה מתל אביב לרמת גן. אז לא. בפעם הבאה.

אפרופו ניו זילנד. אוטו היימן, אחיה של סבתי אנה, היה איש כספים מבריק ובעליו של בנק בגרמניה של ימי ויימאר, ולאחר מכן בתקופה הנאצית, והנאצים אפילו נועצו בידע שלו והשתמשו בשירותיו. ב-1939 הבין שעליו לצאת מגרמניה מיד, וכך הגיע למקום שהיה יכול היה לקבל בו מקלט - ניו זילנד. שם נהיה כונס נכסים, ובאמצעות הג'וב עשה הון, והקים שוב בנק משלו. נכדו מארק היימן חזר בתשובה, והעביר את עסקיו לאוסטרליה. הוא חי במלבורן, ועוסק בשעות הפנאי בבנייה של עץ המשפחה שלנו, המגיע עד דוד המלך. בטיול הזה פגשנו בפעם הראשונה את מארק ונעמי אשתו ובתם דבי בביתם, וסגרתי עוד מעגל.

אז מה הרגשנו. אוסטרליה, מתברר, אינה רחוקה כל כך. אחרי שהגוף מתנער מהג'ט-לג (יעפת בעברית צחה) חשתי מיד תחושה מפתיעה: נוחות. יש לישראלים בכלל ולי בפרט תחושות שונות בארצות שונות. בצרפת אני חש זרות ומתח, בארצות הברית ריחוק, בספרד ובאיטליה קרבה שבין היושבים לחוף הים התיכון. בגרמניה אני חש שייכות מסיבות אישיות, כיאה לעולם שגדלתי בו כילד, עולמם של היקים.

תחושת

הנוחות באוסטרליה נוצרת על ידי הסביבה האנושית, האווירה, דברים שקשה לפעמים לנסח. הרגשתי נוח, נוח עם האוסטרלים, נוח עם הנוף האוסטרלי. גם עדנה רעייתי הרגישה נוח. היה טוב מהרגע הראשון. סיכמנו שיש באוסטרלים אבק של תרבות וגינונים בריטיים, אבל מידה מספקת של ספונטניות, ואפילו עממיות הקרובה לאופי הישראלי. אולי יש עוד סיבות.

התפוח הקטן. המקום שאוסטרליה אינה דומה בו בשום עניין לישראל הוא עניין כללי המשחק והיחס לחוק. תפוח עץ ששכחנו לדווח עליו בטופס ההגירה כמעט עלה לנו מאתיים דולר. אחר כך גילינו שהסכום הזה אהוב מאוד על מתקני התקנות האוסטרלים, ונראה שהאוסטרלים מתייחסים לחוקים ולתקנות לא כהמלצה אלא כמעט כחוק טבע. בניסוח ישראלי: האוסטרלים מה זה פראיירים.

אבוריג'ינים. בכל מקום מדברים על אבוריג'ינים או על "אוסטרלים ילידים". הם מעסיקים את העיתונות, ממלאים מדפים בחנויות הספרים, ועולים בכל שיחה מזדמנת. בפתיחת פסטיבל הספרים בבריסביין השמיע נציג אבוריג'יני את "ברכת בעלי הארץ" במהירות, ללא חיוך, והלך לדרכו. מנקודת מבטו של אורח לרגע, העיסוק בנושא האבוריג'יני הוא עטיפת צלופן לא משכנעת של רגשי אשמה שלא חדרו אפילו את העור. מלבד זה, אוסטרלים לא מעטים מדברים על האבוריג'ינים בכעס או בתיעוב, כמעט ללא מילים טובות. נראה שיש בין האוסטרלים ובין האבוריג'ינים חומה גבוהה, גם אם שקופה. הלכנו שעות על שעות בערים הגדולות ולא ראינו כמעט אבוריג'יני אחד, שלא לדבר על אוסטרלי לבן ואבוריג'יני פוסעים ביחד.

אליס ספרינגס. המקום היחיד שפגשנו בו ילידים לרוב היה העיר אליס ספרינגס. היינו שם בטיול לשמורת קאטה-ז'וטה. ברחובות העיר נראים כמעט אך ורק תיירים וילידים, והמראה אינו מלבב. הילידים נראים אבודים, מרושלים וחולים. בחנות האמנות פאפוניה טולה שבאליס המוכרות מקדישות את כל פעילותן לאמנות האבוריג'ינית, ומבלות זמן ניכר בקהילות הרחוקות מרחק רב מן הערים. אולי בקהילות הללו זה אחרת. הציור-קישוט האבוריג'יני הצבעוני, השואב השראה ממראות טבע, שייך רק למקום הזה וליבשת הזו. אנחנו אהבנו, וגם קנינו עבודה אבוריג'ינית הביתה, אבל נראה שגם בין העבודות האלה ובין רוב רובם של האוסטרלים עומדת אותה חומה שקופה.

סלנג אוסטרלי. אוסטרלים אוהבים סלנג. מאחר שבין היתר אני עוסק בסלנג בכלל ובסלנג הישראלי בפרט גיליתי כאן כר נרחב ללמוד ממנו. מעט דברים שלמדתי - תמצאו בלינק הזה.

סידני . תושבי סידני אומרים שסידני היא העיר היפה ביותר בעולם. מאחר שאני שפוט על יופייה של ריו דה-ז'נרו, נחתי בסידני כמעין שופט בתחרות סמויה, ובה כבר הייתי מוטה. ריו מופלאה כל כך שאיני מעלה על הדעת עיר יפה ממנה. הכניסה לעיר הרגיעה אותי. הנסיעה מנמל התעופה למלון שבקרבת דארלינג הארבור השתרכה ברחובות עמוסים, כעורים, שלא היו שונים מהנוף האורבני של ערים גדולות אחרות ברחבי הגלובוס. אחר כך טיילנו מעט בעיר, והתחלנו לטעום מהחופים הנגלים מכל עבר. הבנתי שכדי לחרוץ דין צריך ללמוד את העיר הזאת היטב, לגלות אותה צעד אחר צעד. עד הפעם הבאה, ריו עדיין בראש הסולם.

מלבורן וסידני. במלבורן היינו לפני סידני, ובמקום הזה הרגשתי שזו אוסטרליה. היה מרחב. היה נוח. היו רחובות מתמשכים ובתים נמוכים, ופקק התנועה הארוך ביותר שנתקלנו בו נמשך כחצי דקה. באגם ויקטוריה שחו ברבורים שחורים, ובמסעדה וייטנאמית קיבלנו בחצי חינם מרק אטריות ענקי, ואיש לא הצליח לסיים. סידני היא עיר של המאה העשרים ואחת, עם רמז לבאות: רוב רובם של האנשים שאתה רואה ברחוב הם ממזרח אסיה. מלבורן היא עדיין המאה העשרים, נכון יותר, חצייה השני של המאה, החצי האופטימי.

אולורו. נסענו לאולורו, היא איירס רוק, לראות את אחד המקומות המדוברים ביותר בעולם. רוב האוסטרלים ששמעו על הנסיעה המיועדת שרקו בהתפעלות והתוודו שהם עצמם עוד לא היו שם. היה שווה מאוד, והצוק אכן החליף צבעים ממש על פי ההבטחה. עם זאת, טעמתי מטעם ההחמצה של התייר המודרני. אחרי שאתה רואה שוב ושוב בכל מגזין או פרוספקט תיירות תצלומים של אולורו בכל צבע אפשרי, הדבר האמיתי מרגש פחות. צוקי קאטה ג'וטה ריגשו יותר, דווקא מפני שאולורו גנב להם את ההצגה.

המרחבים. בתוך זמן קצר הבנתי שכשאומרים לך באוסטרליה "זה קרוב מאוד" מתכוונים למשהו כמו המרחק בין מטולה לאילת. המפגש עם המרחבים העצומים האלה, אפילו שכבר שמעתי וקראתי עליהם, אכן מטלטל. הטיסה לאולורו הייתה ביום בהיר, וצפיתי שעות במדבר שמתחתיי, ולא ידעתי שהוא מדבר אדום ומלא צמחי מדבר, שונה כל כך מהנגב הצהוב והצחיח באמת. כשנסענו באוטובוס מאולורו לאליס ספרינגס "בדרך המהירה סטיוארט" למדתי את סוד המרחק בדרך הנכונה, באוטובוס. לא היה רגע משעמם, המדבר פשט צורה ולבש צורה, והוא נגמר לנו רק כשירד הערב ואורות אליס ספרינגס הבהבו באופק.

קנברה. "לא כדאי לנסוע לקנברה, סתם עיר משעממת". עוד קלישאה של תיירים שאפילו "לונלי פלאנט" חוטא בה. נסענו לקנברה לפגוש ידיד שהוא פרופסור באקדמיה הצבאית, ובדרך מקרה פגשנו בבריסביין את הארי אופרמן מקנברה. הארי לקח אותנו למסע בקנברה, והיה בה הכול מלבד שיעמום. נלכדתי בקסמה כשצפינו בה מראשי אחד ההרים, ולא ראינו עיר, רק יער ואגם. הארי לקח אותנו ליראלומלה בשעה שמתקבצים סביבך עדרי קנגורו. אהבתי את הרעיון של עיר שהיא חלומו הקודח של אדם אחד, ואהבתי את הרעיון של עיר שאין לה מרכז. אני לא בטוח שתושבי קנברה, ובעיקר הסטודנטים הרבים שלה, אוהבים את זה כמוני, אבל זו הפריבילגיה של התייר.

הישראלים. במרכז הישראלי במלבורן הופעתי בפני כשבעים דוברי עברית, רובם ישראלים לשעבר. פגשנו ישראלים בכל מקום, גם בקנברה, גם בסידני. התארחנו אצל משה וטס לנג. משה לנג, שעשה שם באוסטרליה כמטפל קבוצתי, שתה מאתנו בצמא את סיפורי ישראל. בכל שנה הוא בא לישראל, הוא חי את תל אביב הישנה ואת העמק של הקיבוצים במלוא פריחתם. איציק, ממייסדי עין גדי, יושב בשכונה אמידה על החוף היקר סידני כבר עשרות שנים, אבל כשהוא מתקרב באופק מתחשק לך לצעוק לו שיש לו בערב תורנות בחדר האוכל. הישראלים כאן משמרים ישראליות תמימה, גבישית, שכבר איננה. היום יושבת על האוסטרלים ועל הישראלים כאחד עננה אפורה וריקה של העולם הגלובלי, כלומר אמריקה.

המיתוסים של המלחמות. במקום אחד התייאשתי, והוא אתר הזיכרון בתוך צלע ההר בקנברה. האתר עצמו מרשים ומרתק, בית ספר להיסטוריה צבאית ומדינית. ישראל מצולקת בזיכרונות מלחמה הרבה יותר מאוסטרליה, אבל אין בה אתר כזה, ואולי לא במקרה. בכל זאת ההרהורים היו נוגים. אוסטרליה אינה ארץ של מלחמות. אל המלחמות שלה יצאה כדי להשתתף בעימותים עולמיים רחוקים, בוודאי כך היה במלחמה החשובה לה מכולם, מלחמת העולם הראשונה. בכל זאת האתוס הלאומי גם כאן בנוי על גיבורי מלחמה, והמיתוס הגדול הוא של הכישלון הצבאי הנורא - והמיותר ככל הנראה - של גליפולי. אז אם ככה זה באוסטרליה, מה נאמר על המין האנושי ועל ההיסטוריה האנושית? מה שכולנו יודעים: בלי מתים במלחמות אין טעם לחיים.

הארץ הצעירה. אז איזו ארץ צעירה יותר, אוסטרליה או ישראל? ישראל החדשה היא בת כמאה שנה, אוסטרליה החדשה היא בת מאתיים שנה. אז ישראל צעירה יותר, ומבחינות רבות היא אכן כזו. כמעט כל מה שמרכיב היום את המרחב הקרוי ישראל ואת מה שקרוי התרבות הישראלית הוא חדש וצעיר. הארץ מלאה בני מהגרים ונכדי מהגרים. גם באוסטרליה אתה חש את הצעירות הזו במקומות המספרים את ההיסטוריה הקצרה של ההתיישבות הלבנה. בבית ברק במרכז סידני מוצגים תצלומים של תושבי סידני ומלבורן החיים היום, בחדר שגרו בו אימות אימותיהן, הנערות האיריות שהגיעו לשם בראשית המאה התשע עשרה.

משתי בחינות ישראל היא ארץ קדומה מאוסטרליה, ממש עתיקה. האחת היא הרשת התרבותית והדתית של ימי התנ"ך, הצצה בכל פינה, בכל שם יישוב, בכל אתר ארכיאולוגי, בפוליטיקה ובספרות, וכמובן בשפה העברית. מלבד זה, כשאתה מנסה לכתוב את ההיסטוריה של ישראל ב-130 השנים מאז ראשית העליות הציוניות, נדחסים לסיפור כל כך הרבה אירועים, מלחמות, הכרזות דרמטיות, שערוריות, טרגדיות ורגעי אושר, שכל אומה אחרת הייתה פורסת אותם על פני אלף שנה ונותרת עם עודף. אז אוסטרליה צעירה מישראל. הרבה יותר צעירה.
 
הארץ בת המזל. כבר ביום הראשון לטיול למדנו את הביטוי הזה- The Lucky Country: הארץ בת המזל. האוסטרלים משתמשים בו בחיוך של גאווה. הכינוי מגובה בכל סקר אפשרי על אושר, איכות חיים ורווחה, שאוסטרליה נמצאת בהם במרחב שבין המקום השני והרביעי, תמיד לפני ארצות הברית ובריטניה וצרפת, והרבה לפני ישראל. מאוחר יותר למדתי שהביטוי נולד על ידי הסופר דונלד הורן כביטוי אירוני, אבל כמו במקרים רבים האירוניה נמוגה, ונושאי האירוניה לקחו את הדברים ברצינות. שימשיך להיות במזל. יש מקום לכולם תחת השמש, ואת זה האוסטרלים יודעים היטב. אני נשאר בישראל. מעניין לי כאן, אם כי לעתים אני מתגעגע למעט שיעמום אוסטרלי בריא. מה שכן, אשמח מאוד לחזור, ובפעם הזאת אקפוץ גם לניו זילנד.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...