צב השעה: פרשת צו
מצד אחד אפשר להתנחם בעובדה שאפילו בתורה יש מצב להקריב קורבנות צמחוניים. מצד שני אנחנו נדרשים להתמודד גם הפעם עם סוגיות המצות, החמץ והאגו
פרשת "צו" דומה מאוד בתוכן ואפילו במילים (שחיטה, בשר, אש ועוד מילים משדה המנגל) לפרשה הקודמת. גם היא מתארת לנו את סוגי הקורבנות שביכולתנו להקריב לאלוהים ואת ההכרח לטהר את חטאינו דרך הקרבת מנחות מדממות לאלוהים. נקודת האור בפרשה שלנו מבשרת לנו שמבין כל החיות השחוטות יש אפשרות גם לקורבנות צמחוניים, המורכבים ממאפים בַּתַּנּוּר וְסולֶת.
וזה עוד לא הכול. לא רק צורת ההגשה של הקורבן שונה בתכלית, אלא התוכן, כלומר מהות הזבח שונה לגמרי. פרשת "צו" מציגה, לראשונה בתורה, את המילה "תודה" ואת האפשרות להקריב קורבן שתכליתו לומר תודה. כך כתוב: אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלות בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן ועוד הוראות שכאלו. ההנחיות מתמיהות, מכיוון שלא רק שהן מערבבות חמץ עם מצה שהם, כידוע, מאכלים ניגודיים - אלא שאת קורבן התודה המקראי הגישו כל השנה, אז מה פתאום מצות?
מתברר שהאיסור על חמץ היה קיים לא רק בחג הפסח, אלא שהוא חל במשך כל ימות השנה בבית המקדש ממניעים של טיהור המקום. המצה, העשויה רק מקמח וממים, נחשבת ללחם עוני ולכן גם ללחם של ענווה. נכון שגם חמץ מורכב מן הקמח ומן המים, אבל יש לו את הפעילות העצמית שלו, התפיחה. רבנים אוהבים להמשיל את האדם לבצק. כשהאדם נולד הוא כמו מצה: הוא עשוי רק מהחומרים הבסיסיים שאלוהים נתן לו. עם הזמן, הוא יוצר בכוחות עצמו את ה"אגו" הפרטי המנופח שלו, ונהפך ללחם.
בבית המקדש האדם נדרש לשוב אל מקורו, אל ה"מצה" שבו. להשאיר את התפיחה העצמית בחוץ, ולעמוד בקטנות ובהרכנת ראש בפני אלוהיו. על פי הפרשנות, קורבנות התודה היו מיועדים לארבעה מקרים. אדם שחלה והתרפא, אדם שהפליג מעבר לים או שנסע במקום סכנה ושב בשלום, או אדם שישב בבית האסורים והשתחרר. לאלו היה אישור ברור להגיש קורבן תודה המורכב גם מלחם וגם ממצה מעורבבים ביחד, מאחר שהמקריב כבר התנדנד בין שני מצבים ניגודיים שטלטלו
מצד אחד הוא הרגיש את כל הכוחות האישיים שיש בו, ומצד שני ראה עד כמה הם לא תמיד יכולים להועיל לו ועד כמה הוא זקוק להשגחה עליונה. מכיוון שכך, אדם כזה הניצל מסכנת מוות וזכה בחיים, מותר לו להגיש תודה המכילה גם את המצה שבו וגם את החמץ שהוא התפיח, שהתווסף לו בדרכו והפך אותו למי שהוא.
לקורבן התודה יש ציווי נוסף, והוא: "תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בּוקֶר" ובעברית: יש לאכול את הקורבנות עד חצות של אותו יום. זה נשמע כמו האמא הפולנייה שמכריחה לגמור הכול מהצלחת, אבל בציווי יש אמירה חשובה הממקדת את ההתכוונות להודות ככל שניתן. אברבנאל הסביר שבשל הזמן המצומצם המוקדש לאכילת קרבן התודה והלחמים, אדם יקרא לרעיו ולחבריו לאכול ולשמוח עִמו, ואז יספר להם את הנסים והנפלאות עליהם הוא מודה, מה שאולי הוא לא היה עושה אם היה אפשר להתמרח כמו עם שאר הקורבנות מהם נהנים שני ימים ועוד לילה אחד.
להכרת תודה יש עבר עשיר בהיסטוריה, בפילוסופיה ובפסיכולוגיה. חוויות וביטויים של הכרת תודה נתפסו כתכונה אנושית וחברתית בסיסית ורצויה, וכל התרבויות והדתות מעודדות אותה. מחקר עכשווי בתחום הפסיכולוגיה החיובית ניסה להעריך את השפעת הכרת התודה על איכות החיים ביומיום. באוניברסיטה בארה"ב ניתנו לסטודנטים שלושה סוגים של יומני דיווח שבועיים. היומנים חולקו באופן אקראי לתלמידים. לסוג הראשון צורפו ההוראות הבאות: "יש הרבה דברים בחיינו, קטנים כגדולים, שעלינו להוקיר להם תודה. אנא היזכר בשבוע שעבר וכתוב ביומן עד חמישה דברים להם אתה מודה או מוקיר תודה."
לסוג השני צורפו ההנחיות האלו: "טרדות הינן ביטוי של אירועים שמציקים או מפריעים לך. הן קורות בתחומי חיים שונים, כגון: מערכות יחסים, עבודה, לימודים, דיור, כלכלה, בריאות ועוד. חשוב על היום שעבר, וכתוב ביומן עד חמש טרדות שחווית." והקבוצה השלישית נתבקשה לכתוב ביומן על אירועים "ניטרליים" שחוו במהלך השבוע.
הניסוי הראה הרבה יתרונות חיוביים בקרב התלמידים שהשתתפו באשכול הכרת התודה. הם חשו טוב יותר ביחס לחייהם, והיו אופטימיים יותר בציפיותיהם לשבוע הבא. הם דיווחו פחות על תלונות גופניות, ומנגד על השקעת זמן ארוך יותר בפעילות גופנית. גם בתחום הרגשי חל שינוי. לא רק שנצפו רגשות חיוביים ממושכים, אלא שהתלמידים דיווחו יותר על נתינת עזרה לחבר הסובל מבעיה אישית או תמיכה רגשית. ממצאים אלו הדגימו שבעידוד הוקרת תודה ישנו רווח חברתי- סוציאלי ברור, בדומה למה שטען אבראבנל.
תיאור אכילת קורבנות התודה מזכיר את אכילת קרבן הפסח בליל הסדר. אנשים דתיים רואים את ליל הסדר כזמן שבו מודים לאלוהים על הנִיסים שעשה לעם ישראל בצאתם ממצרים. אנשים רבים רגילים לקטר על סעודת הפסח, על המפגש המשפחתי ועל האוכל המעצבן, על ההגדה כמובן ובמיוחד על המצות המגוחכות שהדבר המתבקש לעשות איתן זה לשחק צלחת מעופפת.
תחשבו איך יכול להיראות סדר פסח שכל כולו אמירת תודה. אם המחקר מראה שחיים המכוונים להכרת תודה נראים אחרת, למה שלא נהפוך גם את ליל הסדר ללילה של הכרת תודה על כל מה שיש לנו בחיים?
במקום להסתכל על כל השאיפות שממאנות להתגשם, על האילוצים בחיים והמחויבות המשפחתיות, פשוט נשים לרגע את האגו התפוח בצד וכמו מצה ששמחה שמישהו מרים אותה מהשולחן וחושב שהיא אכילה, נודה על מה שיש לנו.
לסדר שכזה לא יחסרו לכם שירים הנוגעים לאמירת תודה. השיר שלו אני מודה במיוחד הוא השיר של אלאניס מוריסט THANK U. בו היא מודה כמעט לכל המרכיבים בחשיבה הבודהיסטית. היא מודה להודו (היבשת) ולריקות. היא מודה לבהירות, לנסיבתיות וכמובן לשקט. אם לא תצליחו לשכנע את בני משפחתכם לערוך סדר אלטרנטיבי שבו מודים על כל מה שקיים, אז הנה כמה עצות מרב בשם זליג פליסקין, שעניינן כיצד להכניס את אלמנט התודה לחיים שלנו.
1. ניהול יומן הכרת תודה. אין להשוות חשיבה על הכרת תודה כמו כתיבה על כך. אפשר להתחיל כל יום בנוסח השבלוני: "אני כל-כך שמחה ומלאת תודה עכשיו ש..."
2. בתחילת המדיטציה להכיר תודה על כל הכישרונות, היכולות, המיומנויות, הידע, המשאבים הפנימיים והמשאבים החיצוניים שיש לנו.
3. בכל פעם שנשמע צלצול של טלפון, נאמר לעצמנו: "אני מודה על כך שאני חי, ומודה על כך שאני יכול לשמוע".
שתהיה שבת של הודיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם