קורבנות אשמה: פרשת ויקרא
מתברר שתחושות הקורבנות והאשם מחזיקות אותנו בגרון לפחות מאז פרשת "ויקרא", וכל הדרך מקרקוב עד הלום. אולי בגלל זה יהודים רבים נמשכים לבודהיזם, החף מהן לחלוטין?
פרשת "ויקרא", הראשונה בספר ויקרא, מעבירה אותנו לעולם חדש שלשמחתנו לא קיים עוד - עולם הקורבנוֹת. ספר ויקרא כתוב בסגנון של ציוויים ופקודות, ונקרא גם "תורת הכוהנים" כי רובו הגדול עוסק בחוקים ובמצוות הנוגעים לעבודת הקורבנוֹת עליה אחראים הכוהנים המשרתים במקדש. אם תרצו, זהו ספר הדרכה מעשי למקריבי קורבנוֹת. מכיוון שכך, השאלה המתבקשת היא: האם הספר הזה רלוונטי?
הרי כבר אלפיים שנה לא קיים בית מקדש, וחוץ מכמה קיצוניים שרוצים להחזיר את עבודת הקורבנוֹת הרצחנית להר הבית, רוב רובו של העולם היהודי לא מעוניין בתרחיש שכזה והוא נסמך על התלמוד שמלא באמירות המבטלות את קורבנוֹת האשם. לא רק זה, אלא שמייד לאחר חורבן בית המקדש השני חז"ל עשו שינוי תודעתי מהפכני, והנחילו לתרבות היהודית שהתפילה, החסד והצדק של בני האדם יותר חשובים לאלוהים מכמה פרות ועופות שחוטים על המזבח.
הרמב"ם הגדיל לעשות וקבע שלקורבנות לכשעצמם אין ערך. הם אינם אלא אמצעי חינוכי. אם תרצו, הקורבנות הם סוג של טרנספורמציה, זיכוך שהאדם המקריב עובר בדרך להתקרבותו אל האל. בדיוק בשל כך, התפילה האישית מהווה תחליף מצוין, קרוב ומשמעותי יותר, ללא צורך להיות דומים לפולחן האלילי שהיה נפוץ בתרבויות שסבבו את היהודים בתקופה המקראית.
אם כך, איך נסביר שלמרות סיום עידן השחיטה לא נמצא אף ספר תורה בלי ספר ויקרא? התשובה היא שאולי אפשר להוציא את הקורבנוֹת מהעם אבל אי אפשר להוציא את העם מתוך תחושת הקורבנוּת. התרבות שלנו ספוגה ברגשות אשם ובצורך לכפר על אשמה, עוד מימי בראשית.
בכנס לרוחניות עכשווית שנערך בשבוע שעבר באוניברסיטת חיפה , פרופסור יהודה גלמן אמר שיהודים רבים מתקרבים לבודהיזם בגלל שהוא מבטל את המרכזיות של העצמי. מרכזיות שבאה לידי ביטוי גם בפנטיות ובתחושה שהעם שלך (למשל, היהודים) עליון על אחרים. כפי שמציין תומר פרסיקו, זוהי באמת נקודה למחשבה - אבל לדעתי, מה שקוסם בבודהיזם ושמושך יותר מכל את היהודים אליו זה שבבודהיזם אין אשמה.
קית' דאומן, שביקר בישראל בשנה שעברה, אמר שכל הדתות ודרגות הכמורה/כהונה שבהן - תמיד יאמרו לך שאתה לא בסדר. תמיד יאירו את הצדדים השליליים שלך ויראו איך תוכל להשתפר ומה לתקן, ויציעו את הדרך שלהם כדי שתהפוך לבנאדם טוב יותר. רק במסורות בודהיסטיות יתחילו מכך שהכל טוב כפי שהוא. אפילו לא טוב, אלא מושלם. לא מושלם במובן שיפוטי-ערכי של "הכול מצוין וראוי למדליה", אלא מלשון שלמות הדברים.
בבודהיזם יפגשו אותך איפה שאתה נמצא כרגע. יכוונו אותך להתעורר אל הרגע הזה, בו אפילו אם אתם שרועים כבר חמש שעות מחוברים לאינטרנט, או אוכלים פיינט של גלידה מעל המקלדת או אפילו אם התיישבתם על מחשב באמצע פריצה לבית (כדי לקרוא דוקא את המאמר הזה) - הכול ברגע הזה שלם בדיוק כפי שהוא צריך להיות. דאומן ידוע בגישתו הישירה לדברים, לטבע התודעה המואר שיש לכולנו. תפקידו כמורה הוא רק לאפשר לנו לראות את זה, לגעת בזה, לחוות את זה בצורה שמשאירה חותם כמו זרע או נבט שאנחנו יכולים להחליט לפתח.
ואנחנו ממש לא צריכים להיות בודהיסטים בשביל לחוות את זה. אנחנו רק צריכים להעז, כן - להעז ולפנות זמן להיות עם עצמנו בשקט ולראות מה יש שם, כלומר פה. האם אנחנו
המסורת הבודהיסטית לא רוצה שנעמיס רגשי אשמה חדשים על הישנים. היא רוצה שנראה את הנטייה החזקה שלנו להאשים את עצמנו או את מישהו אחר (למשל את המדינה, את מזג האוויר או את הכוכבים) ב"איך שהחיים שלנו נראים". היא רוצה שנשאל את עצמנו למה חשוב לנו למצוא אשם לחוסר הסיפוק שלנו, לתסכול שלנו, לאכזבה שלנו, לדאגות ולפחדים שלנו, לאי התגשמות הציפיות וכו' וכו'.
אשמה היא רגש שלילי, משתק, המתבסס על חוסר קבלה של הסיטואציה שנוצרה. זה רגש שמוביל לתסכול ולדיכאון, שלא מאפשרים מוצא של שינוי או של קבלה. אשמה בדרך כלל מעלה התמקדות חזקה ב"אני"- אני נוראית, אני לא יכולה לסבול את עצמי, אני לא שווה שום דבר. זה מקבל חיזוק על ידי רגשות אשמה שנשמעים כך: "למה לא עשיתי, איך יכולתי, מה יש לי" - וכהנה וכהנה דפוסי חשיבה שמתגלגלים כמו כדור שלג, עם חיים עצמאיים משלו. אשמה תורמת רק לשנאה עצמית, שמובילה במהרה לשנאת האחר. היא לא נותנת שום פתח לשינוי.
האם אנחנו בכלל יכולים לדמיין עולם ללא קורבנות המכפרים על אשמה? אנחנו רגילים לחשוב שאשמה היא רגש טבעי כמו קנאה, אהבה ושנאה, אבל העובדה שבטיבטית אין אפילו מילה לאשמה מלמדת אותנו כמה זהו דבר תרבותי. זוהי בשורה טובה, מכיוון שאם זה לא דפוס אנושי כל כך חזק אלא משהו שהוא תלוי תרבות, אנחנו יכולים להשתחרר ממנו יחסית בקלות. דמיינו חיים בהם אתם לא מרגישים שאתם קורבן, בהם אתם לא מקריבים משהו למען מישהו, שכן יכול להיות שעשינו משהו שגוי אבל אנחנו יכולים להפסיק לעשות אותו ולחפור בו מעשה חיטוט בפצע.
חשוב להבין שבבודהיזם יש מקום גדול, אפילו ענק, לסליחה, לתיקון מעשים שגויים, להחלטה לשנות הרגלים. אבל כל זה לא אומר שזה צריך לבוא יחד עם חבילת שי ענקית של ממתקי אשמה מקולקלים.
כלי המדיטציה לכשעצמו כבר מזמין אותנו להפחית את אלמנט האשמה בחיים שלנו. כ-ו-ל-ם יכולים לעשות מדיטציה, ואין עליה ציונים. אי אפשר להיכשל ואי אפשר להצליח. אנחנו כל כך רגילים שבכל דבר אנחנו נבחנים ונשפטים, עד שאנחנו לא יודעים מה לעשות עם עצמנו כשאנחנו מתבקשים, בהתאם למסורת הדזוגצ'ן של קית' דאומן, לנוח כמו גופה ללא תנועה, ולתת לתודעה להיות כפי שהיא מבלי לשנות דבר. "בלי לשנות דבר"? עולה הקול השיפוטי שלנו, איך אפשר?
בשבתות הקרובות הולכים להקרין בסינמטק תל-אביב את הסרט "אחים לדהרמה" הסרט הוא חלק מגל עצום שקיים כבר כמה שנים בארצות הברית, בו אסירים מתרגלים מדיטציה. אסירים שיושבים על פשעים שהם ביצעו ומרצים את עונשם. כן, גם להם מוצג הרעיון שאין לאשמה טעם. תארו לכם עד כמה קשה לאסיר לקבל את עצמו כפי שהוא באותו רגע. איזו חוויה מהפכנית זו לאפשר להם לחוות שהכול בסדר כפי שהוא, לתת להם לנוח לתוך עצמם. רגע כזה הוא הנקודה היחידה שבה אפשר להתחיל להשתנות. באמת.
לפני יותר מעשור איילת מנחמי ביימה סרט מעורר השראה הנקרא "אגף הוויפאסאנה". הסרט מתרחש בכלא נוראי בהודו בו האסירים מתרגלים מדיטציה ומשחררים את תודעתם בצורה אמיצה. אחד הרגעים המרגשים ביותר הוא שאסיר המרצה עונש על רצח נפגש עם קרובי המשפחה של קורבנותיו, דהיינו עם הקורבנות החיים של מעשיו. דוגמאות כאלו יכולות לשנות את התפיסה הרגילה שלנו לגבי קורבנות ואשמה. מי יודע, אולי יום אחד יוציאו את ספר ויקרא מהתורה.
למי שחווית הכלא מסקרנת/מאתגרת אותו אני מביאה פה הזמנה למדיטציה מתוך הספר Sitting inside מאת קובאיי סקוט וויטניי.
דמיין שכל אחד שאתה מכיר מאשים אותך
דמיין שכל מי שאתה מכיר מתעלם ממך
דמיין שהבכת בצורה עמוקה את משפחתך והוריך
תחשוב שאין לך יותר חברים שאתה בחרת.
דמיין חוסר מוחלט בפרטיות. כל מה שאתה עושה אתה חשוף, בשירותים בזמן הרחצה וכו'.
תחשוב שבסביבה שלך כל הזמן שומעים רעשים, צעקות, טלוויזיה ורדיו.
ומעל כל הרעשים האלה כל הזמן יש רמקולים שמודיעים הודעות
דמיין שכל הזמן אתה נמצא בתוך עשן סיגריות.
דמיין עצמך סופר את הימים השנים. 20 שנה, 10 שנים, 5 שנים.
דמיין שאף אחד לא בוטח בך.
ואתה לא בוטח באף אחד.
ברוכים הבאים לכלא...
ועכשיו קבל את כל זה כשאתה נושם.
האם אתה רגוע?
האם בכלל אפשר להיות רגוע במקום כזה.
כמה קשה להשקיט את המחשבות והנשימה במקום הדמיוני שכעת יצרת.
שתהיה שבת ללא אשמה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם