ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

הקארמה של הציונות: על הספר "שאמות. שאינני יודע מתי. שאינני זוכר"

הבודהה, שחרור ולב פתוח מתערבבים בספר חדש עם השואה, מיניות, מלחמת לבנון וחיי משפחה. אביב טטרסקי סבור שזהו סימן ראשון לשילוב אמיתי בין הדהרמה לבין החיים בישראל

מה נקבל אם נפגיש את האידיאלים הרוחניים של הארה, שחרור ולב פתוח עם הסערות הארציות של מיניות, מלחמות חיי זוגיות ומשפחה? התשובה ברורה: נקבל את החיים. את המפגש הזה עושה יורי סלע בספרו היפהפה "שאמות. שאינני יודע מתי. שאינני זוכר".

החיבור הספרותי הזה איננו דבר של מה בכך. חכמת הדהארמה אמנם מוגשת לנו בשפע של ספרים, אך אלו בדרך כלל ספרים עיוניים שמסתפקים בהזמנה להכניס את הדהארמה לתוך החיים שלנו. בספר של סלע החיבור הזה נוכח דף אחרי דף. מעבר להישג הספרותי, יש בכך גם סימן להבשלתה של הדהארמה בישראל. היא נוכחת בחייהם של יותר ויותר אנשים כאן, ומן הראוי שהנוכחות הזו תקבל גם ביטוי ספרותי.

המתח שבין הרוחני לגשמי הוא אחד הנושאים המרכזיים של הספר. אפשר למקם את הדמויות השונות לאורך ציר שקטביו הם רוחניות מזה וארציות מזה, עליו נעים אילי המספר, אמו, אהובותיו וחברי ילדותו. הקטבים הללו מושכים את הדמויות לכיוונים מנוגדים, ולעתים קרובות מפילים אותן לקרשים. גם הבודהה מבקר בספר, ואפילו הוא איננו נמלט מעוצמתו של המתח הזה. הנה עוד מתנה יפה שפרוזה רוחנית מעניקה לנו: היא מאפשרת לנו לראות את הקדושים והגאונים של התרבות שלנו כאנשים שנוזלי הגוף שלהם גועשים בדיוק כמו שלנו, ושהתחבטויות הלב שלהם מוכרות לנו היטב. דרך ההזדהות שלו עם הדמויות השונות, עם רגעי הסבל וההתעלות שלהן, יכול הקורא לבדוק באיזו מידה של הרמוניה משתלבים אצלו הרוחני והארצי.

ציר מרכזי אחר של הספר – ואולי הוא לא באמת אחר – הוא המוות. הספר התחיל להיכתב בעקבות נפילתו בלבנון של גיסו של סלע, וזמן קצר לאחר מכן נהרגה בתאונת דרכים גיסתו. אילי, הדמות המרכזית בספר, נושא מטענים של מוות. אמו ניצולת שואה והוא עצמו לכאורה גיבור ממלחמת לבנון הראשונה, אבל בפועל הוא ניצול וקורבן שלה. הקארמה של אילי היא כנראה הקארמה הקולקטיבית של הציונות: השואה, חוויית היסוד המעצבת של המדינה היהודית, היא זרע שכבר 60 שנה ממשיך להצמיח פירות של מלחמה המכונה כאן "מלחמת קיום" ובמהותה אינה אלא נכונות להרוג ולהיהרג.

עם כל המשיכה שלו לזֵן ולדאו, אילי לא מצליח להשתחרר מהקארמה הזו. כי איך אפשר להשתחרר מאמא שעברה את מה שעברה "שם"? אילי לא משתחרר אלא להיפך: הוא נאבק על מנת שיגייסו אותו. הוא מזין את שרשרת האירועים, שבסופו של דבר תביא למותו של היקר לו מכל. אבל זה לא באמת "סופו של דבר", שכן החיים ממשיכים. גם זה ניכר היטב בספר.

לפני הרבה שנים הסביר לי יורי (המחבר) עד כמה חשוב שתהיה הלימה בין צורה לתוכן בספר, והוא מצליח לקיים אותה. החל מסלנג פרטי-אישי שמפיח חיים בדוברים, דרך משחקי מילים מעוררי התפעלות וכלה בשפה חדשה שמשמשת את סלע לצורך ניסוח תובנות רוחניות מקוריות בצורה רעננה.
השפה הזו היא אתגר לקורא, שנאלץ להתאמץ ולפעמים לא להבין עד הסוף את מה שהוא קורא.

אם מוכנים להשקיע את המאמץ הזה, אפשר להשתתף במשחק של קואנים שסלע יוצר עבור הקורא. משפטים לכאורה סתומים מתגלים כנהירים וברורים כשמתחילים להפנים את נקודת המבט של הספר. מתברר שדבר לא עומד בינינו לבין הבנת הכתוב, פרט לצרות האופקים של נקודת המבט שלנו. ספרו של סלע מלמד אותנו לראות אחרת, לראות רחב. וזה אולי סימן היכר של כל ספרות גדולה.

סלע הוא פסיכולוג, שמשלב בקליניקה שלו בין מזרח למערב ומשתמש בעבודה גופנית אנרגטית לצדה של אינטראקציה מילולית. להפתעתי, לפסיכולוגיה יש תפקיד שולי בספר. ציפיתי שהיא תהיה נוכחת באופן יותר מרכזי, אולי כפותרת של שלל המתחים והפרדוקסים שהספר מלא בהם. שאלתי את סלע אם הוא לא חושב שהגישה הפסיכולוגית יכולה להציע מפגש הרמוני בין הנשגב והארצי. הוא ענה, "כן, אבל...". "הפסיכולוגיה", כך הוא אמר, "מתקדמת באיטיות בכיוון הזה. המסע מתנהל באיטיות, עקב בצד אגודל וכרוך בו קורבן. הקורבן הנדרש מהפסיכולוגיה על מנת להיות רלוונטית למישור הרוחני של החיים שלנו הוא לוותר על המודל הביולוגי, האנליטי והמדויק, לטובת מקום יותר סובייקטיבי, אקזיסטנציאליסטי ורוחני.

מדובר במקום יותר קרוב לחוויה, ולכן יותר גופני". שאלתי אותו אם השינוי הזה יותיר הבדל כלשהו בין הפסיכולוגיה לרוחניות, והוא הסביר שבפסיכולוגיה הדגש נשאר על על הבינאישי. בפסיכולוגיה יש הנחה מובנית של התפתחות אישית ונפרדות. מתוך המצב הקיומי הזה, יש התקדמות אל עבר אופק אישי של אחדות. הרוחניות הבודהיסטית, לעומת זאת, יוצאת מנקודת מוצא של אחדות.

הספר "שאמות. שאינני יודע מתי. שאינני זוכר" יצא לאור בהוצאת "כרמל"

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...