דיבור עתיק: הסיפור של פורים ופסח
רבי נחמן הבין שמטרת האגדות היא להעיר בני אדם מהשינה המתמדת שבתוכה עוברים עליהם החיים. רוני בר לב מגלה שזה, כנראה, גם הסיפור האמיתי של האגדות של פורים ופסח
בפורים חייבים לשמוע את המגילה ובפסח כל אב מצווה: "והגדת לבנך ביום ההוא". מה הסיפור של הסיפור הזה? למה אפילו אם כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו כבר קראנו את הטקסט הזה אלף פעם, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים?
באופן כללי, הסיפור ביהדות זכה למקום מאוד מכובד. התנ"ך מספר לנו הרבה על אבותינו, התלמוד מספר הרבה סיפורים ואגדות וכמו כל עם ותיק, יש לנו מסורת של סיפורים. רבי נחמן התעמק בנושא הסיפורים, וכנגד הדעה הרווחת על העניין הוא מסביר שיש להם ערך רוחני ומעשי גבוה מאוד: "העולם אומרים שסיפורי מעשיות מסוגל לשינה, ואני אמרתי שעל ידי סיפורי מעשיות מעוררים בני אדם משנתם. העולם אומרים שמסיפורי דברים אינם באים לידי הריון, ואני אמרתי שמסיפורי דברים של הצדיק שמעורר על ידי זה בני אדם משנתם, על ידי זה בא פקידת עקרות". רבי נחמן רוצה לעורר את האנשים אל החיים ואל הפריון שלהם באמצעות הסיפור.
בסוף ימיו הגיע רבי נחמן אל המסקנה שבאמצעות הסיפור הוא יכול לעשות דברים שאי אפשר לעשות באמצעות התורות העמוקות שמסר במשך השנים. בסיפוריו השתמש במודע באגדות עמים. הוא הבין שהן אוחזות בתמצית התרבות האנושית, ולטענתו הוא ביקש לסדר אותם נכון.
אפשר לומר שבכך ביקש רבי נחמן למלא תפקיד של פסיכולוג תרבותי כללי, כאשר הוא משתמש בנתונים שמוסרת לו המסורת האנושית הגולמית. כלומר, רעיונות משל עצמם שהעבירו אנשים מדור לדור. נביעות הנפש שלא מוכתבות מכוהני דת או מגורמים רשמיים, אלא מומצאות מפי משוררים עממיים ונלעסות בפיהן של סבתות. את החומרים הגולמיים האלה ביקש רבי נחמן לרקוח לכדי סיפור שהוא סיפורה של הנפש.
מבעד למגמה הכללית הזו של רבי נחמן, כמורה וכהוגה חסידי, ניתן לזהות אפשרות מעשית של שימוש בעיקרון הסיפור כטיפול עצמי של האדם. כל מה שעובר על האדם - החוויות שלו עם הסביבה, האינטראקציות השונות - כולן מהוות את עולמו. הן משפיעות עליו ומעצבות אותו במינונים שונים.
הסידור של אירועים אלו, הפיכתם לסיפור, לעלילה, למכלול עוקב עם התחלה, אמצע וסוף, עשוי לאפשר למספר שליטה
מאפיינים נוספים של הסיפור עשויים לעזור בכך אף הם. למשל, למצוא כי העצמי הוא הגיבור הראשי של כל עלילה שאני פוגש. תפיסת כזאת עשויה בהחלט לחדד את מה שנשאר עמום במסגרת חיינו, הנתפסים כשגרתיים. העניין הוא, שגם ללא קלוז אפ של מצלמות ומרדפי מכוניות מסחררים, אנחנו משתתפים בסיטואציות טעונות, הדורשות את מלוא הקשב והריכוז כדי לתפוס מה בעצם קורה לנו, מה עומד מולנו, מה רוצים מאיתנו, איך אנחנו יכולים לעזור או להתגונן מול מה שנשקף אלינו.
גם לעמדה שלנו כמספרי הסיפור שלנו יש תפקיד. זוהי עמדה של ריחוק. כדי לגולל את כל מה שעובר עלינו, על מנת לסדר את הכול, לשפץ ולהשלים את מה שחסר, עלינו לתפוס קצת מרחק מהאירועים עצמם, להיתלש מהם ולהניח אותם לפנינו. מעמדה שכזו, הכול נראה פחות מאיים. אנחנו כמו גנרלים המשחקים במלחמה בארגז חול, מזיזים כוחות אדירים בהינף יד ומתכננים את הבסת האויב לפרטי פרטים, מבלי שהוא ידע.
בקיצור, עיקרון הסיפור של רבי נחמן מתגלם באפשרות להתעורר אל החיים מתוך מודעות עמוקה אליהם, ובניסיון לאחוז במושכות שלהם, ליטול עליהם אחריות. האמת היא, שגם אם לא נרצה להודות בכך, כולנו מספרים לעצמנו סיפורים בלי סוף. כל האהבות שלנו, ההצלחות שלנו, התחזיות שלנו והכישלונות שלנו, כולם בעצם סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. גם אם יש לנו תעודות המוכיחות את זה שאנחנו בעלי תארים אקדמיים, ניצחנו בתחרויות, בעלי חשבון בנק מדושן ונשואים באושר, בסופו של דבר הכול תלוי ומסתכם בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו ברגעים של התבודדות. "אני הצלחה"; "אני כישלון"; "היום למדתי המון"; "היום הלכתי לעזאזל".
החוכמה היא להיות ערני לתהליך הזה שאנו משתתפים בו, להיות מודעים אליו ולארגן אותו בעצמנו. אם אנחנו לא נארגן את הסיפור שלנו בעצמנו, מישהו אחר יארגן אותו. התת מודע הקולקטיבי מאוד מוכשר. הוא יכול לאמץ סיפורים של תוכניות טלוויזיה, סרטים, משפטים מרושעים של מורים מהעבר - מה שתרצו. או יותר גרוע, מה שלא תרצו.
התת מודע של ההיסטוריה ניסה כבר לחסל את היהודים הרבה פעמים. מקובל לספר על ליל הסדר, ליל החירות, כעל אותו ערב מיוחד שבו גם במצבים הכי קשים יהודים ישבו כמו מלכים, שרו וחגגו את חירותם. נראה לי שהעיקרון של אותה יציאה מתוך אותו חושך ארור הוא העיקרון של הסיפור, העיקרון של ההשתלטות המחודשת על חיינו. רק אנחנו נספר את הסיפור שלנו, ואל תבלבלו אותנו עם עובדות.
באמצע השנה היהודית, כל היהודים מתכנסים למאורה שלהם, לבושים כמו שדים, מרעישים כמו שדים, מתלוצצים ומשתכרים וקוראים את הספרים שלהם. נשמע כמו סיפור אנטישמי? - זה הסיפור של פורים. ואף אחד כאן לא טועה. כולם צודקים, גם האנטישמים וגם היהודים - כי אנחנו באמת "עם מפורד ומפוזר בכל העמים אשר על דתך אינם שומרים". אבל בכל פעם שהמן בא לבלבל אותנו עם עובדות, אנחנו מרעישים ומוחים.
חודש אחר כך. התקלחנו, הסתפרנו, אנחנו יושבים רגועים כמו בני חורין לארוחת מלכים בסגנון יווני עתיק. היא כוללת ארבעה שלבים, ארבע כוסות, ארבע קושיות, ארבעה פיהוקים. זה הסיפור של פסח. ככל שתרבה לספר את העובדות, לדרוש דרשות, לחדש חידושים ולהמציא חרוזים, הרי זה משובח, כי אפילו פורים לא יקבע לנו איך לספר את הגאולה שלנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם