מכת פורים: הרוחנו-אקטואליה של השבוע
לפחות עד טקסי הטיהור של פסח נמשיך לשוטט כאן כמו בחדר מלא זבובים. בכל פעם שזבוב רשע ינחת לנו על היד ננסה להרוג אותו בצ'פחה אלימה, עד שזה יכאיב לנו גם. שחר שילוח מסכמת את אירועי החג
כמה ימים לפני פורים חגגו בארצות האנדיות את הדיאבלדה, שכלפי חוץ נראית כמו קרנבל, אבל במקור, וגם היום, חלק חשוב ממנה הוא ריקודים טקסיים ודרמטיים שמציגים גירוש רוחות רעות על ידי כוחות הטוב.
כשבני ישראל התחפשו לקאובויים, נסיכות ויצורים כחולים מאוואטר, והבוליביאנים כבר התאוששו מהריקודים שלהם, ההודים חגגו את ההולי. ההולי הוא חג אביב, שמציין גם הוא את ניצחון הטוב על כוחות הרשע: השֶדה הוליקה, שהייתה חסינת אש, ניסתה לגרור את הנסיך פרלהד אל הלהבות ולשרוף אותו. אבל פרלהד לא התבלבל, מלמל את שמו של האל וישנו והלהבות חסו עליו, ולעומת זאת כילו את הוליקה. ההולי הוא חג של בלגן גדול, שבו ההודים משפריצים צבעים אחד על השני ופורקים כל הול.
בשלושת החגים האלה הבוליביאנים, ההודים ואנחנו, כל אחד ביבשת שלו, שותים עד דלא ידע, צ'י'צה (האלכוהול של האינקה) בדרום אמריקה, בהנג (משקה מריחואנה) בהודו, ויין כאן. כולנו שותים כדי לשכוח ולשמוח, אבל לפעמים השכחה והרוח הטובה הופכות למצב רוח רע ואפילו מסוכן (שמתם לב שבני נוער ישראלים נהפכו לאחרונה למשהו די מפחיד?)
אז מה הקשר בין טקסים, גם ללא אלכוהול, גירוש רוחות ואלימות?

קלאסה או באסה? פורים
איור: זוס
לגעת במהות

צעירה שותה בבר ''נחלה 52'' בתל אביב צילום: אמיר מאירי
די קל לעסוק בחיצוני: לחוקק חוקים, להחמיר עונשים ולהגביר אכיפה. קשה הרבה יותר לחפור לעומק ולנסות להבין מה גורם בעצם לאנשים צעירים לאבד את הראש ולפעמים גם את החיים בסופי שבוע.
אבל כמו אנשים שסובלים מ-OCD, הפרעת התנהגות כפייתית, הממסד מעדיף להתעסק בסממנים חיצוניים, טקסיים, ולא במהות. הבנאדם עם ה-OCD יעסיק את עצמו בטקסי רחיצת ידיים אינסופיים, שיפיגו לרגע את החרדות האיומות שמציפות אותו. באופן דומה, משטרת ישראל תפטרל סביב פיצוציות, חבורות בני נוער יפוזרו מגנים ציבוריים,
מדי פעם מישהו יגיע אל בית המשפט, אבל האלימות והרוחות הרעות יישארו באוויר.
טקסים, כמו ריקודים פולחניים ושימוש בחומרים מתמירי תודעה, יכולים לעזור לנו לגעת במהות ששגרת היומיום מסתירה מאתנו, אבל הם יכולים גם לתפקד כמסיחי דעת שמסתירים את אותה מהות בדיוק. לפעמים, אולי בגלל שאין שאמאן בסביבה, הטקס לא מעביר אותנו לעולמות נשגבים, ואנחנו נתקעים עם סתם עוד סוטול.
יום רביעי היה היום השלישי בחודש השלישי, המועד שבו מציינים ביפן את חג הילדות, הינַמטסוּרי. בגרסתו המודרנית של החג, מציגים על מדרגות מכוסות באריג אדום בובות של הקיסר, הקיסרית, נשות החצר, מוזיקאים וסמוראים. בעבר, בשל האמונה שלבובות יש את הכוח להכיל רוחות רעות, היה נהוג להשיט אותן במורד הנהר, כדי שייקחו עמן הלאה את הרוע. במקומות מסוימים השטת הבובות בנהר לוותה בתפילה לשלום הילדים. המנהג הופסק, מכיוון שהבובות היו נתפסות ברשתות הדייגים.
השבוע שוב נחשף מקרה של אונס קבוצתי, שוב חבורה של נערים הפכה ילדה לשפחת מין. כמה רוע רוע רוע אפשר לבלוע? כנראה הרבה מאוד. רק שבמקרה הזה ובמקרים האחרים הדומים לו כל כך, אף אחד לא ישיט את הרשע במורד של שום נהר, והוא יישאר כאן אתנו, למרות הטקסים המודרניים של בית משפטים וכלא לאנסים.
מברוק על המבחוח

הדרכון של גבריאלה ברני צילום: אי-אף-פי
אז מה, עכשיו לא יהיו יותר פיגועי טרור? תחלוף האלימות מהעולם? נוכל סופסוף לשבת תחת גפננו ותאנתנו ולשחק בבובות הוובקינז שיעל ארד מוכרת לנו? ברור שלא. פרשת מבחוח רק סיפקה עוד רוח גבית לרוחות הרעות, ואם ארגוני הטרור ירצו, וסביר להניח שזה מה שיהיה, להמשיך לפגע, הם ימשיכו להמשיך לפגע, עם מבחוח או בלעדיו.
יש כאלה שעבורם שופטים הם התגלמות הרוחות הרעות, והם היו שמחים להשיט אותם במורד נהר או לפחות להשכיב אותם לישון עם הדגים. בינתיים, טקסי גירוש השדים שלהם כוללים מכתבי איומים, חבלה במכוניות של שופטים, השלכת נעליים, וכו'. הם כנראה מתעלמים מהאפשרות שלממסד יש טקס גירוש שדים משלו, שבטח יכביד את העונשים שצפויים לכותבי המכתבים וזורקי הנעליים, אבל ספק אם ידלל את ריכוז האלימות באוויר.
לפחות עד טקסי הטיהור של פסח נמשיך לשוטט כאן כמו בחדר מלא זבובים. בכל פעם שזבוב רשע ינחת לנו על היד, ננסה להרוג אותו בצ'פחה אלימה, עד שזה יכאיב גם לנו. בינתיים אף אחד לא יטרח לחפש את חתיכת הבשר הרקובה שבה רוחשות הרימות, הדור הבא של הזבובים.