אין אני - אין זמן: למה אי אפשר למדוד מדיטציה בזמן
כל תינוק מדיטציה יודע להגג שאין "אני". ארז שמיר מציע לפרוץ גבול נוסף, ולהקדיש את 10 דקות הישיבה היומית לרעיון שאולי גם הזמן בעצם איננו. כלומר, לפחות לא כרגע
אבל, האם אי פעם לקחנו את הזמן על מנת לשאול את עצמנו מהו בכלל זמן? סביר להניח שלא. כמו דברים רבים אחרים בחיינו, אנחנו פשוט נוטים לקבל אותו כמובן מאליו. ואולי הוא בכלל לא קיים?
עד כמה שזה עשוי להישמע מפתיע, לא קיימת הגדרה אחת למהות הזמן. יש כאלו הרואים בו מרחב. יש הרואים בו רצף. יש מי שעבורם הוא בכלל אשליה. הגדרה אחת של מונח הזמן מתארת אותו כמערכת מדידה, אשר בעזרתה בני אדם חשים ומודדים שינויים בסביבתם. הגדרה אחרת מתייחסת למונח הזמן כביטוי להפרדה בין אירועים המתרחשים במרחב.
למרות שקשה מאוד להגדיר מהו זמן, אין ספק שזהו מונח שימושי מאין כמותו. ואכן, מאז שחר ההיסטוריה פיתחו בני האדם מכשירים שונים שמטרתם למדוד זמן. בעת העתיקה היו נפוצים שעוני שמש, שעוני מים ושעוני חול. בעת המודרנית נפוצים שעונים מכנים ושעונים דיגיטליים, אולם המדויקים ביותר הם השעונים האטומיים. שעונים אלו, הפועלים על מעברים בין רמות אנרגיה אטומיות, משמשים כיום כתקן הרשמי למדידת זמן.
בדתות המונותאיסטיות תפיסת הזמן היא ליניארית, והיא מתחילה ברגע בריאת העולם. לפי הנצרות לזמן צפוי להיות גם סוף כאשר ישו יחזור לחיים, ובתפיסה היהודית מדובר על חזון אחרית הימים שבו תחל מלכות שמים. לעומת זאת, אצל ההינדואיסטים, היוונים, הסינים, הבודהיסטים והאצטקים, התפיסה של הזמן היא מעגלית. בקוסמולוגיה ההינדואיסטית העולם נוצר, נהרס ונוצר מחדש במחזורים קבועים של עידנים האורכים 4.32 מיליארד שנה. הבודהיסטית גורסים כי לזמן אין התחלה ואין סוף, אולם גם תפיסה זאת מדברת על קיומם של עידנים, במהלכם חיי האדם מתארכים (עד 84,000 שנה) ומתקצרים (עד 10 שנים).
במקביל לרעיון מחזוריות היקום, התפיסות ההינדואיסטיות והבודהיסטיות מדברות גם על רעיון מחזוריות הקיום. במילים אחרות, כפי שהיקום נוצר, נהרס ונוצר מחדש, כך גם בני האדם נולדים, מתים ונולדים מחדש. על פי תפיסה זאת, הבודהה עצמו חווה אלפי גלגולים לפני שהגיע להארה והפסיק להתגלגל. מכאן שהבודהה ההיסטורי, שקיימוני בודהה, לא היה הבודהה הראשון שהופיע וגם לא האחרון, אלא חלק בשרשרת ארוכה של בודהות, השבות ומופיעות בנקודות שונות בזמן.
כאנשי המערב עשוי רעיון הזמן המחזורי להישמע לנו מוזר משהו, אולם עלינו לזכור כי הבנת הקיום בעת העתיקה התבססה בלבדית על התצפית על הטבע. אנשי העת העתיקה הבחינו כי כל תופעה בטבע מתבססת על מחזוריות - בחילופי העונות,
אחת השאלות המרתקות בנוגע למונח הזמן היא אם הזמן הוא ממשי או שמא הוא בסך הכול תוצר של התודעה האנושית, היכולה לחשוב רק במונחים של עבר, הווה ועתיד. אולם, אם היינו מעלימים את התודעה האנושית, האם למונחים אלו היתה עדיין ממשות כלשהי? האם העבר, לדוגמה, מתקיים רק בזיכרון שלנו, או שיש לו קיום ממשי כלשהו?
אייזק ניוטון האמין בגישה האובייקטיבית, לפיה לזמן יש קיום ממשי נפרד מן התודעה האנושית, וכי הוא זורם בקצב קבוע בכל רחבי היקום. לשיטתו, כל גורם במציאות מאופיין הן על ידי נקודת הזמן בה הוא מוגדר והן על ידי מיקומו, אשר שניהם מוחלטים. התודעה האנושית, על פי תפיסה זאת, פועלת על רקע זרימת זמן אובייקטיבית זאת. לעומתו האמין פילוסוף המדע גוטפריד לייבניץ בגישה הסובייקטיבית, על פיה זמן הוא מאפיין של התודעה היכולה לחוש בשינויים ואין לו קיום בפני עצמו.
גם עמנואל קאנט האמין כי הזמן (כמו המרחב) אינו קיים בפני עצמו, אלא הנו חלק ממבנה תפיסתי-תודעתי המשמש אותנו לצורך הבניית החוויות החושיות שלנו. על פי תפיסה זאת, הזמן הוא נגזרת של התודעה. גישה זאת יכולה אולי לעזור להסביר מדוע לעתים קרובות ישיבה של עשר דקות על כרית המדיטציה יכולה להדמות כנצח.
להבדל בין שתי הגישות משמעויות מרחיקות לכת. לדוגמה, כאשר הבודהה אומר לנו "הביטו וראו כיצד הכול משתנה עם הזמן" אנו עשויים לשאול את עצמנו אם העובדה שהזמן חולף היא שגורמת לדברים להשתנות, או אם העובדה שדברים משתנים היא שגורמת לנו לחוש שהזמן חולף. במילים אחרות, האם תהליך השינוי מתרחש בתוך מסגרת ממשית של זמן, או שתפיסת הזמן היא בסך הכול תוצר של תודעה המתבוננת בתהליך של שינוי? והאם בכלל ניתן להפריד בין השניים?
לדוגמה, אם היינו מתבוננים בבננה וצופים בה מבשילה ואז נרקבת, היה עלינו לשאול את עצמנו אם הבננה הבשילה ואז נרקבה מכיוון שחלף זמן מאז שהתחלנו להתבונן בה, או שאנו מניחים שחלף זמן מאז התחלנו להתבונן בה - מכיוון שהיא הבשילה ואז נרקבה. סיפור נחמד על כתב המגזין דיסקבר ממחיש את הרעיון. הכתב, טים פולג'ר, ביקר מטעם המגזין במכון האמריקאי הלאומי לטכנולוגיה וציין בפני מארחיו: "השעונים שלכם מודדים זמן בצורה מאוד מדויקת". המארחים השיבו לו: "השעונים שלנו לא מודדים זמן. זמן מוגדר על ידי מה שהשעונים שלנו מודדים".
פרידריך ניטשה האמין בתפיסת זמן המכונה "החזרה הנצחית", ועל פיה כל ההיסטוריה נעה באופן מחזורי, כך שהכל מתרחש שוב ושוב, עד אין קץ. לדוגמה, אם אתם קוראים את המאמר הזה כעת, סימן שקראתם אותו כבר אינספור פעמים בעבר, ותקראו אותו גם אינספור פעמים בעתיד. תיאוריה זאת כמובן נשמעת מוזרה למדי, אולם לכל הפחות אפשר לטעון שהיא יכולה לספק הסבר לא רע בכלל לתופעת הדז'ה-וו.
אלברט איינשטיין לקח את מונח הזמן ושזר אותו עמוק לתוך מארג הקיום בעזרת תיאוריית היחסות ומודל המרחב-זמן שלו. איינשטיין גורס, שלמרות שהזמן הוא חלק מהיקום הוא אינו אבסולוטי. מכאן, שעבור אדם שטס בחללית במהירות גבוהה מאוד הזמן הולך ומתארך, כך שכאשר הוא חוזר לכדור הארץ הוא יהיה צעיר מאחיו התאום (התיאורטי) שנשאר בבית. עבור אינשטיין עצמו, הרעיונות שפיתח על הזמן לא נותרו בגדר תיאוריה. כשחברו הטוב, מישל בסו, הלך לעולמו, בחר אינשטיין לנחם את משפחתו במילים: "הוא עזב את העולם המוזר הזה קצת לפניי. אין בכך כל משמעות. אנשים כמונו, אשר מאמינים בפיזיקה, יודעים כי ההפרדה בין העבר, ההווה והעתיד אינה אלא אשליה עיקשת".
אז האם הזמן הוא אמיתי או אשליה? אינני יודע. מה שאני יודע הוא שעצם העובדה שמחוגי השעון מראים לנו בכל רגע נתון את השעה אין בה משום הוכחה לקיומו של הזמן, אלא רק לקיומים של ייצוגים של זמן. אחרי הכול, אמנות המדיטציה היא להביט אל מעבר לייצוגים, וממש כפי שאנו לומדים להביט אל מעבר לייצוגים של ה"אני" על מנת לגלות שלא קיים "אני" קבוע וממשי, כך עלינו להביט אל מעבר לייצוגים של הזמן, ולתהות.
לאתר הבית של ארז שמיר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם